כל המושב מוגדר וילות, בניין הדירות הכי קרוב נמצא מעבר לקו האופק, אבל לגור בבית פרטי זה לא מתאים לכל אחד ולגור במושב, בפריפריה, זה בוודאי לא מתאים לכל אחד. לכל משפחה יש שני רכבים (לא כולל טרקטורים, עגלות, ריינג׳רים). בשביל רופא צריך לנסוע חצי שעה לכל כיוון, בשביל סופר צריך לנסוע 35 דקות לכיוון השני
היא מילאה טפסים כאלה בכמויות בחודשים האחרונים. כל השאלות חוזרות על עצמן וכולם מצפים לאותן התשובות. השולחן חורק תחת ראשה והעיפרון מטייל על הנייר. היא מסיטה את שערה השחור והעבה לאחור, מכרסמת את קצה העיפרון וממשיכה לכתוב, הרי אם לא תגיש את הטפסים בזמן, לא תקבל את השיבוץ הצבאי שהיא כל כך רוצה.
"כמה אחים אתם?"; "מה מקצוע ההורים?"; "כמה שנות לימוד יש לאבא וכמה לאמא?" ואז…. השאלה המעצבנת מכולן: "כמה חדרים יש בבית, כולל הסלון?" חריקת העיפרון על הנייר עוצרת והחיילת לעתיד שואלת את עצמה, שוב, למה זו שאלה שכל כך מעצבנת אותה?
השאלה הזאת מעצבנת כי זה שקר הסטטיסטיקה. נכון, הם רק שלושה אחים, ונכון שההורים שלה משכילים ומלומדים. שניהם למדו חקלאות באוניברסיטה ועד היום הם עוסקים במקצוע שלהם. אבל שאלת החדרים לא תואמת את המציאות.
נכון, הם גרים במושב, נכון זה בית פרטי, נכון, אובייקטיבית, לבית קוראים "וילה", אבל 6 חדרים בבית לא מבטיח ולא משקף את המצב הכלכלי שבו הם חיים. ההורים שלה הקריבו לא מעט על מנת שיוכלו לעסוק במקצוע שהם אוהבים, להיות שליחים של האדמה, להיות עצמאיים במדינת ישראל. מתוך שישה חדרים, שלושה הם לטובת המשק והפרנסה – האחד חדר קירור, השני חדר אחסון והשלישי – המשרד של אבא, כדי שיוכל לעשות את כל החשבונות לבד ולא יצטרך לשלם לרואה חשבון את הכסף שאין.
התמונה שמצטיירת משישה חדרים, לא מציגה בכלל את זה ששלושת הילדים חלקו חדר כל החיים, ההורים ישנו בחדר הנוסף והסלון ממש קטן. אז להגיד "זו וילה במושב, זה בטח איכות חיים" – כמובן שזו איכות חיים, אבל על האיכות הזאת משלמים מחירים אחרים. אין דבר כזה הנחות בארנונה של זוג צעיר או סטודנט במושב.
כל בני הבית קמים ב-5 בבוקר, כדי לסדר ולהכין את התוצרת החקלאית למשלוח כדי לחסוך את מחיר הפועלים, צריך לעשב את הגינה ולכסח את הדשא. גם בתקופת שהיתה תלמידה, צריך היה להספיק לארוז לפני שהאוטובוס הצהוב מגיע, גם בשבתות עובדים וגם בחג. אין ימי חופש לעצמאים. אלה חיים אחרים מהעיר והם טובים אבל לא לכל אחד – והסטטיסטיקה ממשיכה לשקר והטפסים מגדילים את השקר כל פעם מחדש.
לכולם יש פה וילות?
זה שיש 6 חדרים בבית, לא מעיד על כך שהיא עובדת מגיל 12. לא בשביל לפרנס את הבית, המקרר אף פעם לא היה ריק, אבל כדי שלא תצטרך לבקש כסף מההורים למותרות. ששת חדרי הבית עוד זוכרים את הימים שבהם המקרר הכיל מוצרי יסוד בלבד, או שחופשה היתה להקים אוהל בסלון ולישון כולם יחד, "כמו בחופש אמיתי".
ההורים שלה משכילים אולי יותר מהורים של חיילים אחרים, אבל זו השכלה שאין שכר בצידה כי הלוואות לימודים צריך להחזיר, הלוואות של המשק גם. זו השכלה שלא מבטיחה הצלחה (במיוחד לא במדינת ישראל).
אז אל תגידו לה "איזה בית יפה. מה, לכולם יש פה וילות?" בעיניים נוצצות ובראש מלא מחשבות ופנטזיות. כל המושב מוגדר וילות, בניין הדירות הכי קרוב נמצא מעבר לקו האופק, אבל לגור בבית פרטי זה לא מתאים לכל אחד ולגור במושב, בפריפריה, זה בוודאי לא מתאים לכל אחד. לכל משפחה יש שני רכבים (לא כולל טרקטורים, עגלות, ריינג׳רים). בשביל רופא צריך לנסוע חצי שעה לכל כיוון, בשביל סופר צריך לנסוע 35 דקות לכיוון השני.
בני הנוער שרוצים לצאת לקולנוע צריכים לקחת שני אוטובוסים לכל כיוון, ולבקש שאחד ההורים יבוא לאסוף, כי האוטובוסים נגמרים לפני שהסרט נגמר. בקיץ יש ריח של זבל פרות מסביב ובחורף יש הפסקות חשמל כל שבוע, כי זה יישוב בעל עדיפות נמוכה למול הערים הגדולות שבהן מטפלים קודם. זה מושב ללא מדרכות, ללא תאורת רחוב – החיים פה לא קלים. האשליה של "וילות עם 6 חדרים" היא מה שהיא. אשליה.
לכן השאלה הזאת מרגיזה אותה כל כך. השקר של הסטטיסטיקה מרגיז אותה כל כך והיא יודעת שהתמונה הזאת רק תמשיך להזין את עצמה. כי לא ייתנו לה חופשה חקלאית על חשבון הצבא בשביל לעזור במשק. אבא. יצטרך להביא פועלים על חשבונו והאחים שלה ימשיכו לעבוד, בנוסף לעבודה במשק, כדי להרשות לעצמם מותרות קטנות (על מותגים או תכשיטים אף אחד לא מדבר).
מותשת, היא נשענת לאחור ומניחה את העיפרון על השולחן. רגליה הארוכות מתיישרות מתחת לשולחן והיא מנסה להרגיש בנוח על הכיסא החורק. "אני אוהבת את המושב," היא מזכירה לעצמה שוב ושוב. "אני אוהבת את המרחבים, את הירוק, את האופק. לא הייתי מחליפה את הילדות הזאת בשום דבר אחר." היא נאחזת במשפט הזה וחיוך קטן, קצת עקום, על שפתיה.
אמה מציצה עליה וניגשת לשולחן, "סיימת?"
"בעקרון כן. רק הלוואי שהיה מקום בטפסים האלה, או בשאלונים הטלפונים או בשיחות פנים מול פנים לתקן את האשליה של הסטטיסטיקה. עם זה עוד לא סיימתי."
"אבל בכל דבר יש סטטיסטיקה," מסבירה האם. "סטטיסטיקה מנהלת את העולם. את יכולה לבחור להילחם בה, אם את כל כך רוצה."
"ומה זה ייתן?" עיניה הירוקות בוחנות את התקרה ומחשבותיה כבר משוטטות במקום אחר.
"אני בחרתי בחיים שלי לא להילחם, אלא לעבוד. אם את בוחרת להילחם, בבקשה, אבל רק אחרי שתסיימי את המשלוח האחרון לבית האריזה ואת השירות הצבאי. אחר כך, אלו החיים שלך. תעשי מה שאת מבינה."
"זה נשמע קצת קשוח, אמא."
"לא באמת, ואת מכירה אותי מספיק. החובות מגיעות לפני הזכויות. הבחירות מגיעות אחרי ההכרח. אני ואבא בחרנו בחיים האלה, תוך הבנה שיהיו מחירים לשלם. אחרי המשלוח הגדול הזה, ואחרי השירות שלך, תבחרי את הבחירות שלך ותיקחי את האחריות עליהן."
הנערה הצעירה מורידה את עיניה מהתקרה ומסתכלת על האם. זו לא הפעם הראשונה שהשיחה הזאת מתקיימת. הן שתיהן יודעות שהמושב והחקלאות זורמים בדמה וגם אחרי השירות, היא תחזור למושב. אין מקום טוב יותר.
* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן-נון. הסיפור הוא דמיוני לחלוטין
