בית המשפט העליון בהלכה תקדימית בעניין "פרשת האסי" משרטט קווים להגנה על חופש הביטוי, אך גם מייצר הרתעה מסוימת בהגשת תביעות לשון הרע; מקרה "ניר דוד" כמשל
*תמונה ראשית: נחל האסי בניר דוד. על הקיבוץ להודיע אם ברצונו להמשיך בהליך התביעה
הנחל כמוקד למאבק
מאבק יצרי סוער, על "זכות הגישה של הציבור להאסי", נחל שחלקו זורם בקיבוץ ניר דוד, התנהל לפני כארבע שנים ויותר, לא רק פיזית "על פתיחת שער הכניסה לקיבוץ", אלא גם במדיה החברתית ובערכאות המשפטיות.
בית המשפט המחוזי בחיפה פסק באוגוסט 2021 שזכות הגישה של הציבור לנחל האסי אינה מוחלטת שכן היא פוגעת הקיבוץ ותושביו לפרטיות ולשמירה על שגרת חייהם ולכן יש "לאזן בין הזכויות המתנגשות", על דרך פתיחת חלק מהנחל לציבור לפי מתווה שהמדינה הציעה אותה עת.
"הוויכוח הציבורי הסוער", כפי שמתאר השופט נועם סולברג מבית המשפט העליון, התנהל גם ברשת החברתית. תושב בית שאן (נקרא לו: הנתבע) ניהל קבוצת פייסבוק בשם "משחררים את האסי" שחבריה "התנסחו בה, במסגרת השיח בקבוצה", "בלשון חריפה ותקיפה לגבי הקיבוץ".
במאי 2021, הגיש הקיבוץ תביעת לשון הרע בסך 2.5 מיליוני שקלים, כנגד הנתבע, בה טען, באמצעות עו"ד יצחק פינק (נשיץ, ברנדס, אמיר ושות'), שהנתבע "פירסם לשון הרע כלפי הקיבוץ במספר הזדמנויות, וכן בעשרות פרסומים בפייסבוק" (ראו "משפט חברים", "לשון הרע – האומנם תביעת השתקה?", זמן קיבוץ, 28.12.2023). הקיבוץ פרט שורה של פרסומים דיבתיים, וטען כי הנתבע נושא באחריות להם.
הנתבע, באמצעות עורכי הדין, חגי קלעי וקרין תורן היבלר (קלעי, רוזן ושות'), דחה את הטענות נגדו וציין כי זו "תביעת "השתקה" שתכליתה להרתיע אותו מפני השתתפות במחאה הציבורית לגבי נחל האסי, וביקש "לסלק את התביעה על הסף" (עוד קודם בירור העובדות והטענות לגופן).
השופט אדהם ספדי, מבית משפט השלום בנוסף הגליל-נצרת, דחה את בקשת הנתבע לסילוק על הסף והסביר כי קודם בירור עובדות התביעה לא ניתן לסווגה כתביעת השתקה. בית המשפט המחוזי תמך בעמדה זו, ומשכך, הגיש הנתבע בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון (בפני הרכב השופטים יצחק עמית, אלכס שטיין ונועם סולברג) וביקש את סילוק התביעה נגדו, בהיותה לטענתו תביעת השתקה.
השופט נועם סולברג, בחר בערעור זה של הנתבע לבית המשפט העליון על כך שלא סולקה תביעת הקיבוץ נגדו כדי לקבוע הלכה חדשה לגבי "תביעות השתקה" ולשרטט מאפיינים שיאפשרו לבית המשפט לסווג תביעות כ"תביעות השתקה" כבר בתחילת הבירור המשפטי ולא להתיר להן להוסיף ולהתנהל.
מהי תביעת השתקה
תביעת ההשתקה היא "תופעה מוכרת וותיקה בעולמן של תביעות לשון הרע", מסביר השופט סולברג. זהו "דפוס פעולה שבמסגרתו גורמים בעלי כוח וממון עושים שימוש בתביעות משפטיות, לשם השתקת שיח ציבורי וביקורת המופנים כלפיהם". מטרת תביעת השתקה, אינה בהכרח קבלת הפיצוי המבוקש, "כי אם השתקת 'דובר סורר' שפעילותו הציבורית אינה רצויה לתובע".
החשיפה להליכים המשפטיים של תביעות לשון הרע, מטילה על הנתבעים מחיר כבד. "תביעת השתקה מייצרת אפקט מצנן", ש"מרתיע את הרבים מנטילת חלק בשיח הציבורי ומהשמעת ביקורות על 'שחקנים חזקים'". השופט מצביע על מאפיינים שתביעות השתקה "נגועות" בהן: פערי כוחות בין בעלי הדין, עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, תביעת פיצוי מופרז ונטול בסיס, בחירה אסטרטגית בנתבעים מסוימים (למשל מנהל קבוצת פייסבוק לעומת המפרסמים הישירים בקבוצה), תביעה המוגשת בגין אמירות שהושמעו במסגרת ויכוח ושיח בנושא שעשוי לעורר עניין ציבורי ומכלול התנהלות התובע.
איך מטפלים בתביעות השתקה?
השופט סולברג, בדעת רוב (בהסכמת השופט אלכס שטיין), מתווה לבתי המשפט את הדרך: כאשר ניתן לזהות ולסווג תביעת לשון הרע כתביעת השתקה, כבר בתחילת ההליך, הוא אומר שעקרונית יש ל"סלק אותה על הסף", עוד קודם בירור התביעה לגופה, מהטעם שמדובר ב"שימוש לרעה בהליכי בית המשפט". עם זאת, באותם מקרים בהם לא ניתן לקבוע בשלב כה מוקדם של בירור התביעה, לפני בחינת הראיות, שמדובר בתביעת השתקה – אזי, במקרה שיתברר בדיעבד כי אכן מדובר היה בתביעת השתקה יש להטיל הוצאות משפט גבוהות במיוחד על "התובע המשתיק". המתכונת היא כזו: במקרה בו "מוצא בית המשפט אינדיקציות שזו תביעת השתקה", אך אין ביכולתו לגבש הכרעה סופית קודם המשך בירור התביעה, כי אז יזהיר בית המשפט את התובע כי אם יימצא בסוף ההליך שזו אכן תביעת השתקה, כי אז הוא חשוף לכך שיוטלו עליו הוצאות משפט בשיעור שיכול להגיע עד לסכום שהוא עצמו תבע בתביעתו. גם "טיב התנהלותו של הנתבע" תיבחן, מוסיף השופט, ובמקרים בהם הוא אינו "טלית שכולה תכלת", יהיה מקום להפחית משיעור ההוצאות שיפסק לזכותו.
השופט מודע לכך שפסיקתו זו "עלולה להרתיע בעלי דין מהגנה על שמם הטוב – זכות יסוד חשובה ביותר", אך לטעמו יש במתווה שהציע מענה מתאים מול החומרה שהוא רואה ב"השתקת דוברים מהבעת עמדות לגיטימיות".
"רעה חולה בתביעת השתקה", מסביר השופט, היא "תביעתם של סכומי כסף מופרזים ביותר, חסרי בסיס וחסרי הצדקה". לפי גישתו, התובעים יחשבו פעם נוספת אם להגיש את התביעה ומה הסכום שהם תובעים שכן "בקדירה שבה יבקשו לבשל – בה הם עשויים להתבשל".
וחזרה ל"ניר דוד"
לדעת השופט, עניין זה הוא דוגמה למקרה בו לא ניתן להכריע "על הסף" אם זו תביעת השתקה, ולכן הוא דחה את ערעורו של הנתבע. עם זאת, השופט מזהיר כי אם יימצא בסוף הדיון בתביעת הקיבוץ, שמדובר בתביעת השתקה – "יהיה מקום לחייב את הקיבוץ בהוצאות בשיעור גבוה, שעשוי להגיע עד לסך של 2.5 מיליון שקלים" (הסכום שתבע הקיבוץ). הוא מציע אפוא לקיבוץ "לכלכל צעדיו, ולהחליט אם רצונו להמשיך בתביעתו, אם לאו", ואפשר שגם "לבחור בהפחתת סכום התביעה, אם ירצה בכך".
השופט יצחק עמית אינו מסכים לפתרון של השופט סולברג (ואולי יש בכך ללמד על גישות שונות של שופטים אלה, שמרנות או ליברליזם). השופט עמית, בדעת מיעוט, אומר כי "על פניו, מדובר בתביעה לגיטימית של קיבוץ שקצה נפשו בהטרדות ובהשמצות, בפלישות אל שטחו ובחסימת שעריו. אכן, סכום התביעה של 2.5 מיליון ש"ח עשוי להטיל מורא על כל אדם מן היישוב, אך עניין זה הוא אחד השיקולים שיהא על בית המשפט לשקול בסוף הדרך בעת פסיקת הפיצוי או ההוצאות לצד זה או אחר".
השופט עמית מסכים שיש מקום לפסוק הוצאות ריאליות ואף מעבר לכך במקרה של תביעות השתקה אך אינו מסכים עם הפסיקה לפיה "שיעור ההוצאות יעמוד ביחס ישיר לסכום שנתבע". יש חשש ל"אפקט מצנן" ואפילו "מקפיא" לנוכח חומרת הסנקציה האפשרית.
לשיטתו של עמית, ההצעה לפיה "הקיבוץ יכלכל את מעשיו כבר בשלב זה ויחליט אם להמשיך בתביעה, תחת איום בהוצאות בסכום התביעה, יוצרת איום של ממש גם על מי שתובע בתום לב", והוא מסתייג מכך.
סוף דבר, בקשת הרשות לערער נדחתה. עוד באותו יום החליט השופט ספדי, מבית משפט השלום, שדן בתביעה, כי על הקיבוץ להודיע אם ברצונו להמשיך בהליך התביעה או לשנות את סכומה, לפי המתכונת שהתווה בית המשט העליון. המשך, מן הסתם, יבוא.
"הם משהו כזה כמו זומבים ניאנדרטלי"
השופט עמית: "שיח של שנאה יוקדת וביטויים קשים" על הפרסומים שנעשו, חוק לשון הרע ותיאורית קונספירציה
הפרסומים אליהם התייחס הקיבוץ בתביעתו, כפי שתוארו בהמשך בידי השופט יצחק עמית, כללו אמירות בנוסח: "אין להם זכות קיום בחברה היהודית"; "הם משהו כזה כמו זומבים ניאנדרטלי"; "כלבים בני כלבים"; "רק לי הם מזכירים את הנאצים? […] גזע הארי מול היהודי"; "גנבים, גזלנים בריונים"; "מתי כולם ילמדו שמשיגים הכול רק באלימות ודם". הפרסומים כללו האשמות כי הקיבוץ מזהם את נחל חרוד ואת מי התהום, וכן "מוכר דגים מורעלים ומסרטנים ופגרי דגים". היה בהם "קריאה לחרם צרכני על התעשייה של הקיבוץ, קריאה שלא לאפשר כניסת בני הקיבוץ לעיירות, קריאה להתארגן במשמרות כדי לחסום במהלך כל היום כל שער שקיים בקיבוץ". מהפרסומים, אמר השופט עמית, "עולה תמונת שיח של שנאה יוקדת וביטויים קשים".
כאן המקום להסביר כי חוק איסור לשון הרע נותן לתובע אפשרות לתבוע בעד כל פרסום דיבתי סכום ששיעורו כיום הוא כדי 80,000 שקלים מבלי שיידרש להוכיח את הנזק שנגרם לו (שכן אין זה פשוט כלל ועיקר להוכיח נזק של ממש כתוצאה מהפגיעה בשם הטוב של האדם), אך זאת בכפוף לסייג שקבוע בחוק לפיו "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת" (עניין שכשלעצמו מורכב, כשמדובר בפרסום חוזר).
"מדובר בפגיעה בליבת הדמוקרטיה"
"עד תמול-שלשום, הבעיה של תביעות השתקה אכן עמדה במוקד תשומת הלב בתחום תביעות איסור לשון הרע. אלא שכיום, הבעיה שבמוקד תשומת הלב היא הפוכה – כיצד לתת מענה לתיאוריות קונספירציה שמופצות ברשתות החברתיות ובמדיה התקשורתית המסורתית. לעיתים, אין מדובר בשמועה שקרית בודדת בלבד, אלא בחלק ממארג רחב של קונספירציה מורכבת ומסועפת"
"תיאוריות קשר נופלות למרבה הצער על קרקע דשנה בשל גורמים שונים. פגיעתה של התופעה אינה פחותה מזו של תביעות השתקה, שמא אף חמורה יותר. תיאוריות קשר שקריות פוגעות לא רק בנפגע הישיר, קרי, במי שיוחסו לו מעשים כאלה ואחרים. המדובר בסכנה לדמוקרטיה בשל הפגיעה ביכולת של חלקים מהציבור להבחין בין אמת לשקר. כאשר חלק מהציבור מאמין בקונספירציות שקריות, אזי תמונת המציאות של הציבור אינה אותה תמונה, וחלקים בציבור אינם חיים על אותו מישור עובדתי אלא בעולם מציאות אחר. כך לא ניתן לנהל הליך דמוקרטי אמיתי ומדובר בפגיעה בליבת הדמוקרטיה. לטעמי, נכון לימים אלה, דומה כי זו הבעיה המרכזית בתחום איסור לשון הרע".
