למה ישב הדי בן עמר מכווץ בכיסאו בכיתת אמן של עמותת קשת אילון? אילו צלילים נשמעים כשיורים בחץ וקשת? טור קצת מתוח
את כתה ד' בבית-הספר היסודי ביליתי לפני שנים רבות בבית-הספר "ארנון" שבשכונת "מפדה אזרחי" (נווה יהושע כיום) שבדרום מזרח רמת-גן. המורה למוזיקה היה כנר-לשעבר שנעשה למורה למוזיקה ושלקח עליו להביא לנערים וילדים בורים ונבערים את נפלאות המוזיקה הקלאסית.
הוא היה האדם הרתחן והעצבני ביותר שפגשתי בחיי הקצרים שעד אז. עיניו היו רושפות זעם וחרון, ועם שערותיו הפרועות הפרושות לצדדים הוא הזכיר לי דרקון. אני מנחש שכרסמו בו הכעס והתסכול על שהוא נאלץ לסבול את נוכחותנו במקום לעמוד על הבמה בקרנגי-הול – או לפחות בהיכל התרבות נתניה – ולנגן את הקונצ'רטו לכינור במי-מינור של מנדלסון.
הוא הסתובב בכיתה כשבידו האחת כינור דהוי ומהוה ובידו השנייה קשת פריטה, מנפנף בהם ומרעים בקולו. מעת לעת ניגן בכינורו דברים שרצה להדגים לנו במוזיקה ולעורר את התפעמותנו.
יום אחד הודיע שהוא בוחן תלמידים למקהלת בית-הספר. אחד-אחד קמו התלמידים וניצבו לפניו. המורה למוזיקה ניגן תו בכינורו והתלמיד חזר על הצליל בקולו. אם הצליח התלמיד והשמיע את התו הנכון וקולו היה ערב, הוא נרשם כמועמד למקהלה.
כך זרמו הדברים בניחותא עד שהגיע תורי.
נעמדתי לפני המורה מלא רצון טוב. מימיי עד אז לא שרתי ממש, בעיקר משום שלא ראיתי סיבה מיוחדת לשיר, אבל הייתה לי כל הכוונה הדרושה כדי להתגייס ברגע ההוא עם כל המשאבים המוזיקליים שאמצא בי, ולדייק בעת החזרה על התווים והצלילים שהמורה ישמיע.
וכך הגיע הרגע והמורה משך בקשת כינורו על אחד המיתרים והמיתר השמיע יבבה נוגה.
השמעתי גם אני יבבה נוגה.
את מה שקרה אחר כך אני זוכר כאילו קרה היום, למרות שעברו 57 שנים מאז – המורה קפץ ממקומו כנשוך-נחש, פניו האדימו. הוורידים במצחו בלטו עד שנראו כעומדים להתפוצץ, ועיניו נראו כאילו הן יורקות להבה. הוא הרים את קשת הכינור בידו הימנית, הניף אותה באוויר והנחית אותה בקול צליפה עז על זרועי השמאלית.
"לך!!!" הוא צרח, "לך ואל תחזור יותר לכתה הזו!!! לא כשאני נמצא כאן!!! לך תעשה צחוק ממישהו אחר!!! קח את הטיפשות והבורות שלך אל מישהו אחר שיצחק מהם!!! לך!!!"
הלכתי.
מעבר לקשת
ולמה נזכרתי באירוע ההוא? כי בתחילת חודש אוגוסט השנה הזמין אותי חבר לבקר באירוע המוזיקלי לכלי קשת של עמותת "קשת אילון" שיסודה ומרכזה בקיבוץ אילון.
אם תציצו בגוגל, תגלו שעמותת קשת אילון והמרכז למוזיקה שלה הוקמו ב-1990 בקיבוץ אילון, ופעילותה העיקרית של העמותה מתמקדת באיתור וטיפוח של נגני כלי קשת מחוננים מישראל ומרחבי העולם.
בכל שנה מקיימת העמותה קורסי קיץ, חורף ואביב. קורסי החורף והאביב הנמשכים מספר ימים מיועדים לתלמידים ונגנים צעירים מישראל. קורס הקיץ הנמשך שלושה שבועות הוא האירוע המרכזי של העמותה ואליו מגיעים נגנים צעירים ומצטיינים מכל העולם – הכל נמצא בגוגל, לא אלאה אתכם.
מדובר באירוע בעל מוניטין בינלאומי ומכובד בתחומו.
מה שמעניין הוא, שמכיוון שמדובר בכלי קשת – כינור, ויולה, צ'לו וקונטרבס – יצרה העמותה קשר עם מועדון קשתות ישראלי, וכך במהלך ימי קורס הקיץ מגיעים ונוכחים במקום גם הקשתים שאינם מושכים בקשת על מיתר ומוציאים ממנו צלילים, אלא הם מושכים במיתר עצמו ומוציאים ממנו חיצים, שגם אלו משמיעים צלילים מיוחדים משל עצמם – קול נקישה חלול ורם כשהם פוגעים בלוח המטרה וקול יבבה ארוכה אם הם פוגעים במישהו שחצה בטעות את קו המטרה שלהם ולא נזהר.
יבבה כמו שהשמעתי אני למורה שלי למוזיקה, אני חושב.
אחיו של החבר שלי פעיל באותו מועדון קשתות ישראלי, וכפועל יוצא מכך הוא גם פעיל באירוע הקיץ של עמותת קשת אילון, וכך גרר אותי חברי אתו עד קיבוץ אילון הטובל בשפע עצים וירק בגבול הצפון של מדינת ישראל.
ישבנו חברי ואני באולם המוזיקה של העמותה במרכז המרהיב שלה והקשבנו לשיעור אמן שניתן בידי הכנר הידוע בעל המוניטין העולמי ואדים גלוזמן, שיעור שניתן לצעיר וצעירה חביבים, בסביבות שנתם העשרים, שהפליאו בנגינתם בכינור.
ואדים גלוזמן העיר להם הערות מתקנות על תנוחתם ותנועתם ומשיכת הקשת שלהם, ואני הקשבתי וניסיתי להתרכז אבל לא ממש יכולתי –ישבתי מתוח ומכווץ בכיסא וציפיתי לרגע שבו הכנר ואדים גלוזמן יזהה אותי יושב בקהל, ירד אלי מן הבמה, יניף את הקשת של כינורו, יצליף בה בזרועי ויצרח: "לך מפה!!! לך ואל תחזור יותר!!!", מה שהייתי מקבל לגמרי בהבנה.
איכשהו הפעם זה לא קרה.
