כאות הוקרה על פעילותו ארוכת השנים בתחום הניקוז ושימור הקרקע, הוענק לאחרונה לאבא ניב מדגניה ב' ספר מהודר, המסכם את תולדות חייו ואת הישגיו יוצאי הדופן
אבא ניב שייך ל"חיילים האלמונים" של הציונות, אותם אנשים שבזכות המרץ והידע שלהם נבנתה החקלאות והארץ והופרחה השממה, אך שמם כלל אינו ידוע מחוץ לתחומי הענף בו הם עוסקים. קצת מהמעוות הזה תוקן לאחרונה, כפי שיסופר בהמשך.
ניב, ציוני בנשמתו, עלה ארצה והשתקע בקיבוץ דגניה ב', שם התחבר לדור המייסדים והבנים הראשונים, בתקופה שהחקלאות נתקלה בלא מעט קשיים, וביניהם בעיות ניקוז ושימור קרקע. באמצעות שילוב של יידע תיאורטי נרחב ותושייה רבה, כושר המצאה וחזון, יצר ניב פתרונות ניקוז מים ייחודיים, שאפשרו מגוון עשיר בגידולים חקלאיים ושינו את פני עמק הירדן לתמיד. במהלך עבודתו הפך למומחה בעל שם עולמי ותרם מהידע שלו באזורים שונים בארץ ובעולם.
נהג על פונטיאק 31'
אבא ניב (אביק בפי חבריו), נולד בשנת 1927 בעיר סיינט פול במדינת מיזורי, ארה"ב, להורים שהגיעו מפולין ומליטא. במקור הוא נקרא אבא נוקס, שם שנתן פקיד ההגירה לאביו לאחר שהתקשה לבטא את השם "קנייגין". משפחתו השתייכה לזרם הקונסרבטיבי של יהדות ארה"ב. בילדותו עוד עברו ברחוב, לצד מכוניות מהדגמים הראשונים, כרכרות ועגלות רתומות לסוסים. כילד, אביו לקח אותו לראות מקרוב את הנשיא רוזוולט, שהתמודד אז על תקופת כהונתו השלישית. בגיל 15 מילא את הטופס המתאים וקיבל רישיון נהיגה – אז לא היה צורך במבחן כלשהו, וכך יכול היה לנהוג במכונית הפונטיאק המשפחתית, דגם 1931, שעלתה סכום עתק – 700 דולר.
הוא שירת ביחידת דואר של צבא ארה"ב, ובניגוד לרוב חבריו היהודים שפנו ללימודי משפטים או רפואה, בחר להכשיר את עצמו כמהנדס חקלאות, לקראת הגשמת החלום הגדול – עלייה לארץ ישראל. ההכרזה על מדינת ישראל ב-14.5.1948 תופסת אותו כסטודנט באוניברסיטת מינסוטה, שמצטיין בין היתר במקצוע …גידול חזירים. עם סיום הלימודים בהצטיינות, מגיע הרגע הגדול: הצעיר בן ה-23 נוטש קריירה מבטיחה וחיים נוחים באמריקה, ועולה על סיפון האניה "לה גרדייה" למסע של כמה שבועות ואלפי קילומטרים, מניו יורק – לחיפה.
וכך כתב בזיכרונות המופיעים בספר: "הגיע זמני לעלות לארץ ישראל. מבחינתי לא היו מניעים כלשהם של נוחיות למעשה הזה. בארצות הברית שררה באותה תקופה רווחה יחסית, היה שפע כלכלי…לעומת זאת, מדינת ישראל הצעירה עדיין ליקקה את פצעי מלחמת השחרור, וחייתה תחת משטר של צנע. בכל זאת, לא הייתי מוכן להשתהות אף לא לרגע מיותר אחד. ישראל הייתה בשבילי אתגר, תכלית וייעוד." (עמ' 37).
תחנתו הראשונה בארץ הייתה קיבוץ יפתח, לשם הגיעה יום אחד לביקור – כך סיפר בזיכרונותיו – "עלמה נאה וחמודה מדגניה ב'". הייתה זו חנה, בתו של דניאל זיו, ממייסדי דגניה ב ומחלוצי הניסיונות החקלאיים וגידול הבננה בעמק הירדן ונכדתו של אריה עקיבא וייס, יזם ואדריכל, ממייסדי אחוזת בית והעיר תל אביב. היכרותם של אבא וחנה התחילה בדרך אופיינית לבני אותו הדור – בטיול להכרת הצמחייה בסביבה. הוא, כרועה צאן מוסמך, זיהה את הדגניים, והיא – את רחבי העלים, כך שההתאמה הייתה מושלמת. הם התחתנו בערב סוכות 1954 בבית של הדודה על הכרמל, עם 30 מוזמנים וכיבוד מאולתר. אבא עבר לדגניה ב' שינה את שמו מנוקס לניב, ונולדו להם הדס, יובל, ונורית.
תכנית אב לניקוז העמק
בפברואר 1952 ניב הצעיר- אז עדיין נוקס – הוא חבר יפתח, ובאחת השבתות מצא את עצמו מתעמק באופן תפעולו של תותח הקרביד, שתפקידו להניס את העופות הזוממים לצוד שלל בבריכות הדגים. למקום הזדמנו במקרה נתן גיל, מי שהיה אז ראש האגף לשימור קרקע במשרד החקלאות, וג'ון מיילס, מומחה למרעה ולהשקיה, שנשלח לסייע לישראל מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם. בארץ היו אז מעטים מאוד בעלי יידע מקצועי בשימור קרקע ובניקוז, וכשהבינו האורחים מיהו הבחור שלפניהם, הם מיהרו למזכירות המשק והשיגו ללא בעיות את שחרורו לעבודה במקצוע אותו למד. כך הצטרף ניב הצעיר ל"נערי לאודרמילק" (על שם מהנדס המים האמריקאי המיתולוגי, שלימד בטכניון בחיפה והיה הראשון שהגה את תוכנית המוביל הארצי) , קפץ למים הקרים של תכנון וביצוע, ולמד תוך כדי תנועה לעומק את בעיות ההשקיה והניקוז בצפון הארץ.
העבודה באגף כללה גם מדידת קרקעות ומיפוי – כישורים שיעזרו מאוד בהמשך. הפרויקט הראשון שלו היה בניית מאגר ליד המושב השיתופי מולדת, ללכידת מי שיטפונות בנחל יששכר. כמהנדס מחוזי, הוא מבצע את מדידת הגבהים בשטח במו ידיו ומכשיריו.
בקיץ 1953 הטילו על ניב משימה גדולה: הכנת תכנית להשקיית 1200 דונם לקיבוצים אפיקים, אשדות איחוד ואשדות מאוחד בגאון הירדן ("זור" בערבית). משולחן השרטוט המשיך ניב גם לביצוע התוכנית בשטח, כולל פיקוח על הכלים הכבדים לעבודות עפר. במשימה זו הוא שיתף פעולה עם חיים ייני ז"ל, מוותיקי אפיקים ואביו של הזמר ליאור ייני.
בחקלאות, פעולות הניקוז, שימור הקרקע וההשקיה כרוכות זו בזו, ונדרשת הבנה בכל התחומים האלה ובשילובם. בשנת 1957 נחקק בכנסת "חוק הניקוז והגנה בפני שיטפונות". גם לפני החוק בוצעו עבודות ניקוז ביוזמה פרטית ומקומית של חקלאים, אך החוק נתן בידי שר החקלאות את הסמכות להסדיר ולתקצב את הפרויקטים. החוק קבע כי ניקוז הוא "כל פעולה שמטרתה לרכז, לאגור, להוביל או להרחיק מים עיליים או אחרים המזיקים או עלולים להזיק לחקלאות". הנזק שעליו מדובר הינו הצטברות של מי תהום ומלחים, שבהיעדר ניקוז עלולים להפוך את הקרקע לבלתי ראויה לעיבוד. קבלת החוק יצרה מסגרת חוקית ותקנונית לפרויקטים העתידיים.
תכנית אב לניקוז עמק הירדן
ב-1962 הגיש ניב לנציגי הקיבוצים והיישובים תכנית אב לניקוז עמק הירדן. הייתה זו תכנית חלוצית ושאפתנית בחזון, בהיקף ובראייה הכוללת שלה, שהוכנה, זאת יש לזכור, בטרם עידן המחשבים, הכל בחישובים ידניים, בהסתמך על בדיקות קרקע מפורטות במאות נקודות. התכנית לוותה בתחשיבים כלכליים, וכדי שהנציגים לא ייבהלו מן הסכומים הדגיש המהנדס הצעיר ש"לשלחין בעמק הירדן אין עתיד ללא ניקוז מסודר עם הדחת מלחים אל מתחת לבית השורשים של הצמחים". היות שאת שטחי הבננות עדיין
הישקו אז בהצפה, הרמז עשה את שלו, והתכנית יצאה לדרך, כששוב ניב אינו מסתפק רק בשלב התכנון, אלא מלווה מקרוב ומפקח על הביצוע של כל תעלה, צינור, ושוחת ביקורת. בזיכרונותיו הוא מפרט בדיוק מדהים את כל הפרטים הטכניים – קוטר הצינורות, מרווחים בין תעלות ואפילו קוטר אבני החצץ – כאילו שהכל קרה אתמול. התשתית שהונחה אז, עדיין משרתת את החקלאים. בהמשך היה מעורב מקרוב בפרויקט ענק נוסף – התכנית הסדרת אפיק הירדן הדרומי, כולל "פעולת הצלה" של הבתים המזרחיים של קיבוץ בית זרע.
כמי שבכל זאת קיבל את חינוכו בארה"ב, ובניגוד לנטייה ישראלית ידועה, ניב שם תמיד דגש על התחזוקה השוטפת של המערכות, שאינה פחות חשובה מעצם ההקמה. "נושא זה (התחזוקה), אינו מקבל את הדגש הראוי לו. אימפריות עלו ונפלו לא רק בזכות מצביאים גדולים, אלא גם בזכות תשתיות מסודרות ומתפקדות", כתב. בהקשר זה טבע את הביטוי "סוף מעשה בתחזוקה תחילה", שמוכר לרבים מאנשי משק המים מאותה תקופה, ואף שימש ככותרת לספרו.
שליחות לאיראן
בתחילת שנות ה-60 אבא ניב הוא כבר סמכות ארצית ובינלאומית בנושאי התמחותו, ויחד עם האנגלית כשפת אם, הוא הופך למועמד מבוקש למשימות סיוע חוץ של מדינת ישראל הצעירה, המבקשת להגיש עזרה למדינות מתפתחות. בשנת 1962 פקדה את מחוז קזווין שבאיראן , 150 ק"מ מטהרן, רעידת אדמה חזקה שגבתה קורבנות רבים וגרמה להרס תשתיות החקלאות וההשקיה. באותה תקופה שלט באיראן השאה, והיחסים עם ישראל היו קרובים מאוד.
כמומחה לניקוז ולהשקיה בהצפה, גויס אבא ניב למשלחת הסיוע הישראלית , שפעלה בתקצוב של האו"ם, לא לפני שקיבלו את התנאי שלו – שהמשפחה תתלווה אליו. הוא קיבל לאחריותו שטח של 5,000 קמ"ר, כרבע משטחה של ישראל, ותכנן את אגירת המים בבריכות הזרמתם בתעלות להשקיה וניקוזם בשטח. כך תרמה מומחיותו גם ליחסי החוץ של מדינת ישראל. ולא רק זאת: לפני ששוחרר ממילואים מטעמי גיל, עוד הספיק להכין יחד עם האלוף דני מט תכנית למכשולים נגד התקפת טנקים מכיוון הגבול הירדני.
הפתרון שלו היה פשוט: הצפת השטח במים. טנק שרמן שניסה לחצות את המכשול שקע עמוק בבוץ ויצא מכלל פעולה. לאחר עשרות שנים כמהנדס מחוז צפון במשרד החקלאות, המשיך אחרי היציאה לגמלאות לעבוד במשרד מהנדס המים צפריר ויינשטיין, ולהעניק מהידע האדיר שלו בארץ ובעולם.
בספר שהוקדש לניב כותב צבי אורטנברג מתל קציר, מי שהיה מנהל "מנהלת הכנרת": "אבא ניב ניחן בשילוב מוצלח במיוחד של ידע הנדסי ומדעי רב, ברמה גבוהה מאוד, עם הכרות מעמיקה שאין כמותה של הקרקעות באזור הכנרת. בלשון ציורית אפשר לומר עליו, שהוא מדד כמעט כל שעל מסביב לכינרת בכפות רגליו, וחי בהדדיות עם האדמה והמים. הוא התבונן באדמה, מישש אותה, הריח אותה, הקשיב לה ולפעמים אפילו טעם אותה. …ליידע הנדיר שרכש במשך עשרות שנים לא היה תחליף. "
ניב עצמו כתב: "אצלנו, אנשי הקרקע והמים, נהוג לומר שהשטח הוא כספר הפתוח. קרא מה שהוא מספר לך, ואז תדע מה לעשות". דומה שזו היא גדולתו: לקחת שטח, "לקרוא" אותו כמו ספר, ולהתאים לו בדיוק את הפתרון הנכון.
ממרום שנותיו הוא צופה כיום, חד וצלול, בשיטפונות ובהצפות הפוקדים ערים ורחובות, ומעיר קצת בציניות שהמתכננים כנראה "שכחו" שהמים תמיד הולכים למקום הכי נמוך.
עושים כבוד לאבא ניב
בטקס חגיגי שנערך לאחרונה בבית גבריאל בעמק הירדן, והונחה על ידי יעל סלע מרשות הכינרת, הושק הספר "סוף מעשה בתחזוקה תחילה", שיצא לאור ביוזמת רשות הכינרת ומציג את סיפורו האישי המרתק של מהנדס המים אבא ניב וסיפורה של רשות ניקוז ונחלים כינרת.
בטקס השתתפו בני משפחת ניב לדורותיה, עידן גרינבאום ראש מועצה אזורית עמק הירדן ויו"ר איגוד ערים כינרת, ראש מועצת יבנאל שניר אריש, יו"ר רשות הכינרת מוטי דותן, מנכ"ל רשות כינרת צביקה סלוצקי, בני יעקבי סגן מנהל אגף בשימור קרקע וניקוז במשרד החקלאות, ראש מועצה אזורית עמק הירדן לשעבר יוסי ורדי, משנה למנכ"ל פנחס גרין, צוות רשות הכינרת ותושבי האזור.
תודה גדולה
עידן גרינבאום אמר בטקס: "כולנו ראינו בחדשות הימים האחרונים, צילומים לאחר הגשם, של ערים ואזורים מוצפים במים, שאינם מתוחזקים, בהם חוסכים בעבודות תשתית וניקוז. כאן, בזכות אבא ניב, אותו הכרתי היטב בשלוש וחצי השנים האחרונות מהעבודה המשותפת בוועדה לתכנון ובניה בסובב כינרת, בעמק הירדן, אנחנו במצב טוב. כשהוא אומר 'תעצרו כי כאן עובר ערוץ נחל או מקום ניקוז' אנחנו מקשיבים ומתכננים מחדש, כי הוא תמיד יודע וצודק. בתחום הניקוז אין תהילה, ולא מקבלים בזכותו מחיאות כפיים, אבל זהו תחום קריטי, שחובה להסדיר, כי במידה והעניין לא עובד, נוצרת בעיה לתושבים. לכן טוב שיש לנו את אבא ניב, שלא מוותר על פסיק, ומוודא כל פרט ופרט, שלא נשכח בכל שכונה ובכל רחוב ובכל תכנית חדשה את תכנון נושא הניקוז.
אבא ניב אומר "אם זה זרם ב-1000 קוב בשנייה, זה יזרום גם בעתיד" ולכן אנו חייבים להיות מוכנים לכל תרחיש, מראש. אבא ניב היקר, אני כאן להגיד לך תודה גדולה, ולאחל בריאות ושתמשיך להשפיע ולהעתיר עלינו מחוכמתך וניסיונך העשיר והמקצועי, לעוד שנים רבות, בשמי ובשם כל תושבי סובב כינרת, תודה רבה".
כותבים בספר מוטי דותן יו"ר רשות הכינרת, וצביקה סלוצקי מנכ"ל רשות הכינרת:" סיפורו של אבא ניב, איש הנדסת המים, הוא גם סיפורה של רשות ניקוז ונחלים כינרת, פרק חשוב בהגשמת החזון הציוני. סיפור של מים ואדמה וסיפורם של אנשים בעלי ידע וחזון. אנו ברשות הכינרת, מופקדים על המשך מימושם, בשמירה על הכינרת ואגן ההיקוות שלה, תוך ראייה מערכתית של כלל התשתיות הזורמות. עלינו להיות גורם מרכזי בעיצוב מדיניות הממשלה ומימושה בתחומים הקשורים בכינרת ובנחליה. לשקם, להסדיר ולתחזק את נחלי אגן ההיקוות של הכינרת, למניעת נזקי שיטפונות, טיפול בבעיות סחף ושימור קרקע, שיקום, הסדרה ותחזוקה של נחלי אגן ההיקוות ובתי הגידול הלחים בו, תוך דגש על היבטים אקולוגיים. בנוסף, עוסקת רשות הכינרת בשימור הקרקע והשטחים הפתוחים, משלבת בפעילותה את הקהילה ובכך תורמת להעלאת המודעות וליצירת תחושת אחריות ומעורבות בקרב הציבור, בשמירת ערכי הטבע בכלל ושמירה על הנחלים בפרט".
