אדוה קפלן דרור ממושב תימורים, פעלה שנים רבות לקידום רווחתם של הורים וילדים בגיל הרך. אדוה ערה לקשר בין הסביבה לבין איכות חייו של האדם. בשיחה היא מספרת על המאבק שהנהיגה כנגד הקמת תחנת כוח מופעלת בגז – ועל הצילום – התחביב שהפך למקצוע, באמצעותו היא מביאה אנשים לזהות את הקול האישי שלהם, וליהנות מן הטבע.
אדוה קפלן-דרור
אדוה קפלן-דרור מתגוררת במושב תימורים עם בני משפחתה. היא נולדה בשנת 1972 בקיבוץ צובה. לתימורים הגיעה עם הוריה כשהיתה בת 3, לאחר שנתיים שחיו בקיבוץ בית-גוברין.
"אבי היה בן גרעין בקיבוץ בית גוברין," מסבירה אדוה, "אבל הוריי בחרו לעבור למושב שיתופי, כפי שהיה אז תימורים."
אביה חגי קפלן ז"ל, נפטר בגיל צעיר. "אבי נפטר מסרטן ריאות כאשר הייתי בת עשרים," מספרת אדוה. "הוא לא עישן סיגריות מימיו ונראה שהוא נפטר בגלל עיסוקו – הוא ריכז את ענף הבניין בקיבוץ ובמושב ועבד עם אסבסט ונסורת."
ככל הנראה, מרכז האירוע הטראגי כבר החלה המודעות של אדוה קפלן דרור לזיהום האוויר ולעבודה למען קידום איכות החיים ובריאות הציבור, בהם עסקה מאוחר יותר. אימה רחל תבדל"א טיפלה בתינוקות שנים רבות והיתה מעורבת בעשיית התרבות במושב, חברה בוועדת חגים ועוד.
אדוה למדה בבית הספר היסודי "מבואות" ובתיכון האזורי בבאר-טוביה. במסגרת הצבא היא שירתה כחוקרת מודיעין אויר בחיל האוויר, הן בקריה בתל-אביב ובתל-נוף.
"אחרי הצבא," היא מספרת, "אבי היה חולה ואני ויתרתי על 'הטיול הגדול' והתחלתי ללמוד. למדתי לתואר ראשון בפקולטה למדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה."
בגיל 23 היא נישאה ליוסי דרור מקריית גת. כיום יוסי הוא מנכ"ל של חברת בת לחברה אמריקאית, שמפתחת טכנולוגיות לבדיקת כף הרגל ומדרסים. בני הזוג עשו רילוקיישן וחיו במשך שנתיים בארצות הברית. עם שובם הם חזרו למושב ובנו בו את ביתם.
קידום בריאות לגיל הרך
בהמשך למדה אדוה הנחיית קבוצות בסמינר הקיבוצים וגישור ואז החלה לעסוק בתחום החינוך הבלתי פורמלי בגיל הרך, בדגש על קידום בריאות, הורות ומשפחה.
"עם סיום הלימודים עבדתי בעמותת 'ג'וינט אשלים' בתכניות קידום בריאות. עסקתי בתחום ניהול הידע וריכזתי את כל הצוות הארצי של התכניות."
אדוה מפרטת את הפעילויות: "היינו מגיעות לאחת הערים, מקימות בה ועדת היגוי וזו בונה בהדרכתנו מערך עבודה עירוני לצורך קידום בריאות לאוכלוסייה ולצוותים החינוכיים. הפעילויות הן בתחומי התזונה, פעילות גופנית, בריאות השן ועוד."
בשנים האחרונות עבדה אדוה באגף לגיל הרך ב"ויצו" העולמית. "מקום עבודתי היה בעיר שדרות, שם ניהלתי בשותפות עם עיריית שדרות את 'הבית הפתוח לגיל הרך'. פיתחנו והפעלנו תכניות למידה והעשרה להורים, ילדים וצוותים חינוכיים."
"'הבית הפתוח לגיל הרך' כולל מרכז טיפולי, בו מקבלים ילדים עם עיכוב התפתחותי טיפולים פרה-רפואיים. יש לציין שהיה שיתוף פעולה מיוחד בין עיריית שדרות לבין 'ויצו'.
העירייה מינתה מנהלת מטעמה ועבדנו יחד. זה איפשר לנו למקסם את שיתופי הפעולה עם גופים נוספים, כגון: מרכז 'חוסן', ו'מרכז הצעירים', עמותת 'רעות', טיפות החלב, מעונות היום, המתנ"ס העירוני ועוד."
במקביל לפעילות זו היו לאדוה עוד תפקידים מטעם ויצו: "ריכזתי את אזור הדרום של קו הייעוץ הטלפוני להורים לילדים בגיל הרך.
זהו קו שמספק הדרכה הורית טלפונית ומופעל על ידי מתנדבות עם רקע של הנחיית הורים, אשר עוברות בנוסף הכשרה מיוחדת של ייעוץ טלפוני. באזור הדרום הקו פועל משדרות ומבאר-שבע, אבל נותן ייעוץ טלפוני חינם למשפחות מכל הארץ."
תפקיד נוסף של אדוה, שלישי במספר, היה ריכוז תחום החירום בכל מעונות היום של ויצו ברחבי הארץ: "במסגרת זו הייתי אחראית למוכנות והתמודדות בעתות חירום במעונות היום של ויצו.
היה זה בשיתוף עם 'הקואליציה הישראלית לטראומה'. תפקידי היה לערוך השתלמויות לצוותי המעונות, כתיבת נהלי חירום, מיפוי צרכים, הפקת חומרים מקצועיים ועוד."
צילום אמנותי
"כל הפעילות הרבה הזו היתה עד יולי 2020," אומרת אדוה. "ברגע שהתחילה הקורונה הבנתי שאני רוצה לעשות שינוי מקצועי והתמקדתי בצילום."
על ראשית דרכה כצלמת היא מספרת: "לצילום הגעתי במקרה. לפני כעשר שנים הצטרפתי לקורס צילום בסיסי, במטרה לשפר את האלבום המשפחתי. למדתי במספר מסגרות והשתתפתי בסדנאות צילום בארץ ובעולם ונדבקתי בחיידק."
"אחר-כך החלטתי שאני רוצה להעמיק בתחום מבחינת יצירה אמנותית וחידוד הקול האישי שלי בתחום. נרשמתי ללימודי צילום במחלקה לצילום בבית הספר לאמנות במוסררה. למדתי שם ארבע שנים ועדיין אני משתתפת במסגרת לימודית מצומצמת פעם בחודש."
הצילום האמנותי של אדוה אינו דומה לצילום עיתונאי, לדוגמא, בו הצלם מוכן תמיד עם מצלמתו לקלוט רגע מעניין או אירוע מסוים. התיאור שלה את תהליך הצילום דומה לתהליך שמתארים סופרים, לפני שהם מעלים את דבריהם על הכתב (כך, בכל אופן, זה קורה אצל כותבת שורות אלו):
"אני נוהגת לתכנן את צילומי במשך ימים, שבועות ואף חודשים, אני חולפת ומסתובבת סביב מושאי וזירות הצילום שלי המון זמן – ואחר כך מדמיינת אותן ומחדדת את המטרות שלי, עד לרגע שבו אני יוצאת לצלם, אז אני לרוב מצלמת מרחוק. על אף היותי אקטיביסטית, פעילה שצועדת פעמים רבות בראש, בצילום אני אוהבת להתבונן מרחוק, מהצד ולהיכנס פנימה לאט ובהדרגה."
Photovioce, צילום פלוס
אדוה רצתה לעשות חיבור בין העולמות בהם עסקה בעבר – הנחיית קבוצות לבין צילום. לפיכך הקימה את העסק הנוכחי שלה, שכולל הנחייה בסדנאות צילום, שיעורי צילום פרטיים, מכירת יצירותיה ועוד.
"עכשיו אני עצמאית. מנחה קבוצות 'צילום פלוס' בשיטת Photovioce. זו שיטה שבה משתמשים בצילום ככלי להבעה אישית, קהילתית וחברתית, להבדיל מ'פוטותרפיה' הטיפולית. אני לא מטפלת, אלא מלווה תהליכים לא טיפוליים בתחומי העצמה, התפתחות והתבוננות פנימית."
"אני מצלמת במצלמות מקצועיות, אבל הסדנאות שאני מעבירה מתאימות גם לטלפונים חכמים. המפגשים במסגרת סדנאות אלו כוללים חלק עיוני על יסודות הצילום – קומפוזיציה, אור וצל, מרקמים, זוויות צילום ועוד. המשתתפים מקבלים השראות מעולם הצילום וכל אחד מזהה את הקול האישי שלו. בהמשך יש התנסות חווייתית – צילומים בסביבות שונות."
אדוה לא מסתפקת רק בזה. בנוסף להיותה פרילנסרית כצלמת, מנחה אדוה סדנאות מטעם "מהות ישראל", עמותה שמתמחה בהתמודדות בעתות חירום וטראומה, בפיתוח חוסן ובהתמודדות עם מצבי לחץ. במקביל היא לומדת לקראת קבלת תואר שני מאוניברסיטת בן גוריון בהתמחות בגישור משפחתי.
מאבק כנגד הקמת תחנת כוח
בפברואר 2010 אישרה מליאת רשות החשמל הקמה של תחנת כוח פרטית, המופעלת בגז, באזור המועצה האזורית באר-טוביה. אבל תושבי האזור לא היו מרוצים מן ההחלטה וחששו מן הנזקים שהיא תגרום לסביבה..
מספרת אדוה קפלן דרור: "כבר בשנת 2009 נכחתי באספת חירום של תושבים. הדבר נגע לליבי, וחשבתי שאני יכולה לעזור במשימה שהם ביקשו, להחתים עצומות. מפה לשם נכנסתי עמוק למאבק והצטרפתי לצוות המוביל."
"מאוחר יותר הבנתי שהדוגמה של אבי, שבעברו היה איש צבא וקיבל צל"ש במלחמת ששת הימים על שנשאר להילחם לבד מול המצרים; ואחר-כך באחת התקופות הקשות של המושב, כאשר המפעלים עברו תהליך התייעלות, הוא היה זה שהוביל ועמד בפרץ."
"הדוגמא שלו השפיעה עלי רבות והיתה בין הסיבות המרכזיות לבחירה להקדיש את כל כולי למאבק הזה. בשנת 2011 אירעה טרגדיה. יושב ראש המאבק דאז, שמשון רוזן מתימורים, נהרג בתאונת טייס, ואני קיבלתי על עצמי את התפקיד במקומו. ניהלנו מאבק עד סוף שנת 2018."
"כחלק מהמאבק ערכנו סקר מקצועי באמצעות מומחה שהגיע מחו"ל והצביע על הסכנות שצפויות מתחנה זו. עיקר החשש שלנו עד היום הוא מתגובת שרשרת במקרה של תקלה בתחנה הפועלת על גז, ופיצוץ בגז הוא תופעה ידועה."
"זה עלול להוביל לתגובת שרשרת בכל אזור התעשייה, שיש בו ריבוי חומרים מסוכנים. זהו אזור התעשייה השני בגודלו מבחינת חומרים מסוכנים אחרי מפרץ חיפה."
"כמו כן, ידוע היום בכל העולם שגז אמנם מזהם פחות מסולר, אבל עדיין מזהם מאוד. ובעולם המערבי יש מגמה משמעותית של מעבר לאנרגיות ירוקות. חשוב לציין שבדרך כלל מביאים גז לאזור תעשייה כתחליף לסולר או פחם כדי להפחית זיהום. אבל באזור התעשייה באר-טוביה אין סולר ואין פחם, כך שהמזהם העיקרי הוא התחנה החדשה. במסגרת המאבק אף הצענו למדינה חלופות רציניות, אולם לצערנו הן לא התקבלו."
"זה היה מאבק משמעותי, מלא יצרים, ממש כמו בסדרות מתח. היו יזמים שניסו להכשיל את המתנגדים. אנחנו, המתנגדים, ערכנו הפגנות סוערות. דאגנו לפרסם כתבות באמצעי התקשורת. נפגשנו עם שרים וחברי כנסת – ובעקבות זה נערכו דיונים בכנסת וב'ועדה לתשתיות לאומיות', שהיתה אחראית לנושא והיתה צריכה לאשר את הפרויקט.
"נאבקנו כנגד אישים מובילים במשק," מוסיפה אדוה, "ביניהם שרי אריסון, נוחי דנקנר ואברהם נניקשווילי. בסופו של דבר, לצערנו הפסדנו במאבק שארך אחת-עשרה שנים."
"אבל על אף ההפסד, המאבק תרם רבות לקהילה. הוא גרם לחיבור בין חברי המושבים השונים, בין מבוגרים לצעירים, בין אנשי המושבים לבין תושבי קריית מלאכי. למדנו שחשוב להיאבק על מה שחשוב לך. זאת ועוד, דחיית ההקמה של התחנה באחת-עשרה שנים היא משמעותית ביותר. מבחינתנו עשינו כל מה שאפשר. בזכותנו המדינה הציבה דרישות נוספות ליזמים, וכן הגבלות והנחיות מפורטות.
"ברמה האישית זה העצים מאוד את מי שהיה בצוות הפעיל. שעבד באופן אינטנסיבי. אני בחרתי לסיים את המאבק בדרך שלי – הכנתי סדרת צילומים, בהם מובע הקשר בין הטבע באזור לבין תהליך הבנייה של התחנה."
תערוכות עם אמירה סביבתית
גם בתחום הצילום משלבת אדוה קפלן דרור את גישתה לחברה ולסביבה, לקידום הבריאות של בני כל הגילים. בצילומים יש גם התרסה וגם אמירה לגבי הסביבה של בני האדם, לגבי הצורך להתחשב בה, בלי לפגוע כמובן בנוף ובטבע.
בסדרה "תחנת כוח – רישיון להרוג" היא מסכמת אחת-עשרה שנים של המאבק הסביבתי כנגד התכנית להקמת תחנת הכוח המונעת בגז באזור התעשייה באר-טוביה.
"יצאתי לשדות ולשטחים המקיפים את המושב וצילמתי את המפגש בין הטבע, האדמה, סביבת החיים במושב לבין השופלים, צינורות הגז, האיסכוריות, המנופים וכל שאר הכלים ווחומרי הבנייה של התחנה. זהו פרויקט הפרידה שלי, כאמור, השלמה עם ההפסד והקמת התחנה."
סדרת הצילומים שלה, "חומת מגן", עוסקת ביחסים בין העיר שדרות לבין אסתטיקת המיגון ששינתה את המרחב הציבורי ללא היכר. "הארעי והמאולתר הפך לקבע ושינה את היחסים בין התושבים לבין עירם.
דרך הצילום אני בוחנת את ההרגלים של התושבים בעירם – ואת האופן בו הבטון והמיגון מחלחלים אל שגרת היומיום. זהו צילום ישיר, לא מטופל, צילום רחוב קלאסי של הסביבה האורבנית של שדרות ושל התושבים."
תחת הכותרת "לב העיר" הכינה אדוה סידרת צילומים, שעוסקת בהתפוררות של מרכזי הערים בפריפריה, המרכזים שבעבר שימשו כלב הפועם של העיר הפכו לעזובה גדולה, מקום אכלוס לחסרי בית ואנשים משולי החברה. גם בסדרה זו אני משתמשת בצילום רחוב קלאסי, בעיקר מתבונן מהצד, על החלקים המתפוררים, סממני הזמן וההזנחה, החנויות ששייכות לימים עברו והדמויות המקומיות שהזמן עבורן כאילו עצר מלכת."
למרות שרוב צילומיה הם של נופים וטבע, יש לה גם עבודות בנושאים אישיים ומשפחתיים, כגון זיכרונות ילדות. אדוה הציגה בתערוכות שונות, ועתה היא מכינה תערוכה שתוצג ב"בית האמנים" בתל-אביב בשנה הבאה.
החיים במושב שהובילו לצילום
אדוה מתגוררת עם משפחתה במושב תימורים, המושב השיתופי שהופרט. הבנות בחרו תחומים שונים לגמרי מאלו של האם: יובל הבכורה, בת 24, מכשירה עצמה להיות שפית, והיא מנהלת פס במטבח באולם אירועים. נועם, בת ה-21, שהיתה מאמנת ספורט בצבא, עוסקת באימוני כושר. עדי, אף היא בת 21, מסיימת בקרוב שירות צבאי בחיל המודיעין ומתעתדת לעבוד בחברת הייטק.
"החיים במושב כילדה היו חיים מדהימים בעיניי. אמנם היינו מעט ילדים בשכבה ולפעמים זה היה מאתגר חברתית, אבל נהנינו ממשחקים בחוץ, ממחנות קיץ, מהדרכה בקייטנות. ובכלל, היינו מעורבים עם כולם, צעירים ומבוגרים, הן בחיי יום יום והן בחגים ואירועים. גויסנו לימי עבודה בעת הצורך, השתתפנו בצוותי הכנה לחתונות וחגים. כל פעולות התרבות היו עבודה עצמית של הילדים והמבוגרים, לא תרבות 'קנויה' מבחוץ."
ואדוה מסכמת: "אני צלמת נוף וטבע. החיבור שלי לכך הוא בזכות החיים במושב, שזימנו לי קרבה לשדות, למרחבים הירוקים ולא רק בילדות, גם היום אני יוצאת החוצה להתאוורר כמעט בכל יום. וגם כשאני ללא מצלמה, העין שלי כל הזמן 'עובדת'."
צילום: אדוה קפלן דרור
