מירה פרבשטיין, המתגוררת בעמק יזרעאל, מנהלת ארבעה סניפי ער"ן (עזרה ראשונה נפשית) בצפון * פרבשטיין היא אישה שכל עבודתה היא חסד והצלת נפשות * בראיון ל"קו למושב" היא מספרת על ה-7 באוקטובר, היום בו קיבלה ער"ן כ-3,000 שיחות, מדברת על מצוקות נפשיות בציבור הישראלי, על אנשים אובדניים ואיך ער"ן מסייע להם/ן
מירה פרבשטיין, תושבת עמק יזרעאל, היא אישה אנרגטית, אופטימית ובעלת רוח של אמונה ונתינה תמידית בסוף שנות השישים שלה. מירה מנהלת ארבעה סניפים של ער"ן (עזרה ראשונה נפשית). טווח הסניפים אותם היא מנהלת כולל את חבל התענך, כפר תבור, טבעון, הקריות עד נהריה. רדיוס עצום של מאות מתנדבים, כוננים ואנשים, המחויבים לתת אוזן קשבת לאנשים במצוקה.
הסניף הרביעי אותו פרבשטיין מנהלת נמצא באוסטרליה. ההחלטה לפתוח ולהקים סניף של מתנדבים ישראלים באוסטרליה, קם בשל הצורך לתת מענה עשרים וארבע שעות ברצף במשך שבעה ימים בשבוע.
עמותת ער"ן עוסקת במתן עזרה ראשונה נפשית אנונימית. ער"ן מגישה ומנגישה את שירותיה לכלל הציבור הישראלי על כל מגזריו, בכל גיל, בכל מצוקה וקושי ובמגוון שפות. המסר של ער"ן הוא פשוט: "אנחנו כאן, שומרים על הנפש, אתם\אתן לא לבד."
בימים אלו, הימים שאחרי ה-7 באוקטובר, בעיצומו של משבר החטופים והמלחמה המתמשכת, אין ספק שכמות המצוקה הנפשית בקרב אזרחים רבים גדלה.
מירה כאחראית ומנהלת סניפים ברדיוס מאד גדול, מספרת: "עמותת ער"ן הוקמה בשנת 1971 על ידי מריה ברטה זסלני. היא הקימה את העמותה לזכר בעלה דוקטור אריה זסלני ז"ל, שהתמחה בטיפול באנשים אובדניים והצליח להניא אנשים רבים מלהתאבד. הארגון הפך לעמותה ארצית ויש בעמותה רשת של מתנדבים בכל הארץ.
"כיום, ער"ן נותנת מענה רגשי בכל תחומי הבעיות, הקשיים והמצוקות הקיימים בבני אדם. יש קוים טלפוניים ובאינטרנט עבור חיילים, ילדים ונוער, אנשים קשישים, ניצולי שואה, יולדות, ועם בואה של הקורונה לחיינו, פתחנו קו מיוחד עבור אנשים שהיו במצוקה בשל הקורונה, הבדידות והקשיים הרגשיים.
"בארץ ישנם/ן כ-1,700 מתנדבים המאיישים את קווי השיחה של ער"ן. בסניפים אותם אני מנהלת, אני אחראית על כמאתיים וחמישים מתנדבים. ער"ן שומרת על דיסקרטיות וסודיות. זהו אחד הכללים עליהם אנו מקפידים. התורנים הנמצאים בעמדות השיחות הם אנונימיים והפונים מתקשרים ונשארים אנונימיים. המקומות בהם יושבים המתנדבים הם חסויים מאותה סיבה.
"יש חשיבות גדולה לכך, שאדם שפונה בשל מצוקה רגשית ידע שהוא יכול הישאר אנונימי וירגיש בטוח באנונימיות זו. הדי אן איי שלנו הוא: "אנונימיות, דיסקרטיות ושמירת כבוד האדם. אנו עומדים על כך שלא יהיה כל שיפוט או ביקורת בשיחות. התורן העונה לפניות לעולם לא יתערבב ויכניס את העולם האישי שלו. השיחות נערכות כך שכל אדם הפונה ומתקשר יקבל את מלוא תשומת הלב ויזכה לקשב ותמיכה. חשוב מאד שהמענה יהיה רגשי, ללא עירוב דעות אישיות. יש לכך חשיבות מאד גבוהה דווקא בימים אלו, ימים בהם נוצר קרע מאד גדול בתוכנו."
שאלתי את מירה על ילדותה, נעוריה. עיניה נצצו בשמחה והיא מספרת: "נולדתי וגדלתי בגבעת אולגה. היתה לי ילדות נפלאה. ילדות של חופש ומרחבים וים תמיד. הורי יוסף וחנה אמקיס עלו בשנת 1948 ממרוקו והגיעו למעברה בגבעת אולגה, אלו היו שנים של צנע. הורי הביאו לעולם תשעה ילדים שלשה בנים ושש בנות. אני הבת השביעית במשפחה.
"המשפחה הייתה מאד מלוכדת וחמה על אף התנאים הקשים שהיו. יש לי זיכרונות מאד טובים מילדותי וממשפחתי. סבתא שלי שגרה איתנו היתה דמות מאד משמעותית בחיי. ילדותי הייתה ילדות של חופש ומרחבים וקשרים אנושיים חמים. הבתים לא היו נעולים, ילדות שמחה ומשוחררת. אבי יוסף היה איש העולם הגדול, הוא נסע בעולם ועסק בעלייתם של יהודים לארץ. אבי דיבר אידיש ומרוקאית.
"במקור, כשהיה במרוקו, אבי היה סנדלר וכאן עסק בתחום העלייה לארץ. אבא היה איש פתוח, חם וטוב לב, אדם מאד אינטליגנטי ובעל חוכמת חיים. אבי ידע לזהות בכל אחד מאיתנו את היכולות שלו והיה אב תומך ומעודד. אבי דחף אותי להתקדם ותמיד האמין בי וביכולותיי.
"אמי חנה הייתה אישה שקטה, עקרת בית ואמא נפלאה. הייתה אמא מלטפת ובדרכה נתנה לכל אחד מאיתנו אהבה חום וליטוף יומיומי. יצאתי ללמוד את שנות התיכון שלי בקיבוץ מחניים. היו אלו ארבע שנים נפלאות. הייתה לי משפחה מאמצת שפתחה את ליבה, חיבקה ונתנה לי בית חם בקיבוץ. אהבתי את החיים בקיבוץ. קיבלתי ערכים שהולכים עימי עד היום. עבדנו בחקלאות, למדנו והייתי בחברת הילדים. החינוך הקיבוצי נפלא. מי שאני היום זה עירוב של הצמיחה והגדילה בבית הוריי ושנותיי בקיבוץ.
"התגייסתי לצבא והייתי מורה חיילת בחבל התענך. ההמשך, לימודים באוניברסיטה, תואר ראשון בחינוך ותואר שני בסוציולוגיה. לימדתי באוניברסיטה סטטיסטיקה ומתודולוגיה, הקמתי משפחה, ובנינו את ביתנו בעמק יזרעאל.
"המעבר לעמק יזרעאל הוביל לתפנית ולקריירה בתחום בריאות הנפש. בעקבות מודעה בה חיפשו מדריכה בבית חולים העמק בעפולה, בה חיפשו מדריכה למועדון חברתי של נפגעי נפש במחלקה הפסיכיאטרית, הגעתי לראיון, אך לא התקבלתי בשל כישורי יתר.
"לאחר מספר שבועות ראיתי שעדיין מחפשים מדריכה, התעקשתי, התקבלתי ועשיתי תפנית של כל עולם העבודה שלי. עבדתי עם ד"ר מגל שאימץ אותי לחיקו, הוא לימד אותי את תחום השיקום הפסיכיאטרי. עבד בצוות הרופאים גם ד"ר גיורא אידש, ופיתחנו את כל תחום השיקום הנפשי .
"היינו חלוצים. הייתה זו למידה תוך כדי תנועה. השינוי היה מאד משמעותי – עד אז, אנשים עם בעיות נפשיות היו מאושפזים. אנחנו פיתחנו דרך בה אנשים נמצאים בביתם ומגיעים לטיפול. בהמשך כתבתי ספרים העוסקים בנושא השיקום של נפגעי הנפש בקהילה.
"בשנת 1997 קיבלתי את התואר אשת השנה מטעם רוטרי על המיזם בתחום השיקום. תוך כדי עבודתי בשיקום נפגעי הנפש חזרתי לספסל הלימודים ולמדתי עבודה סוציאלית. עשרים וחמש שנים עבדתי בתחום שיקום הנפש. השלב הבא היה עבודה במשרד הבריאות בתחום מניעת התאבדויות והפרעות אכילה. ניהול סניפי ער"ן הוא למעשה המשך של כל עשייתי וניסיוני בתחום בריאות הנפש. בעבר עסקתי בתחום בריאות הנפש והיום ער"ן היא כעין מד"א של בריאות הנפש."
איך מגיעים למצוקות נפשיות?
"הרבה מאד מצוקות בחיינו הינן בשל פרשנויות של מצבים. הפרשנות האישית שלנו במצבים שונים יכולה להפוך לאויב ליחסינו עם עצמנו ועם אחרים. רבות מהמצוקות של בני האדם הן בשל התייחסות קשה עם המציאות. הייחוד הגדול של ער"ן הוא בכך שכל פנייה היא לגיטימית ואין ביקורת.
"מצוקה רגשית היא מצוקה ואין הבדל בין מצוקה למצוקה. כל פנייה מקבלת מענה אנושי עם קשב והתייחסות. ער"ן היא האמבולנס הראשון המגיע לאדם הזקוק לעזרה ומענה ונותן עזרה ראשונה. סניפי ער"ן מאוישים על ידי מתנדבים."
ספרי על המתנדבים.
"המתנדב עובר תהליך לפני שמציבים אותו בקווי הסיוע. אנו עושים הכשרות הנערכות במשך שנה. גם לאחר הקורס אני מוודאת שהעקרונות המנחים אותנו חייבים להתקיים. לא כל מי שעבר את הקורס יכול להיות מתנדב. העקרונות של קשב, סבלנות, שאילת השאלות הנכונות, מתן תחושה של בטחון, דיסקרטיות ובמה עבור הפונה, ללא עירוב של דעות, רגשות המתנדב. אנחנו מלמדים איך לנהל שיחה שתיצור הקלה רגשית מיידית. אנו מחויבים להתמקד בצורך של האדם הפונה ומבקש עזרה. המתנדבים בער"ן מגיעים מכל שכבות האוכלוסיה, מכל המקצועות. יש מתנדבים גברים ובעיקר מתנדבות נשים."
ספרי לי מה קורה בער"ן מאז ה-7.10?
"מספר הפניות הוכפל והושלש. באותו יום נוראי קיבלנו כ-3,000 פניות. באותו יום קיבלתי פנייה משלושה נערים שהתחבאו בין השיחים, ממסיבת הנובה. הם פנו למספר מקורות על מנת לקבל עזרה ולא קיבלו מענה. הם פנו לער"ן ואני שוחחתי עימם. שמעתי את היריות ברקע, הם היו בסכנת חיים ממשית. ניסיתי לתפוס גורמים שונים על מנת שיחלצו אותם. לא קיבלתי כל מענה וליוויתי אותם כך במשך שבע שעות.
"לאחר שבע שעות, המנכ"ל של ער"ן הצליח לדבר עם יאיר גולן ויאיר הגיע אל שלושה בחורים אלו וחילץ אותם. היו רגעים קשים במהלך אותן שעות. אחד מהנערים זעק, אחד דיבר בצלילות והשלישי לחש. אחד משלושת נערים אלו אמר לי לרשום את שמו, את הכתובת שלו וביקש שאודיע להוריו. עודדתי אותו שעוד קצת והוא ייצא מהמצב הזה ויפגוש את הוריו. הם תיארו מצב נוראי ואני לא ממש הבנתי את גודל הקטסטרופה שרק לאחר מספר ימים הבנו שקרה שם. עם אחד מהשלושה שוחחתי גם בהמשך ועודדתי אותו לקבל טיפול נפשי רגשי.
"אנחנו היום נמצאים שנה מאז ה-7.10, והמצוקה הרגשית הולכת וגואה. הציבור חווה לחץ, מתח, חרדות מוגברות חוסר אונים ואי ודאות. יש אוכלוסיות גדולות עם מצוקות קשות. אנשים שהתפנו מבתיהם, חיים במלונות בסיר לחץ. יש בעיות שהתעוררו בעקבות המצב בחיי נישואים, בתוך משפחות עקב המצב. משברי תעסוקה עקב הנסיבות, הרבה מאד פניות ממשפחות של חיילים שחווים מצוקות, מנערים ונערות הזקוקים לאוזן קשבת עקב חרדות וקשיים. הבדידות של אנשים קשישים גדלה. כל פיגוע שקורה כאן, מביא עימו המון פניות של אנשים הזקוקים לקשב וסיוע. האזעקות בכל הארץ אף הן יוצרות עומסים רגשיים. יש הרבה אנשים כיום עם סיכון אובדני. ער"ן היא כתובת בעבור כל אחד, כל אדם הזקוק לעזרה ראשונה נפשית."
להראות את האור בקצה המנהרה
ער"ן היא כתובת לכל אדם, רבות מהפניות והמצוקות מגיעים מאנשים הרוצים להתאבד. אי אפשר שלא להתייחס לנושא כל כך מורכב.
מירה פרבשטיין: "אנחנו מקבלים בער"ן הבה שיחות מאנשים המדברים על אובדנות. הפניות והדבור על הרצון לסיים את החיים, אלו שיחות המצילות חיים. אנשים מתקשרים כשהם נמצאים בייאוש נורא, נמצאים בקצה. אנשים הפונים במצבים אלו זועקים לעזרה, רוצים להשתחרר מהסבל הקשה אותו הם חווים.
"ישנן שלוש קבוצות בתוך הקטגוריה הזאת: 1. אנשים עם מחשבות אבדניות. סוג של דיכאון, אך אין להם תוכנית התאבדות. 2. אנשים שיש להם כוונות להתאבד אך אינם מתקשרים. 3. קבוצת הסיכון הגבוהה, לאלו יש מחשבות, תוכנית מגובשת והם מתקשרים. בשיחות עם אנשים הפונים עם מחשבות אובדניות, אנו בער"ן פותחים חלון רחב ומראים לאדם הפונה, שהמשבר אותו הוא חווה הוא זמני ומרחיבים את נקודת המבט הממקד, ביכולת שלו לצאת מהמשבר ולהראות לו את האור בקצה המנהרה. המתנדב המקבל שיחה מאדם המדבר על אובדנות ושאיפת מוות אינו לבד אל מול האדם שפנה. כונן מער"ן מצטרף לשיחה ובמידה ואנחנו מזהים אקט התאבדותי, אנו פונים למשטרה בה יש יחידה מיוחדת הנקראת "משא ומתן" והם מאתרים את האדם ומצילים את האדם."
מירה פרבשטיין היא אישה המאמינה בתקווה, בפתרונות בחיים, בעזרה, בהדדיות, בחוזק, בערך החיים בכוחם של החיים, בנדיבות והיא אומרת: "אנחנו בני האדם חזקים וחלשים, עוזרים ונעזרים. זו גדולתנו כבני אדם."
מירה שמנהלת ארבעה סניפים, כאמור, אחד מהם באוסטרליה הרחוקה, חזרה עכשיו מביקור וניהול הסניף באוסטרליה. עיניה נוצצות כשהיא מדברת על עבודתה, על הקשר שלה עם המתנדבים עליהם היא אחראית, על ההנגשה של העזרה אותה הם נותנים, על העקרונות של אנונימיות, של קשב וכבוד אדם. הסניף באוסטרליה הוא דוגמה של ערך מוסף. המתנדבים בער"ן ובאמריקה הצפונית הינם ישראלים. כך הקשר עם הקהילה הישראלית מתחזק ותחושת השייכות.
בסוף מה כולנו רוצים? להיות נאהבים/ות, להרגיש שייכות, להיות חלק מהרקמה האנושית. ער"ן מקיימת זאת. מירה כמנהלת הסניפים מנכיחה את שחונכה בבית הוריה, בלימודיה, בעבודתה בתחום בריאות הנפש, בחייה, במשפחתה עם ילדיה ובכל המעגל האנושי שלה: נתינה, חיוך גדול, חום הלב ונדיבותו וכמובן אהבת האדם ואהבת החיים.
