אז מה היה לנו? המלצות

סדרה: "כשהם רואים אותנו" – סיפורם הכואב של חמישה ילדים שהואשמו – באונס ותקיפה מוזיקה: – Run the jewels – מביאים את האמת בפרצוף  ספר: 'ועד הים הגדול '- "רמזים לזוועה"  אלמוג סורין מבקרת ולא רק בטעימות חינם בסופרמרקט

"כשהם רואים אותנו"

כשהייתי בת שמונה בערך קיבלתי סטירה מהמורה שלי. כן. בשנת 89' היה נהוג מידי פעם – כשילד מתחצף – להפליק לו. אבל אל דאגה! בהיותי מלשנית ידועה, נעלבת ובוכייה הייתי פונה להוריי ומספרת ש, "המורה נתן לי סטירה". הוריי, שהיו מתקדמים יחסית, פנו מיד לבירור מעמיק מול בית הספר בעוד שפגישה בין המורה למשפחה שלנו נקבעה.
בפגישה עצמה, המורה הכחישה את הדברים. "מה פתאום?!," התגוננה, "ילדים ממציאים… מדמיינים…" והוריי, שרצו שהכול יחזור למקומו בשלום (ויפה שעת אחת קודם!), השתכנעו מיד מדברי המורה ובשיתוף פעולה יוצא דופן –  גרמו לי לרדת מן העניין.

בשכונת הארלם בארצות הברית של שנת 1989 ילדים חטפו יותר מסטירה, בעיקר אם מוצאם אפריקאי אמריקני או היספני. ילדים כאלה, שהיו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, נחקרו. אבל לא על ידי הוריהם או על ידי מורה אלימה – אלה בחקירה משטרתית רצינית ומאיימת. ילדים כאלה, כדי להיחלץ מצרה או האשמת שווא, יאמינו לשוטר שיבטיח להם הבטחות שקריות ויודו בכול! זאת רק כדי לצאת מחדר החקירות, כדי לחזור אל המיטה שלהם, אל הכרית הרכה והבובה שלצידה הם רגילים להירדם. הסדרה 'כשהם רואים אותנו' (סדרה מוגבלת של 'נטפליקס' 6 פרקים בלבד) מגוללת את סיפורם האמיתי והכואב של חמישה ילדים בגילאי 14 עד 17 שהואשמו – על לא עוול בכפם – באונס ותקיפה של אישה, בסנטרל פארק שבניו יורק. לאחר חקירות ארוכות, איומים והבטחות הודו הילדים, שלא היה להם קשר קלוש למקרה, כי הם אלה שביצעו את המעשה. מדוע? כי שכנעו אותם.

הילדים הטובים, יש לציין, נחקרו יותר מ-48 שעות במשטרה, תחת איומים, רעב והפחדות, עד שלבסוף – בחרו לשקר. למרות גילם הצעיר, החשודים הבינו כי אם לא יודו שהם ביצעו את המעשה (שאמנם לא עשו), השכנוע האקטיבי של השוטרים – פשוט לא יפסיק. הסדרה המעולה חושפת טפח וטפחיים של הרשויות האמריקאיות – ואת העירום הלא מחמיא של מי שמשרת במשרדי התובע הציבורי – ובהמשך, אף את זוועות בתי הכלא בארה"ב.

הסדרה 'כשהם רואים אותנו' נותנת לנו להביט ולהבין, מה זה להיות כהה עור במדינה שעד עתה עדיין נחשבת למדינה שבעיות הגזע מאפיינות אותה. הסדרה מספקת הצצה צוננת אך מרתקת – אל ארה"ב של 89' ותיקח אותנו כמה שנים קדימה, אל ישראל של היום. מדינה קטנה וצעירה, שבשנת 2,020 (אוטוטו) הפכה גם היא לכזאת, שצבע עור מקנה תירוץ להתנהגות בריונית של הרשויות, כזאת שהצבע קובע לעיתים את החלטות שנעשות לגבי אוכלוסייה ספציפית ושהיחסים בין האזרחים, הקיימים כבר משנות ה-60 ועד היום – מחקים את ההתנהגות האמריקאית הידועה.

('כשהם רואים אותנו' – 6 פרקים זמינים, נטפליקס)

Run the jewels

יותר משני מיליון אסירים יושבים בבתי כלא בארצות הברית ומדובר באסירים מכול הסוגים: חלקם פשעו בפשעים ועבירות קשות, חלקם נמצאים שם בשל מערכת שלא תפקדה. על חוסר תפקוד, על אנשים שנפלו בין הכיסאות, על חברה שמתמוטטת לבנה אחר לבנה, מדבר ההרכב המרתק:  Run the jewels, שכולל שני אמנים: האחד הוא הראפר והמפיק EL-P, והשני הראפר קילר מייק. השניים, חוברים יחד כדי להגיד את מה שכולם מנסים לומר כבר שנים: יש בעולם גזענות שבתוכה החלטות נעשות על פי צבע עור, מה שמוביל ללא מעט אסירים שיושבים בכלא על לא עוול בכפם.

Run the jewels (בתרגום חנוני ישראלי: "הרץ את התכשיטים") עושים מוזיקה טובה, ואפילו טובה מאד ובמקביל כל טראק מלווה בקליפים עשויים היטב, עם סצנות חזקות ומקוריות. כך אפשר לראות (באחד הלהיטים המוכרים שלהם: Legend Has It), סצנה של מסדר זיהוי בו עומדים אנשים תמימים למראה, כמו: אדם נכה בתחבושות, ילדה מממושקפת שאוחזת בכינור, נזירה הדוקה, שוטר עם כלב עבודה וגם את שני הזמרים עצמם – המזוהים מיד כאלה שביצעו את הפשע, על ידי העד שזומן למסדר הזיהוי, בעוד ששאר הדמויות יוצאות לחופשי. בסוף הקליפ מתגלה, כי כל האנשים התמימים למראה במסדר הזיהוי (הנזירה, הילדה האדם המוגבל והשוטר), עומדים יחד בסמטה אפלה מעשנים וזוממים מזימות. בימוי טוב, התמקדות בקונספט ושני היוצרים בעלי הנוכחות הכובשת, המגישים את המציאות בצורה יצריתית אך גם מטרידה – ובכך נותנים לנו ולכמה מיליוני אמריקאים – את האמת לפרצוף.

הנה כמה ממילות השיר Legend Has It, שהכותרת משמעותה "דיווח כוזב" או "שמועה לא בטוחה" שיצא בשנת 2013 אל העולם:

We are the murderous pair

That went to jail and we murdered the murderers there

Then went to Hell and discovered the devil

Delivered some hurt and despair

Used to have powder to push

Now I smoke pounds of the kush

Holy, I'm burnin' a bush

Now I give a fuck about none of this shit

Jewel runner over and out of this bitch

"ועד הים הגדול"

אינני יודעת אם שמתם לב לכך אבל המדור שלי היום עוסק בגזענות. הוא עוסק במי שסובל ממנה ומי שאיבד לא מעט בעטיה. הספר "ועד הים הגדול", מאת אסתי קון, הוא סיפור אהבה המגולל את חייהם של שני עולים פליטי שואה, שמתאהבים בתל אביב ומנסים לשים מאחוריהם את הזוועות של מלחמת העולם השנייה. הזוג, שחי ללא ילדים בשל סיבה פיזית מסתורית, אותה מסתירה האישה מבן זוגה – מעבירים את חייהם בחדווה מסוימת בשכונת פועלים, בה חיים טיפוסים ישראלים מכל הסוגים. למרות שאין אזכורים מפורטים גרפיים לעבר הקשה והבלתי יתואר של בני הזוג, או תיאורים קשים שזורקים אותנו אל המאורעות האיומים של מלחמת העולם השנייה: משהו מחלחל בקריאה ומרמז על הזוועה, גם אם היא אינה נאמרת או מתוארת בצורה ברורה.
"ועד הים הגדול" הוא ספר מרתק על מי ששרדו "טיהור גזע" מזעזע – זאת באמצעות עלילה מרתקת בה נחשפים סודות ורגשות המתחילים לגעוש – והמציאות הופכת לעיתים לבלתי אפשרית גם עבור האופטימיים ביותר שביננו.

('ועד הים הגדול' הוצאת 'מטר')

אז מה היה לנו? המלצות נוספות