אז מה היה לנו? המלצות השבוע

סרט – "האירי":כשהבימאי מרטין סקורסזה מחליט – כולם מתייצבים  ספר – "רווקים ואלמנות" – "לא התחברתי"  מוזיקה – אהוד בנאי – "אבא תן לי יד"

"האירי"

כשהבימאי מרטין סקורסזה מחליט שהוא רוצה לביים סרט – כולם באים, בעיקר השחקנים הגדולים והמופלאים ביותר בתולדות הקולנוע, כמו אל פצ'ינו, רוברט דה נירו, ג'ו פשי (האדיר) הרווי קייטל ומספר לא מבוטל של שחקנים צעירים מבטיחים. "האירי" הוא סרט מאפיונרים קלאסי, שמגולל את סיפורו של "חייל" ממוצא אירי בשירות המאפייה האיטלקית. הסרט שזכה לשבחים מהמבקרים, מציג את אותן דמויות של מאפיונרים מחוספסים שכולנו מכירים, שעושים את מה שהם צריכים לעשות – כדי לשמור על הסדר בין צינורות הארגון.
הסרט מבוסס על ספר זיכרונות משנת 2004 בשם: "שמעתי שאתה צובע בתים" מאת צ'ארלס ברנדט. בסרט מככבים רוברט דה נירו (המגלם את פרנק שירן), אל פצ'ינו (שמגלם את ג'ימי הופה) וג'ו פשי (בתפקיד פרנק אח מראשי המאפייה). "האירי" שוטח את סיפורו  של פרנק שירן, חייל לשעבר, שהיה שכיר חרב של המאפיה ששלטה בפילדלפיה, בשנות ה-60', עשור בו המאפייה הייתה אחד הנושאים המדאיגים בתולדות ארה"ב. הסרט נפרש על גבי 3.5 שעות, במהלכו סקורסזה ודה-נירו משתפים פעולה ולא בפעם הראשונה. דה נירו כיכב ביצירות מוקדמות יותר של סקורסזה, כמו 'נהג מונית' ו'החברה הטובים', סרטים שתמיד כיף לחזור אליהם. העלילה עוברת בין עבר להווה והיא רבת דמויות – מה שמצריך מעקב הדוק ולא מעט חזרה אחורה, כדי להבין פרטים חשובים בעלילה.
במהלך הצפייה, שיש לציין כי הייתה מעט מתישה והצריכה הפסקות פיפי ואוכל, נראה לעיתים כאילו דמויות של פושעים – שמהלך חייהם נע בין ניהול חיי משפחה יציבים לפסיכופתיה – טבועות כל כך עמוק בשחקנים כמו דה נירו, פצ'ינו ופשי – עד שהן כבר הפכו לסוג של אלטר אגו של השחקנים (שבסך הכול עושים את העבודה שלהם, ועושים אותה טוב מאד). כעת כשסקורסזה מביים – כל מה שנותר לאותם ענקים כישרוניים לעשות, זה לשלוף את הדמות של הקרימינל הטבועה בהם חזק ולהפעיל אותה על פי התסריט והוראות הבימאי.

את כל הטוב הזה, יקבל כל מנוי לנטפליקס – עם שלוש שעות וחצי של צפייה וגישה ישירה אל יצירת מופת שכל כך חיכיתי שתגיע. יצירה שלמרות שהיא יכולה להתיש, ישנו בסוף אותו הרגע המכונן הזה שכולנו מצפים לו, אותו אורג סקורסזה בגאונות כמעט בכל סרט שהוא מביים. לסיכום, גם אם יש יותר מידי פרטים ב"האירי" גם אם ישנם הסברים מפרכים אודות התקופה וריבוי רב מידי של דמויות, את הסרט הזה אתם חייבים לראות כי כשהבימאי מרטין סקורסזה מחליט כולם מתייצבים 

("האירי", עכשיו בנטפליקס)

"רווקים ואלמנות"

עבודתי שעיקרה בכתיבה ומחקר רצופה בסכנות. למשל, סכנה שממרח שמנת ייפול על המחשב ויגדוש את המקלדת, שאפצע בזמן הפסקת המתיחות (כיאה לאישה עם עצמות פריכות) וישנן עוד סכנות למיניהן שאורבות לי בחוץ, בכול מקום. רגע מסוכן במיוחד הכה בי בשעה שהתלבטתי ובחרתי ספר לקריאה בספרייה המקומית. גם שם, כמו בלא מעט מרחבים ציבוריים בישראל, אין שמירה על המרחב האישי בתור, מה שהוביל לדחיקתי לספרנית על ידי זר מוזר, שעמד מאחורי בטווח יותר מידי קצר, עד שכמעט הניח את ספריו על שיפולי בטני. למרות הדוחק, האלימות והקושי, הצלחתי לשאול את הספר "רווקים ואלמנות".

'רווקים ואלמנות', מאת ירמי פינקוס, שוטח ארבעה סיפורים מן העולם הבורגני שבו הדמויות המובסות מנסות לכבוש מטרה. המטרה אמנם קטנה ובמאקרו אינה משמעותית, אבל ברמת המיקרו עדיין חשובה מאד עבור הנפשות הפועלות. וכמו בכל סיפור אודות קורותיו של מי שמתחמן את דרכו אל האושר, גם כאן האכזבה ידועה מראש והיא זאת שחותמת את הסיפור. פינקוס, שגרם לי להתפעם מספרו "בזעיר אינפין" (עליו המלצתי בעבר) אכזב אותי הפעם. ולא בגלל שהסיפורים לא היו מעניינים, אלא בשל התיאורים הגרפיים שנועדו כנראה לשעשע, אך בעיקר הגעילו אותי.
'רווקים ואלמנות' הוא מקבץ סיפורים קצרים שעוסק בחיים אורבניים, בעיקר בתל אביב או בערים גדולות באירופה. למרות העניין שעוררו בי הדמויות בסיפור, החוויה שלי בשורה התחתונה הייתה כזאת שרציתי להתנער ממנה. תיאורים מפורטים מידי עכרו את שלוותי וחוסר חיבור כללי לאווירה העירונית (אולי משום שאני עצמי כבר לא עירונית מזה 15 שנים) פגמו בהנאה. ובכול זאת, הספר מומלץ רק כדי לטעום מהכתיבה המעולה של פינקוס. שאכן מרגשת בספרים אחרים שכתב.

("רווקים ואלמנות", הוצאת כתר, 244 עמ')

"אבא תן לי יד"

אהוד בנאי הוא זמר שתמיד אוכל להאזין לשירים שלו. הצלילים שלו אינם צורמים, אין חזרתיות רבה מידי על הפזמון (מה שעלול לגרום לי לכבות בזעם את הרדיו אחרי שלא ממש הבנתי מה מעצבן אותי, וכן, זה קורה לא מעט…) ולצליליו הנוגים אף צעדתי ביום נישואיי (אל החופה צעדנו אני וזה שיושב על הספה, לצלילי "אביא לך המושלם"). כעת משחרר בנאי לעולם שיר חדש, בשם 'אבא תן לי יד'.

הכול התחיל בחורף 2018, שנה שבה פנה אהוד לגיל סמטנה, מפיק מוסיקלי ובסיסט שמלווה את בנאי כבר יותר משלושה עשורים, בהצעה להיכנס לאולפן עם הלהקה הקבועה, לנגן, לעוף, לשוט, לחפש ולהתחדש תוך תחושת חיפוש ושמחת היצירה. וכך במהלך הזמן צעד אחרי צעד נולד לו אלבום חדש, "הולך ומתקרב" שמו, שיראה אור בחורף הקרוב. השיר "אבא תן לי יד" הוא שיר מעולה שעובר מסבא לאבא, מאבא לבת. בעת ההאזנה אנו מגלים שלרגעים אנחנו האבא ולרגעים אנחנו הבן או הבת, כי התפקידים מתחלפים בתנועה מתמדת ואנחנו מכילים אותם ונעים ביניהם בקצב סוחף.

אהבתי.

("אבא תן לי יד", מילים ולחן: אהוד בנאי | הפקה מוסיקלית: גיל סמטנה)

אהוד בנאי (צילום: אורית פניני)

אז מה היה לנו? המלצות השבוע נוספות