בית המשפט דחה "תביעת שיוך" של יורשים נגד כפר סאלד בטענה של חוסר סמכות
"הכרעה בחוקיות החלטות האסיפה" בקיבוץ נתונה לסמכות בית המשפט המחוזי ולא בית משפט השלום. ב"פקודת האגודות השיתופיות" לא נקבע איזה הליך יש לנקוט כדי להשיג על החלטת האסיפה הכללית של אגודה שיתופית, אך לפי הפסיקה, "בית משפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת אסיפה כללית שהיא אורגן של אגודה שיתופית", והביקורת השיפוטית על החלטה כזו מופעלת בידי בתי המשפט המחוזיים. כך פסק השופט יוסף סוהיל מבית משפט השלום בנצרת בדחותו תביעה שהגישו 13 יורשי חברים בכפר סאלד כנגד הקיבוץ.
היורשים תבעו באמצעות עו"ד הראל טיקטין, שהקיבוץ ימסור להם את החזקה והשימוש בדירות הוריהם המנוחים המיועדות להן לשיוך, שבהן הוא מהחזיק וישלם להם בעדן דמי שימוש. הם אמרו שהקיבוץ קיבל בשנת 2004 "החלטת שיוך" לפיה מי שהיה חבר הקיבוץ אותה עת זכאי לשיוך דירה וזכותו זו ניתנת להורשה. נקבע שמועד "השיוך החוזי" ליורשים יהיה ספטמבר 2011, אך האסיפה דחתה מועד זה, מעת לעת. במהלך 2018 (כחודש לאחר הגשת התביעה), החליטה לאפשר לחברי הקיבוץ וליורשים לחתום על הסכם חכירה מול המינהל ולהעביר את הזכויות בדירות השייכות לקיבוץ על שמם. עם זאת הוחלט שהקיבוץ יוכל להשתמש בדירות המורישים ולהשכירן עד דצמבר 2028.
היורשים התרעמו על העיכוב המתמשך בהשלמת שיוך הדירות ותקפו את החלטת האסיפה האחרונה בטענה היא מפלה אותם, מקפחת ופוגעת בשוויון.
הקיבוץ, באמצעות עורכת הדין ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות') אמר שהדירות הן רכוש הקיבוץ והיורשים אינם זכאים לדמי השכירות מהן. העיכוב בהליך השיוך כשלעצמו נובע מתהליכים מורכבים. הקיבוץ ציין שהגרעון האקטוארי בשנת 2016 היה כ-43 מיליוני שקלים, וטרם קידום השיוך, צריך הקיבוץ לצבור פנסיה מספקת לצרכי החברים בגיל הפרישה. הקיבוץ משלם לחבריו פנסיה של 4.5 מיליון שקלים לשנה, והכנסותיו מהשכרת הדירות המיועדות לשיוך ליורשים הן "חלק זעום אך הכרחי" מתשלומי הפנסיה. בשלב מתקדם של הדיון, העלה הקיבוץ טענה ש"הסמכות העניינית" (הסמכות לערכאה שיפוטית לדון בעניין מסויים) נתונה לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט השלום.
השופט סוהיל ציין כי אמנם יש לבית משפט השלום "סמכות עניינית" לדון בתביעה הכספית של היורשים ובדרישתם לקבל את החזקה בדירות, אך מהותה של התביעה מתמקדת באי-חוקיות החלטות האסיפה, ובדחיית מועד שיוך הדירות על שמם. כדי לתת ליורשים את הסעדים שהם מבקשים, נחוצה תחילה הכרעה שיפוטית, המבטלת או משנה את החלטות האסיפה, ובכלל זה ההחלטה משנת 2018. הסמכות לכך היא לבית המשפט המחוזי, ולכן הוא אינו יכול לפסוק את הסעדים האלה, הסביר השופט. אך גם לו הייתה לו הסמכות, הוסיף השופט, יש לדחות את התביעה. ליורשים, אין זכות בדירות הוריהם, למעט זכותם החוזית העתידית לשיוך הדירות, שכן זכות השימוש שלהם בדירות פקעה עם פטירת המורישים. החזקה בדירות חזרה לקיבוץ, וזה רשאי להשכיר את הדירות לפי החלטותיו מבלי שהיורשים יהיו זכאים לתמורה. עד לרישום הזכויות בדירות על שמם וחתימה על הסכם החכירה עם רשות מקרקעי ישראל – לא מוקנות להם זכויות חזקה ושימוש בדירות, ולכן, גם אין להם זכות לדמי שימוש ראויים. כל עוד ההחלטה משנת 2018 עומדת בתוקף (לפיה זכות השימוש והחזקה היא של הקיבוץ עד סוף שנת 2028), וזו לא בוטלה על ידי בית המשפט המחוזי, אין דרך לתת ליורשים סעד לגבי זכותם לשימוש וחזקה בדירות.
סוף דבר, התביעה נדחתה ובית המשפט חייב את היורשים לשלם לקיבוץ "הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד מתונים", בסך 7,500 שקלים".
