"העבודה" או "האבודה" – נדרש ריסטארט דחוף
לקראת המחצית השנייה של חודש יולי השנה התפרסם בעיתון זה מאמר שנכתב בידי הח"מ. עיקרו התמקד בדחיית "קידוש הבידול" ובצורך הדחוף, טרם הבחירות האחרונות, לקדם איחוד בין העבודה למרצ. כתבתי אז (ואני מצטט): "היומרה של מרב מיכאלי, מנהיגת העבודה, לדחות כל הצעה לאיחוד השורות, אינה מעוגנת בשום מציאות אלקטוראלית עכשווית, וכי קיימת אפשרות ריאלית שאחת משתי המפלגות, ואולי שתיהן, לא יצלחו את מכשול אחוז החסימה". הוספתי גם כי "אם שתי המפלגות יתעקשו להסביר לציבור תומכיהן מדוע הן שונות זו מזו, הן עלולות לגרום לרבים/רבות מתומכיהן לחפש מפלט במחוזות מפלגתיים מאתגרים יותר" ועוד כתבתי: " מדובר בשאלת מפתח קריטית העלולה לחרוץ את גורלם הפוליטי ולהישאר מיעוט באופוזיציה, במקרה הטוב, או אולי בכלל מחוץ לכנסת, במקרה הפחות טוב".
באמור לעיל אינני מתכוון להלל את תבונתי היתרה. רבים אחרים, לפניי ואחריי, אמרו, כתבו והשמיעו דברים דומים, חלקם אישים בולטים מעברה של העבודה. כולם ממש התחננו בפני מרב מיכאלי לעשות את הצעד הנדרש ביותר לעת הזו ולהתאחד עם מרצ. זה לא קרה והתוצאה כואבת. זהבה גלאון, מנהיגת מרצ, הייתה מוכנה לאיחוד, ואף הצהירה כי לא תבקש לעמוד בראש הרשימה המשותפת. לעומתה, מיכאלי הייתה בטוחה שהיא יודעת טוב מכולם כיצד ולאן לנווט את המפלגה וכיצד לגרום לה לחזור למרכז העניינים. הבוחרים חשבו אחרת. עם ארבעה חברי כנסת, שבקושי ובמזל ניצלו מגורל דומה לזה שפקד את מרצ, לא חוזרים ליעד השלטוני ההזוי שהיא הציבה לעצמה ולחברי מפלגתה.
בכך שהיא סירבה אפילו ליאיר לפיד (יש עתיד) לאחד את השורות, ולו במתכונת של "בלוק טכני", היא הפכה לגורם מכריע בהנחתת מכת מוות על מרצ ומתוך כך, גם להקמתה של קואליציה חדשה בראשותו של ביבי נתניהו. היא לקחה הימור מטורף שהיה תלוש לחלוטין מהמציאות. היומרה שלה הפכה לחלום הזוי ולתוצאה אלקטורלית עגומה. נאומה האומלל לאחר הבחירות: שתו לי, אכלו לי, גנבו לי את הקולות, הדגיש ביתר שאת את החוצפה שלה לחפש את האשמים בכל המגרשים, למעט וחוץ מחלקת אלוהים הקטנה שלה.
איחוד היה מניב שמונה מנדטים
מרב מיכאלי כשלה גם במבחן קריטי נוסף. היא לא תפסה ולא הבינה שהנושא העיקרי שעמד הפעם במרכז מערכת הבחירות, סבב סביב סוגיות של ביטחון אישי ומה שהוגדר כביטויים שונים של "חוסר משילות". זה הנושא שעמד הפעם בראש דאגתם של ישראלים רבים, חלקם אפילו של חברי קיבוצים. בן-גביר הבין זאת היטב, הגיב ונכון וקרא נכון את המפה הסוציו-פוליטית, ומכאן גם ההצלחה המרשימה של "הציונות הדתית".
החלטתה של מיכאלי לצאת למסע הבחירות בסולו, גרמה לא רק להתרסקותה של מרצ אלא גם לפיאסקו אדיר במחנה העבודה. האגו המופרז שלה פעל בפעם הזאת במפורש לרעתה ונגדה. התוצאה האלקטוראלית היא ההוכחה עד כמה היא שגתה בהערכותיה. גם אם נסכים לרגע כי לא תמיד ולא בכל מקרה השלם עולה על סך כל אחד החלקים בנפרד, ניתן היה לצפות כי איחוד ביניהן היה מניב לפחות שמונה מנדטים (ארבעה פלוס ארבעה) במקרה הגרוע, ואולי מספר מנדטים גדול יותר, במקרה הטוב.
להפיק לקחים
לאן הולכים מכאן? צריך להמתין קמעא עד שהאבק יתפזר ועד שתתבהר התמונה במדינה בכלל ובמפלגת העבודה בפרט. בדבר אחד אין ספק. לאור התבוסה הקשה, ילכו ויגברו הקולות בעבודה שיקראו למרב מיכאלי לערוך את חשבון הנפש שלה ולהסיק מסקנות אישיות. אפשר גם שהיא תעשה זאת בעצמה. זה לא צפוי לקרות מיד, אך כמעט ודאי שזה יגיע.
זאת ועוד. על העבודה להפיק לקחים, לערוך בדק בית, והכי חשוב – לחשב מסלול מחדש ולבצע ריסטארט (אתחול) יסודי. אם העבודה וגם מרצ רוצות להמשיך ולהתקיים פוליטית, הדבר הראשון והמיידי שהן חייבות לעשות זה להודיע על איחוד מלא. במצב הנוכחי אין טעם וחבל להמשיך ולחפש הבדלים אידאולוגיים שעבר זמנם. אפשרות חלופית היא שהעבודה תתמזג עם יש עתיד של יאיר לפיד, שאליה תתמזג עם הרשימה הממלכתית של גנץ. המרכז-שמאל במצבו הנוכחי, אינו נשכר מקיומן של מספר מפלגות שמשדרות כמעט על אותו הגל.
על פניו נראה שמדובר בחלופה הזויה. לא כך. החלופה הנ"ל יכולה להפוך לריאלית אם כלל גורמי המרכז-שמאל ישכילו להבין שהמאבק כבר איננו "כן-ביבי-לא-ביבי". יש פה מאבק מהותי ועמוק יותר מול הדמוגרפיה הדתית-חרדית, מול הקצנה לאומנית, חלקה משיחית. המאבק האמיתי הוא למען שמירה על דמוקרטיה ליברלית והומנית, על ה"ישראליות, על יהדות מתונה ושפויה ועל פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על תלכיד מפלגות שכזה לדעת שעליו להתמודד עם הצבעה שהיא שבטית ועם פריפריה שמצביעה בעיקר לגוש הימין. על תלכיד כזה להתמודד גם עם מה שנתפס על ידי רבים כפגיעת השמאל בזהות היהודית-מסורתית ובזלזול במוצא האתני. רק כך ניתן להציג אלטרנטיבה חברתית-פוליטית-ישראלית-יהודית, שמשדרת מחויבות לערכים ציוניים אמיתיים.
עדיין לא מאוחר מדי לשלב זרועות במגרש המפלגתי לנוכח תמונת המצב הסוציו-דמוגרפית-פוליטית ההולכת ומתגבשת לנוכח עינינו. השאלה הגדולה היא האם מרב מיכאלי אכן מסוגלת לעשות את הריסטארט הנחוץ, ולהוביל את העבודה למחוזות חדשים. בפוליטיקה יש חשיבות עצומה לעיתוי הנכון. גם שם הציווי הכי חשוב זה להיות קודם כל חכם ולא בהכרח להיות אידאולוגי, טהור וצודק.
