במושב כפר טרומן, שבו הטרקטורים הוחלפו מזמן במכוניות יוקרה, רותי ומקס הרוש הם כמעט האחרונים שעוד מעבדים את האדמה. בין יבוא מטורקיה למחסור בידיים עובדות, הם הקימו 'בית מרקחת' טכנולוגי של תותים ועגבניות, וזכו באות הצטיינות על מפעל חיים של ציונות, טכנולוגיה וטעם של פעם
*תמונה ראשית: עם שר החקלאות בטקס חקלאים מצטיינים. צילום: בועז רבינוביץ
כשנכנסים בשערי מושב כפר טרומן, קשה לדמיין שפעם, לא לפני זמן רב מדי, המקום הזה היה רוחש רעש טרקטורים וריח של זבל אורגני. המושב, השוכן בשפלה בסמוך לנמל התעופה בן גוריון, נראה היום יותר כמו שכונה כפרית מאשר יישוב חקלאי. הבתים רחבי ידיים, המדשאות מטופחות, והשקט מופר רק על ידי המראת מטוס בשמיים. אך בתוך הנוף הפרברי הזה, מסתתר אי של עקשנות ציונית, "שמורה חקלאית" של איש ואישה אחת.
רותי ומקס הרוש, שזכו לאחרונה באות החקלאי המצטיין של מועצת הצמחים לשנת 2025, הם כמעט החקלאים האחרונים שנותרו במושב שנוסד ב-1949 על ידי משוחררי חטיבת הראל. עבורם, החקלאות היא לא רק מקצוע – היא זהות, היסטוריה ומלחמה יומיומית על ריבונות.
מהזהב של מרוקו לאדמת יד רמב"ם
סיפורו של מקס מתחיל רחוק מאוד מחממות התותים של כפר טרומן. הוא נולד במרוקו, למשפחה שבה האב עסק במכירת זהב. אך הגורל הכה מוקדם; אביו נפטר בגיל 36 בלבד, ומקס, יחד עם אימו ו-12 אחיו, עלו לישראל ב-1956 כשהם משאירים מאחור את חיי המסחר לטובת עבודת כפיים בארץ החדשה.
"באנו בלי אבא, 13 אחים", מספר מקס בעיניים נוצצות. המשפחה התיישבה במושב יד רמב"ם והקימה שם משק חקלאי מאפס. מקס, מגיל צעיר ביותר, למד שהאדמה היא הביטחון היחיד. לאחר שירותו הצבאי, החל לעבד שטחים פתוחים. ב-1974 נישא לרותי, בת יחידה להורים שעלו ארצה ב-1942 והקימו את משקם בכפר טרומן ב-1964. האיחוד ביניהם לא היה רק איחוד של זוג, אלא איחוד של שתי שושלות חקלאיות שהתעקשו להפריח את האדמה.
זיכרונות של סוס ועגלה
רותי נזכרת בערגה בימיו הראשונים של המושב, כשהיה מבודד ורחוק מהמרכז האורבני שהוא היום. "הנכד שלי, היום קצין בצבא, עשה פעם עבודת שורשים", היא מספרת בחיוך מהול בעצב. "הוא שאל אותי: 'סבתא, איך הייתם מגיעים ללוד או לשדה התעופה? איזה אוטו היה לכם?'. כשאמרתי לו שהיינו נוסעים בעגלה וסוס עד הצומת כדי לתפוס אוטובוס, הוא היה בטוח שאני צוחקת עליו. הם פשוט לא מסוגלים לקלוט את זה היום."
כשהגיע מקס לכפר טרומן בשנות ה-70, המושב היה עדיין "של פעם". "כולם עוד עבדו עם פרידות, סימנו שורות עם סוסים. אני הבאתי את הטרקטור הראשון, התחלתי להכניס מיכון", הוא משחזר. באותן שנים הם עיבדו כ-700 דונם של שטחים פתוחים: כרוב, כרובית, חסה, צמחי בצל וסלק. האדמה הייתה נדיבה, אך העבודה הייתה מפרכת ודרשה עשרות ידיים עובדות.
המהפכה: מחקלאות שטח להייטק בחממה
התפנית הגדולה הגיעה ב-1990. האינתיפאדה הראשונה ומצוקת כוח האדם המשתנה אילצו את מקס לקבל החלטה אסטרטגית: לצמצם שטחים ולעבור לדיוק מקסימלי. ה-700 דונם הפכו לשישה דונמים של חממות מתקדמות במצע מנותק.
היום, כמעט 35 שנה אחרי אותו מהפך, המשק של מקס ורותי נראה יותר כמו מעבדת הייטק מאשר שדה פלאחי. "כמו בית מרקחת", מגדיר זאת מקס, ואכן, הסיור בחממות מגלה ניקיון מופתי וסדר שאינו אופייני לחקלאות הקלאסית. הם מגדלים שם עגבניות, מלפפונים ותות שדה מזני "פלס" ו"תמוז".
הטכנולוגיה כאן היא בחזית המדע: מצעים מנותקים על טוף, ועד לא מזמן, גם מערכות טיהור מים מתקדמות, ומשאבות מיוחדות שקיררו את המים שהגיעו לצמחים – פתרון קריטי להתמודדות עם שינויי האקלים והחום הישראלי הכבד. זו בדיוק הסיבה שמועצת הצמחים בחרה בהם כמצטיינים: היכולת לקחת משק משפחתי וותיק ולהפוך אותו למודל של יזמות וחדשנות.
הכאב שמאחורי הקפה והתפוזים
בישיבה בביתם היפה, תוך לגימת קפה, עולה גם הצד הפחות זוהר של המציאות. מתוך חמשת ילדיהם של רותי ומקס, אף אחד לא בחר להמשיך בדרכם. זהו הכאב הגדול של דור המייסדים – הידיעה שהם "המוהיקנים האחרונים".
"כואב הלב", אומר מקס, "היינו פעם 50,000 חקלאים בארץ, היום נשארו אולי 8,000. בכפר טרומן אין יותר חקלאים. יש לולן אחד, רפתן אחד, וזהו", השיחה גולשת למחירי התשומות שמאמירים: קרטון לאריזה שקפץ משקל שבעים לשלושה שקלים, וחומרי הדברה שמחירם שולש.
אבל מה שבאמת מקומם את מקס זה נושא היבוא. "מביאים עגבניות מטורקיה דרך ירדן, מחליפים קרטונים ומדבקות כדי שלא ידעו מאיפה זה הגיע. הסוחרים אומרים שזה לא שווה אגורה, אבל זה מה שיש. החקלאי הישראלי נחנק, ואף אחד לא מבין שאם לא נהיה כאן – לא יהיה מי שיגדל אוכל לאוכלוסייה שרק גדלה". הוא מספר על חברו מוריס, שמגדל מאות דונמים של ירק, ונאלץ לחרוש ולהשמיד יבולים כי מחיר המכירה לא מכסה אפילו את עלות הקטיף.
פירות של אהבה ומסירות
למרות הקשיים, כשיוצאים לפרדס, האופטימיות חוזרת. ריח ההדרים ותפוזי הטבורי הנפלאים מזכירים למה הם עדיין שם. מקס קוטף תפוז טבורי מהעץ בפרדס ומגיש לי אותו. "תטעם", הוא אומר בפשטות, "זה לא מה שיש בסופר." ואכן, הטעם של תפוזי הטבורי שגדלים תחת ידיהם המסורות של רותי ומקס הוא חוויה אחרת. מדובר בזן שמתאפיין במתיקות עמוקה, כמעט דבשית, ובמרקם בשרני שמתפוצץ בפה. בניגוד לפירות שעוברים קירור ממושך או הבחלה תעשייתית, התפוז של משפחת הרוש שומר על הניחוח המשכר של הפרדס – אותו ריח פריחה שהיה פעם סימן ההיכר של מדינת ישראל כולה. זהו טעם של אדמה דשנה וטיפול אישי, כזה שלא ניתן לייצר במעבדה או לייבא במכולה מטורקיה.
כל עץ בפרדס וכל שתיל בחממה מטופל במסירות אין קץ. רותי ומקס לא רק מגדלים ירקות; הם מארחים סטודנטים, חקלאים צעירים ומבקרים מחו"ל, חולקים איתם את הידע העצום שצברו. הם הפכו למוקד של הדרכה וציונות מעשית.
כפר טרומן, הקרוי על שמו של נשיא ארה"ב שהכיר במדינת ישראל, הוקם על אדמות הכפר הנטוש בית נבאלה. ההיסטוריה מקופלת כאן בכל רגב אדמה. כשרואים את רותי ומקס מסתובבים בין החממות ב"בית המרקחת" שלהם, מבינים שהאות שקיבלו ממועצת הצמחים הוא לא רק על איכות העגבנייה או המלפפון. זהו אות הערכה על השמירה על הגחלת, על הסירוב להפוך את המשק לעוד נדל"ן מניב, ועל הבחירה להמשיך, יום אחרי יום, לייצר כאן חיים, צבע וטעם – גם כשהעולם מסביב כבר מזמן החליף את הטורייה במקלדת.
תודות למועצת הצמחים על המידע והתמונות
