הביקורת שהשמאל מותח על הדרג המדיני והימין הקיצוני אינה יכולה לבוא במקום ביקורת עצמית
בתגובה למאמר "'אני נולדתי לשלום שרק יגיע', לו יהי" שכתבה ענת מאור ("זמן קיבוץ" 14.12.23).
הביקורת שהשמאל מותח על הדרג המדיני והימין הקיצוני לא מספקת ואינה יכולה לבוא במקום ביקורת עצמית. ברצוני להתייחס למספר נקודות שהעלתה מאור במאמרה. מאור מטילה את כל האחריות למחדל ה-7 באוקטובר על ראש הממשלה באומרה: "נעשה טבח (….) והסיוע בושש לבוא, זאת בהנהגה הכושלת של נתניהו בגין הצמחת החמאס וחימושו בהררי כסף קטרי". כדי להפיק לקחים נכונים מהמחדל חייבים לבדוק גם את חלקם של כוחות הבטחון, גם כאשר הצמרת הביטחונית לקחה אחריות על חלקה במחדל ורק ביבי מסרב להודות באחריותו.
הכישלון של הצבא הוא כפול, לא רק חוסר הצלחה להגן על האזרחים, אלא גם חוסר יכולת להגן על עצמו. הערכות הצבא בגזרה היא באחריותו הבלעדית של אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה, והייתה פחות מהמינימום הנדרש בשגרה. אלוף הפיקוד היה יכול להתנגד לדילול הכוחות מתחת למינימום הנדרש בשגרה, גם ללא ידיעה על המתקפה הצפויה.
הפלסטינים דחו את כל ההצעות
לגבי היוזמה הסעודית, מאור שוכחת להזכיר שהיא נדחתה על הסף על ידי הפלסטינאים כי לא הוזכרה בה "זכות השיבה". יש בישראל ארגון שמאל קיצוני, "לוחמים לשלום", שמצהיר בגלוי על תמיכתו בזכות השיבה שפירושה היחידי הוא שבין הירדן והים תהיה רק מדינה אחת, מדינה פלסטינית. רעיון השיבה לגבולות 67, שמופיע ביוזמה הסעודית, נראה אבסורדי לגמרי לאחר ה-7 באוקטובר. כאן ההזדמנות להזכיר שגבולות 67 הם בסך הכול קווי שביתת הנשק מ-1949. מדינות ערב שתקפו את ישראל ב-1948 לא היו מוכנות להכיר בגבולות של מדינה שהם מסרבים להכיר בה. באשר לאמנה הפלסטינאית, עד היום אין בידי ישראל מסמך פלסטיני רשמי שמאשר כי הם ביטלו את הסעיפים הבעייתיים מבחינת ישראל (חרף העובדה שנעשו ניסיונות כאלה באש"ף).
מאור כותבת: "נתניהו קטע את מאמצי ההסדר עם הרשות הפלסטינית של קודמיו, רבין, ברק ואולמרט", אבל האמת היא שהפלסטינים דחו את כל ההצעות, גם אלה המרחיקות לכת, שהוצעו להם על ידי קלינטון, אובמה, קרי ועוד. אילולא סרבנותם כבר הייתה יכולה להיות להם מדינה, אבל הם מחפשים צדק ולא פשרה.
נגד עצם נוכחותנו כאן
נכון שהרשות זה לא החמאס כפי שמסבירה מאור, אבל אסור לעשות אידאליזציה של הרשות. לפי הסקרים יותר מ-80 אחוז מהפלסטינאים בגדה תומכים בחמאס. לא נשכח גם שבראשה עומד מחמו עבאס, אנטישמי מהסוג הגרוע ביותר, מכחיש שואה, שאפילו לא גינה את הטבח שביצע החמאס ב-7 באוקטובר. מערכת החינוך של הרשות מאדירה את הטרור ומחנכת לשנאת יהודים כשהשאהיד הוא המודל האלטרנטיבי להזדהות וחיקוי. הרשות מהללת ומתגמלת טרור ביד רחבה. הטרור הזה הוא לא בעד מדינה פלסטינית או נגד הכיבוש, אלא נגד עצם נוכחותנו כאן (כחלק מהמלחמה נגד הכופרים והמאבק להשלטת חליפות איסלמית בכל העולם).
אף מילה על המחיר שצריך לגבות מהחמאס
אכן, ישראל צריכה לענות בחיוב לדרישה של ביידן להכיר בעיקרון של "שתי מדינות" (ואני מוסיף: לשני עמים), לא בגלל שזה יקרה בעתיד הנראה לעין, אלא משום שזה יחייב את ישראל להוריד את המאחזים הבלתי חוקים של סמוטריץ' בלב האוכלוסייה הערבית ויהיה בניגוד לעמדת הקיצוניים משני הצדדים שרוצים מדינה אחת מהירדן ועד הים.
בסיום המאמר מזכירה מאור את הצורך להחזיר את החטופים, אבל שוכחת להזכיר את המשימה הנוספת – שלילת כוחו הצבאי והשלטוני של החמאס. כך גם זהבה גלאון כותבת בפוסט של "זולת" (24.11.23): "המשימה הלאומית החשובה ביותר של הממשלה היא החזרת החטופים" ואף מילה על המחיר שצריך לגבות מהחמאס. האם זה מקרה? חוששני שלא.
מאור כותבת: "אף צבא לא יכול לעמוד בכוח הזרוע מול כל העולם הערבי…". במציאות, ארצות ערב המתונות פוחדות יותר מציר הרשע (איראן, חיזבאללה והחות'ים) ומ"האחים המוסלמים" (החמאס). הן לא ניתקו את הקשרים השוטפים עם ישראל בעקבות המתקפה על עזה וזאת חרף דעת הקהל העוינת לישראל בהשפעת אל ג'זירה.
