איליה בר-זאב רץ אל השירה

איליה בר-זאב ממושב ערוגות עסק בספורט כמורה וכמאמן במשך עשרות שנים. חניכיו השיגו מעל שמונים שיאי ישראל בריצה. במקביל טיפח כרם ענבים במשק.  בגיל 75 פרסם ספר שירה ראשון מפרי עטו. מאז פרסם עוד ארבעה ספרים, וכתיבת שירים היא גורם מרכזי בחייו

איליה בר-זאב, חבר מושב ערוגות, נשוי לשולמית, אב לשלושה וסבא לשישה נכדים. יש להם כרם ענבים. בתם הבכורה ומשפחתה מתגוררים בצמוד אליהם.

מי שמחפש בגוגל את השם "איליה בר-זאב" יוכל לקבל שפע מידע על פעילותו הענפה בתחום ספורט הכדורסל ועיקר הריצה. יקצר המצע מלתאר את כל פעילותו והישגיו בתחום הספורט במשך עשרות שנים. יאיר בן-עמי, שערך עמו ריאיון אישי, כותב: "במהלך השנים הרבות שאימן רצים למרחקים ארוכים השיגו חניכיו יותר שיאים ותארי אלוף ואלופת ישראל מכל מאמן. הוא חתום על מעל לשמונים שיאי ישראל במרחקים בינוניים ועד למרתון. רשימת חניכיו היא ממש טיול בהיסטוריה של הריצות הארוכות של ישראל… כמו כן היה בר זאב שותף ויזם של הקמת שני מועדונים משמעותיים מאוד של הריצות בישראל, אס"א תל אביב ואיילות. בשנת 1977 ייסדו בר זאב ושני ידידיו דודיק אייגר ועו"ד עמוס ויצמן את המרתון הראשון מסביב לכנרת. אז הוא נקרא מרתון הכנרת הראשון, כשבראייה ארוכת טווח  נקבע שמו הבינלאומי: The 1^st Sea of Galilee Marathon.

ילדות ונעורים

איליה נולד בשנת 1935 ברחובות להוריו  טוני ומשה וולפנהאוט, שעלו ארצה בראשית שנות ה-30'. אביו מטרנופול אשר בפולין ואימו מרומניה.

כאשר היה איליה בן שנתיים עברה המשפחה להתגורר ב"בית רובינשטיין" בירושלים, קרוב לבית הקברות סנהדריה. דירתם היתה מתחת למדרגות הקומה השנייה, קטנה ובלתי נוחה. בשתי שנים ראשונות של בית הספר היסודי הוא למד ב"בית חינוך" בירושלים. בשנת 1942 התגייס אביו לבריגדה, אימו עבדה במסעדה ברחוב בן יהודה, ששירתה חיילים אנגלים ואיליה בן ה-7 עבר לקיבוץ גינוסר כילד חוץ.

בקיבוץ היו אז מעט ילדים. יחד עם איליה מנתה הקבוצה 8 ילדים, שנתנה בהמשך את ההשראה לימימה אבידר-טשרנוביץ לכתוב את ספרה "שמונה בעקבות אחד". "היא הגיעה אלינו," מספר איליה, "ושאלה אותנו על חיינו ועל מה אנחנו חושבים וחולמים. אמרנו לה שאנחנו היינו רוצים לתפוס מרגל. והיא כתבה ספר על חבורת ילדים שעוקבת אחרי אדם חשוד, ומסתבר שהיה מרגל גרמני.

"אהבתי מאוד את החיים בקיבוץ גינוסר," אומר איליה "נהניתי שם מהטבע ומהכינרת, בה למדתי לשחות." גינוסר היה המקום הראשון בארץ שהילד אהב והוקיר, והוא שב אליו בזיכרונותיו ובשיריו המאוחרים. לימים יזם את מרתון הכינרת, כאמור, ויש לשער שזה בהשפעת ימיו המאושרים באזור (גם אם לא היה מודע להקשר זה).

אחרי שובו של אביו הם חזרו לירושלים, בה מונה אביו מטעם ה"הגנה" להיות אחראי על הביצורים בעיר העתיקה, שם נפצע קשה למדי בצוארו. ירושלים היתה במצור כבד, ימים קשים לכולם, אין נשק, אין מים וחסר מזון – אילו זיכרונותיו של איליה מאותם זמנים. בנעוריו הוא למד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה וכבר אז התבלט כבכדורסל ובאתלטיקה קלה.

באחד המכתבים כותבת לו אימו: "מאוד שמחתי אילינקא על אותם ימים כשהיית פה. [כנראה בחופשה בירושלים ע.ב.]. אולי תהיה אפשרות שנהיה יחד עם אבא'לה. הוא כתב לי כי קיבל מכתב ממך ושמח. מה שלום הכרוב במשק? האם גדל? טפל בו יפה וכשאבקר אקח אותו לירושלים."  ועל כך עונה איליה המבוגר, כשהוא מתייחס למילה כרוב במובנה "מלאך": "אל דאגה. / הכרוב ושאר המלאכים בסדר. אני מבין / סביבֵךְ רעב, / מצוקה." ובאשר לאופטימיות שהיא מביעה על מפגש עתידי עם האב, עונה הבן ממרומי גילו וניסיונו: "את טוענת שעוד מעט תסתיים המלחמה? / הרי היו דברים, / ישנן מלחמות אחרות / מבטיחות / דמים." ולגבי הפגישה עם האב: "אפשרות להיפגש עם אבא'לה?" / אשמח להכירו." (עמ' 18-19)

בצבא שירת בגדוד 890 של הצנחנים תקופה ממושכת, ואריק שרון היה המג"ד שלו. הוא השתתף בכמה פעולות תגמול והעיקרית ביניהם בעזה. אנדרטת הזיכרון לפעולות אלו היא באתר "החץ השחור". לאחר הצבא למד במדרשה לחינוך גופני וינגייט והוסמך כמורה לחינוך גופני. במשך השנים למד והעמיק את ידיעותיו בתחום האימון באתלטיקה קלה, למד באוניברסיטת "לאפבורו" באנגליה. לאחר מכן למד שנתיים נוספות בבית ספר למאמנים במכון וווינגייט, בקורס מאמנים לאומיים.

הוא החל ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים פילוסופיה ולימודים רומניים. אחת המרצות היתה המשוררת לאה גולדברג ז"ל. איליה זוכר משפט אחד שאמרה: "כדי להיות משורר יש צורך בלב חם וראש קר". אולם כאשר הזדמנה לו משרת מורה לחינוך גופני בחולון, בבית ספר ע"ש קוגל, עזב את לימודיו באוניברסיטה העברית, עבר להתגורר במרכז והחל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב.

"בבית הספר  בחולון התחלתי את המסלול של היותי מאמן. היו לי שם תלמידים מוכשרים בכדורסל, כדורעף ואתלטיקה קלה. היה לי אתגר לקדם אותם לקראת הישגים משמעותיים, והתחלתי לאמן אותם בשעות מחוץ ללימודים, גם בשבתות. בין השאר לקחתי תלמידים בשני אוטובוסים למרוץ התבור ועוד. "בסופו של דבר," מוסיף איליה, "בחרתי באימון אישי ולא קבוצתי, בו יכולתי לקבוע בעצמי מה לעשות ומתי, בלי לתת דין וחשבון ובלי התפשרויות. ואכן זה הוכיח את עצמו." כאמור הוא אימן אצנים מוכשרים ביותר שהגיעו להישגים גבוהים. כל אחד מהם זכה לתוכנית אימונים אישית, לליווי וליחס אישי. "בנוסף לאימונים," מספר איליה, "כתבתי מאמרים מקצועיים שנדפסו בעיתון 'עולם הריצה' ואחרים".

באוניברסיטת תל-אביב הוא הכיר את שולמית והשניים נישאו בשנת  1965. השניים עברו להתגורר באזור באר-טוביה והחלו ללמד בבית הספר התיכון האזורי. שולמית  כמורה לספרות ולתנ"ך ואיליה מורה לחינוך גופני. "כשהגעתי לבית הספר היתה שם ממש 'שממה' מבחינת המתקנים והאמצעים לאימוני ספורט. עלי לציין את המנהלת דאז, ד"ר טליה רחמילביץ', שהאמינה בי, השיגה תקציבים ועזרה לי לבנות תשתית נאותה, לרבות אצטדיון ומגרש לאתלטיקה קלה. כמו כן היא הוסיפה לכל הכיתות שעת לימודים – שלוש שעות ספורט בשבוע במקום השתיים המקובלות בכל בית ספר."

בשנת 1973 קיבל איליה הזמנה לעבוד בסמינר הקיבוצים כמכשיר מורים לחינוך גופני במקצועות האתלטיקה בבתי הספר. "לאחר מלחמת יום הכיפורים," מספר איליה, "חשתי צורך להיאחז באדמה. לפיכך רכשנו משק במושב ערוגות בשנת 1974." בתחילה גידלו ארטישוק וגידולים אחרים, עד שהתמקדו בטיפוח כרם ענבים. כך, במקביל לעיסוק בספורט כמורה בבית ספר ולאימונים האישיים של אצנים, עבד איליה בכרם בסיוע המלא של רעייתו וילדיו.

"משורר בשל נולד"

הכותרת האוקסימורונית הזו נכתבה בידי מבקר הספרות דוד אדלר, עם פרסומו של ספר השירה הראשון של איליה, כשהיה בן 75.

איך ומתי הגיע לכתוב שירה? על זה עונה איליה: "תמיד אהבתי לקרוא דברי ספרות, פרוזה ושירה, ולראייה גם למדתי באוניברסיטה. אבל, כאמור, לא התפניתי לסיים את הלימודים ולקרוא כפי שרציתי. הרעיון לכתוב שירה 'ישב' במחשבתי, אך לא העזתי להבהיר לעצמי רעיון זה עד הסוף ובוודאי לא להגשים אותו. ומה הביא אותי להגשמתו? הדבר היה בקיבוץ יקום, במסיבה שערכו לכבוד צאתי לגמלאות מעבודתי בסמינר הקיבוצים. קראתי אז שיר מפרי עטי, והוא זכה לתגובות חמות מחבריי המורים. בסוף המסיבה נשאלתי: 'ומה תעשה עכשיו?', ואני עניתי, ספק בצחוק, 'אכתוב שירים'."

ואכן, הוא החל לכתוב שירים, ואלו זרמו מעטו כמעיין נובע. "לא הייתי בטוח שהשירים שלי טובים," מספר איליה. "באותה עת נרשמנו, שולה רעייתי ואני, למכון אבשלום. המכון הזה מתרכז בלימודי ארץ ישראל, אך יש בו קורסים מעניינים נוספים. אחד המרצים שלנו היה המשורר רפי וייכרט. לאחר אחת מהרצאותיו אזרתי עוז ופניתי אליו בשאלה, אם יהיה מוכן לקרוא דברים שכתבתי. רפי לקח אותי מיד לספרייה ואמר לי: 'יש לי עכשיו שעה פנויה'. ואז באותה שעה הוא קרא שיר שלי, העיר לי הערות ותיקן. וכך זה נמשך בשבועות הבאים. רפי הקדיש לי מזמנו, קרא את שיריי, ואז החליט להוציא לאור ספר שלי בהוצאת 'קשב לשירה', שהוא ממייסדיה והעורך הראשי שלה". ואיליה מוסיף בהתרגשות: "כך ממש למדתי בסמינר לאיש אחד. לאחר צאת הספר, אמר לי רפי: 'אתה למדת בכמה חודשים, מה שאחרים לא למדו בשלושים שנה'."

הספר הראשון של איליה יצא לאור בשנת 2010 תחת הכותרת מעל קווי המתח. ומיד זכה בביקורות מצוינות. כתב עליו דוד אדלר בכתב העת "מאזניים" (דצמבר 2011): "השירה 'פרצה' אצלו רק בשנים האחרונות וזו שירה איכותית, אנינה ובשלה. בקריאת שיריו של איליה אתה תוהה איך זה קרה? איזה חור שחור היה זה ששאב והעלים את כישרונו במשך שנים כה רבות? או לחילופין איך כישרון כזה נובט וצץ פתאום כאילו משום מקום?" ומוסיף אדלר וכותב: "אין ספק שלאיליה 'יש את זה' דהיינו את אותה מתת מיוחדת שניחנים בו רק 'משוררים' ולא 'כותבי שירה', שכמותם יש למאות ולאלפים".

זהו אוסף שירים בנושאים שונים: על ילדותו בגינוסר ואחר-כך במצור בירושלים, על ביקורים במקומות שונים בעולם, על מלחמת יום הכיפורים  ומוראותיה, ועל נושאים אישיים, ביניהם על נכדתו התינוקת נטע.

אם ניקח כדוגמא את השיר "יש משהו בשרב הזה" (עמ' 76), נוכל למצוא בו את הפיוט בה ניחנה כתיבתו. השיר מתאר יום שרב בשני מקומות – בבית ובחוץ. בחלקו הראשון של השיר ניתן לחוש את נועם השהייה בקרירות שנוצרה בבית המסוגר ביום כזה: "בתריסים המוגפים / בצללים הדקים הזורמים / מאי שם / בחיבוק ברצפה הקרה". ויש בבית גם מוסיקה נוסטלגית ורמז להימצאות אישה אהובה: "בליטוף רקותַיִךְ במים צלולים / במנגינות משנים רחוקות / בטעמן היָשָן."

אבל מיד מסתבר שהגבר בשיר אינו מסוגל להישאר בביתו לעת כזו וליהנות מהאווירה הנעימה, עליו לצאת החוצה אל השרב, אל כרם הענבים שלו: "יש משהו בשרב הזה / שמריץ אותי בכרמים / להציל לִבְלוּבים /  למעוד בין השורות / להישען אל גזעים מפותלים – " ובסוף השיר מסתברת הסיבה לריצתו החוצה ביום שרב כזה: "איש תחת גפן שורַכַת / חופר בכפות ידיו / שוּחָה." האסוציאציה ל"איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א', פרק ה, 5), מובילה אותנו לחשוב שמְגַדֵּל הגפנים יכול ליהנות בביתו מפרי עמלו. אך איליה מוכיח לנו כמה קשה עבודתו של החקלאי עד שהוא רואה ברכה בעמלו.

אחד השירים שכתב לנכדתו הקטנה נטע הוא "מְשיחוֹת קלות" (עמ' 96): "היום נמשחו שפתיך / באודם פטל חי. / עם כל טעימה פרח אושר בעיניך." הקורא יכול לראות לנגד עיניו את הקטנטנה, ששפתיה אדומות ולחוש את הנאתה מהפרי. הדובר בשיר, (אשר לנו ידוע שהוא הסב), כבר צופה לעתיד, כשתגדל. "מעבר לפינה ממתין עולם / חגיגת עצי הגן, כל פרי הארץ, כל שנברא – " איזה מבחר של טעמים והתנסויות מחכה לה. אבל הוא ער גם לעובדה שלא הכול טוב ויפה בחיים: "ועדיין אינך יודעת / מה טוב בם, / ומה רע." ומובן שיש פה אסוציאציה לגן העדן ולאזהרת אלוהים את האדם לגבי עצי הגן.

ספרו השני של איליה טיסה נגד השעון, יצא לאור ב-2012, שנתיים לאחר הראשון. גם בו יש אוסף של שירים בנושאים שונים, מהם יתפתחו בספריו הבאים, ביניהם שירים על מקומות בהם טייל.

"מה שלום הכרוב במשק?" – מכתבים מ/אל אימא ואבא

בגינוסר קיבל איליה מכתבייה מחולקת לשניים כדי לשמור על מכתבים שמגיעים מההורים – מימין מכתבים של אימא ומשמאל – של אבא. בהיותו מעל גיל 70 מצא איליה בבית את מכתבי הוריו אליו. האם כתבה לו מירושלים, והאב – משירותו בבריגדה באירופה. התשובות שלו למכתביהם לא נשמרו. לכן החליט איליה לענות להם עכשיו, לאחר שנים. והתשובות שלו הם שירים. בספר מכתבים מאוחרים (2014) יש בכל עמוד מימין קטע ממכתב שקיבל אז, ובצד שמאל תשובה של היום – שיר.

באחד המכתבים כותבת לו אימו: "מאוד שמחתי אילינקא על אותם ימים כשהיית פה. [כנראה בחופשה בירושלים ע.ב.]. אולי תהיה אפשרות שנהיה יחד עם אבא'לה. הוא כתב לי כי קיבל מכתב ממך ושמח. מה שלום הכרוב במשק? האם גדל? טפל בו יפה וכשאבקר אקח אותו לירושלים."  ועל כך עונה איליה המבוגר, כשהוא מתייחס למילה כרוב במובנה "מלאך": "אל דאגה. / הכרוב ושאר המלאכים בסדר. אני מבין / סביבֵךְ רעב, / מצוקה." ובאשר לאופטימיות שהיא מביעה על מפגש עתידי עם האב, עונה הבן ממרומי גילו וניסיונו: "את טוענת שעוד מעט תסתיים המלחמה? / הרי היו דברים, / ישנן מלחמות אחרות / מבטיחות / דמים." ולגבי הפגישה עם האב: "אפשרות להיפגש עם אבא'לה?" / אשמח להכירו." (עמ' 18-19)

וכאשר האם מתנצלת: "החודש לא אוכל לבוא… אני עסוקה מאוד, אולי בחודש הבא" עונה לה "הילד" בְשיר שמגלה את פחדיו, כאשר הוא שומע מחדרו הקטן בלילה את התנים מחפשי הטרף; ואת בדידותו בהשוואה לילדים אחרים בקיבוץ, ששומעים מפי הוריהם סיפור לפני השינה. (עמ' 16-17).

מטייל בשבילי ישראל

במשך כל השנים לאחר צאתו לגמלאות הלך איליה ברחבי הארץ במסגרת הסיורים של "מכון אבשלום". ספרו הרביעי מקומות שהיינו בהם (2016) משקף את חוויותיו מסיורים אלו. יש בו התייחסות לנופים ואתרים בכל רחבי הארץ, צפון, דרום, ירושלים. המדריך היה דני גספר, אחד ממתכנני "שביל ישראל". בנוסף ל"שביל ישראל" שעובר לאורך כל הארץ -מדן ועד אילת – הלך איליה בכל השבילים החוצים את הארץ, ביניהם שביל ירושלים, שביל הגולן, שביל המעיינות ועוד שבילים בצד. בספר משובצים צילומים של חבריו לסיורים אלו.

מדגיש איליה: "אין זה ספר הדרכה למטיילים, לא הידע הוא העיקר, אלא החוויות שלי ותגובותיי האישיות הקשורות בכל מקום ומקום בארץ. זה לא דיווח על מה שראיתי, אלא ניסיון שלי להשתלב בתוך הנוף. להוציא ממנו משהו נוסף, אישי שלי". יחד עם זה, הידע המשתקף בו, לגבי ההיסטוריה, החי והצומח של המקום, הוא אמין ומדויק. מספר איליה: "לאחר כל סיור ישבתי בבית וערכתי תחקירים. אמוץ דפני, חוקר החי והצומח מאוניברסיטת חיפה, קרא את הספר כולו והעיר הערותיו."

"בעקבות הזמן השרוף"

זהו שם ספרו החמישי, שיצא לאור השנה (2020). כאמור, הוריו עלו ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכמו חלוצים אחרים הם השאירו בני משפחה באירופה. אביו של איליה לא סיפר לו דבר על משפחתו שנספתה כולה בשואה. הנושא לא נתן לו מנוח, והוא חיפש בדפי העדות של "יד ושם" פרטים על המשפחה תחת השם "וולפנהאוט". והנה להפתעתו גילה שרובם ככולם ניספו במחנה ההשמדה בלז'ץ. לאחר מחקר מקיף, כהרגלו, נבעו מתוכו השירים.

עוד מיוחד בספר זה הוא הקשר ליצירות של שופן. איליה הקשיב פעמים רבות מאוד לפרלודים של שופן, ורשם מה הוא מרגיש. וכך נוצר ספר בן 24 שירים. כותרת כל שיר מציינת את ההערה לקצב הנגינה שבראש התווים, ובעצם מכינה את הקורא כיצד לקרוא אותו. לדוגמא: הכותרת: "פרלוד מס' 5 – ברה מזו'ור", תת-הכותרת: "מהר מאוד "Alegro molto. והשיר מתחיל במילים: "היזהרי! / אמנם זה מרוץ, אך ללא פרסים, / רוצי אל שאריות הילדים – / הם לא ידעו. / חפשי סימני חיים בתעלות, בין ארובות העשן. / שם, / ילדים של אימא." (עמ' 16).

וב"פרלוד מס' 9 – במי מז'ור" שצריך לנגנו "איטי ורחב Largo" השיר – שנכתב בהשראת שירו של דן פגיס "כתוב בקרון חתום" – מתחיל: "אנחנו דחוסים בקרונות הבקר, בכל הלילות, שהם כל הימים. / רעש אדנים מוזר, אַת ואני חבוקים עד כאב / והנאה לָעולם".

כאמור, איליה ערך תחקיר יסודי על מחנה בלז'ץ, אליו נשלחו בני משפחתו מטרנופול. כאשר עבר על דפי העד והרשימות המצויות ב"יד ושם", מצא בין השאר עדות מצמררת למות תינוקת בת שנה ממשפחתו. שמה אפילו לא מוזכר והיא מכונה באופן אבסורדי "גברת וולפנהאוט". והגרמנים כדרכם דייקו מאוד, ברשימותיהם הם ציינו את מקום הלידה, את שמות הוריה – וולף וסיביל – ואת "תאריך המוות: 29.08.1942. מצב משפחתי – ילדה."

לסיום אומר איליה: "כל ימי חיי הקפדתי להמשיך וללמוד, להשתלם בתחומי העיסוק שלי. תמיד חיפשתי לגוון את הפעילויות שלי, לעסוק בנושאים שונים במקביל. יחד עם זאת להשקיע בכל אחד מהם את מיטב זמני ומרצי."