שלושה אמני קרמיקה וזכוכית בני משפחה – רונה ממושב באר-טוביה, אחייניתה נעם ממושב אורות ובן-זוגה של נעם, דביר ממושב משואות יצחק – מכינים תערוכה שהיא מחווה לרפת של פעם, הזכורה להם מילדות. שלושתם למדו והשתלמו ב"בצלאל" הם מציגים את הרציונל ואת התהליכים של עבודותיהם המיוחדות
בשבחי הקרמיקה
רונה וואנו למשפחת גלעדי היא דור שלישי במושב באר טוביה. היא נשואה לאלון, אם לשלושה. שני הוריה נולדו בבאר-טוביה ועתה מתגוררת רונה עם משפחתה בבית סבה וסבתה ששופץ. "כל השנים אהבתי לבשל," מספרת רונה, "ותקופת מה עבדתי כטבחית על יאכטות בסִינַי, אבל לפני 20 נגעתי בפעם הראשונה בחומר בסטודיו של איריס פרי במושב שפעיל עד היום – והתלהבתי. השתלמתי בסדנאות שונות, ביניהן במוזיאון תל-אביב, בסלוניקי ביוון, ובארבע שנים אחרונות למדתי ב'בצלאל', במחלקה ללימודי חוץ במסלול של לימודי תעודה. הלימודים העשירו אותי מאוד בבניית תבניות, בעבודה על גלגל באובניים, בעבודה בזכוכית עם מבער ובהדפס על קרמיקה וזכוכית."
מסתבר שיש במשפחה עוד קרמיקאית, צעירה מדופלמת. זוהי נעם קלומק בת ה-28, אחייניתה של רונה. נעם, ילידת מושב אורות, מעידה על עצמה: "הייתי ילדה עם דיסלקציה, ועסקתי הרבה בעבודת ידיים." עם הזמן החלה ללמוד אחרי השירות הצבאי במחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית ב"בצלאל". פרויקט הגמר שלה הוצג בתערוכות רבות: "תחת הכותרת 'מותר לגעת' יצרתי משטחים מיחידות קרמיות קטנות. המבקר בתערוכה יכול גם להתבונן, גם לגעת, גם לשמוע וגם לשנות את היצירה. כלומר: עבודתי מפעילה את רוב החושים."
אחרי פרויקט הגמר המשיכה נעם במחלקה בה למדה, הפעם בתחום המחקר. היא עוסקת בתחום החדש של הדפסה תלת-ממדית, במטרה לבנות לעצמה מדפסת תלת-ממדית עבור חומר קרמי. במקביל היא עובדת לפרנסתה ביחידה ללימודי חוץ של "בצלאל" כמרכזת במכינה לסטודנטים. ביחידה זו היא אחראית לארבעה סניפים של המכינה, בהם עוזרים לסטודנטים להכין תיק עבודות לצורך התקבלות לבית ספר יוקרתי זה.
ב"בצלאל" הכירה נעם את דביר בן-טל. השניים עמדו להינשא אך החתונה נדחתה בגלל הקורונה. דביר בן-טל, בן ה-32, נולד במושב השיתופי משואות יצחק, דור שני מצד אביו במושב. הוא התחיל ללמוד ולעבוד בחומר הקרמי בסטודיו של ידידה גוטליב במושב שלהם, סטודיו שפעיל גם היום. דביר יצר יצירות באובניים עד גיוסו לצבא, בו שירת בצנחנים.
"לאחר השחרור," מספר דביר, "השלמתי בגרויות ולמדתי למבחן הפסיכומטרי, עבדתי במקומות שונים, והתלבטתי רבות לגבי המשך דרכי. בגיל 28 החלטתי להתמקד במה שאני טוב בו והתחלתי ללמוד במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית ב'בצלאל'. בארבע שנות לימודיי שם התפתחתי מאוד, הן מבחינת החשיבה והן בטכניקות העבודה. במחלקה זו יש מורים מעולים – למדתי שם בקורסים מגוונים ומעניינים.
"במשך הלימודים הכנתי מוצרים שונים, דברים פרקטיים. אבל בעבודת הגמר שיניתי כיוון לגמרי, ופרויקט הגמר שלי היה רחוק מאוד מלהיות משהו פרקטי. קראתי ולמדתי רבות על מצרים והתקופות העתיקות, תרבויות בהן עסקו בחיים ובמוות. התכנון הראשוני שלי היה לבנות גופים גדולים ולא לשרוף אותם בתנור, אלא לפורר אותם באמצעות מים ולהחזיר את החומר למצבו הקודם, כדי שיוכלו לעבוד בו שוב. כלומר: ליצור מחזוריות. זה בעקבות הרעיון שבתרבות הצרכנית שלנו וגם בעבר, מה שנוצר נשאר לעד – במיוחד ממצאים קרמיים, שניתן למצאם לאחר אלפי שנים."
נעם קלומק: "זיכרון הילדות החזק ביותר שלי מהרפת של סבא וסבתא, הוא דגימות החלב. פעם בחודש לקחו דגימות חלב במבחנות ושלחו אותן ל'תנובה'. אני אהבתי לסדר את המבחנות לצורך הבדיקה. בעבודתי החלטתי 'לשחק' בשני דימויים גם יחד – המבחנות ועטיני הפרה. התחלתי לצקת מבחנות קרמיות ולעטר אותן בנזילות של זכוכית שהתקבלו בעת השרפה בתנור"
גם כאן שינתה מגפת הקורונה את התוכניות, כיוון שעבודה על החומר הקרמי דורשת תהליך רצוף של ייבוש וכו'. ומכיוון שהיו הפסקות חוזרות ונשנות בתהליך היצירה, פרויקט הגמר של דביר שינה כיוון. תחת הכותרת "גוף לגוף" הוא יצר גופים בגדלים שונים, שהגדולים ביניהם הגיעו לגובה של שני מטרים ולמשקל של 160 ק"ג. לצורך כך הוא עבד על 3 אובניים במקביל, כאשר הוא יוצר חלקים קטנים ומרכיב מהם את המוצר הסופי הגדול.
דביר מוסיף פרט מעניין על דרך עבודתו: "הידיים הן העיניים שלי, ההבנה המחשבתית שלי עוברת דרך הידיים. בתחילת העבודה, כשרוצים ללמד אדם איך לעבוד על הגלגל, פשוט צריך לבקש ממנו לעצום עיניים ולתת לידיים להדריך אותו, כי לרוב חוש הראיה מגביל את הידיים ומעכב את הלמידה. רוב הפעמים אני עובד בעיניים עצומות בזמן שאני צריך למרכֵּז גושים גדולים. הידיים הן המובילות של היצירה, הן הרואות את החומר, הן החשות, מייצבות ומפסלות בו."
מחווה למחלבה
אבל הקורונה לא הצליחה לשנות את כל התוכניות. רונה, נעם ודביר החליטו לערוך תערוכה משותפת במחלבה הישנה של באר-טוביה, שהפכה למרכז תרבות ואמנות.
מספרת רונה: "מכיוון שיש לכולנו שורשים במושב, רצינו להתייחס למקום שהיה אז בשיא תפארתו – המחלבה, יחד עם מבט קצת ביקורתי על היעדר ההילה שהיתה לחקלאות פעם. היצירות שנציג בתערוכה מתקשרות לרפת, לפרות ולחלב."
שלושת האמנים עוסקים בחומר הקרמי באותו נושא, אבל כל אחד מתבטא בדרכים שונות. רונה יצרה מעין רוחות רפאים של המחלבה. היא השתמשה בדימוי כלי החלב, יבול של החלב וכדי לקבל משמעות מופשטת שלו, היא רידדה פורצלן לבן לרמת דקיקות מאוד עדינה. בזמן השריפה בתנור נוצרים עיוותים וקריסות, והכלי שהתקבל כבר לא מתאים לקיבול חלב. הוא בעל שקיפות עדינה ויפה, עם משחקי אור המשתקף יחד עם הצללים שהכלי מטיל.
מוסיפה רונה: "כך העליתי זיכרון זה של כלי החלב שכבר איננו. היה לנו חשוב 'לזרום' עם החלל הקיים במחלבה. המוצרים מוצגים על הרצפה החשופה, שאכולה מחומציות החלב – וגם התאורה מעבירה את התחושות שרציתי."
הרפת והחלב
נעם מספרת: "זיכרון הילדות החזק ביותר שלי מהרפת ושל סבא וסבתא, הוא דגימות החלב. פעם בחודש לקחו דגימות חלב במבחנות ושלחו אותן ל'תנובה'. אני אהבתי לסדר את המבחנות לצורך הבדיקה. בעבודתי החלטתי 'לשחק' בשני דימויים גם יחד – המבחנות ועטיני הפרה. התחלתי לצקת מבחנות קרמיות ולעטר אותן בנזילות של זכוכית שהתקבלו בעת השרפה בתנור. במבט על המבחנות שיצרתי קשה להחליט אם הזליגה נשאבת פנימה או נשפכת החוצה. השתמשתי בטכניקות של יציקה בחומר חוּם, פורצלן וזכוכיות צבעוניות. כך שיש פה משחק מתעתע ומעלה אסוציאציות מעולמות שונים. במשחק הזה שבין המבחנות לעטין יוצא פריט אסתטי ומבריק, בעל אופי של תכשיט."
דביר לקח שני כדים ענקיים שיצר במסגרת פרויקט הגמר, חתך אותם באמצע ויצר זליגות, כאילו פורץ מהן חלב. הכדים ממוקמים מתחת לצנרת המקורית שנשארה במחלבה "כך חיברתי בין פרויקט הגמר שלי למקום," הוא אומר. נעם ודביר עסוקים עתה בהקמה של סטודיו לקרמיקה במושב אורות – "סטודיו כתם". נקווה שלמרות קורונה יתגשמו בקרוב כל תוכניותיהם: פתיחת התערוכה, פתיחת הסטודיו ובעיקר החתונה.
