אנחנו עכשיו לא בהודו, אנחנו כאן, עמוק בתוך סגר ובידוד שאי אפשר לדעת מתי ואיך נצא מהם. מג'נגלים כל היום בין הילדים למקרר, בין פינת האוכל לסלי הכביסה, בין משחקי הקופסא לטלוויזיה, בין החרדה והדאגה לעתיד לבין רגעים קטנים של נוכחות פשוטה, הנאה וחיבור לאנשים הקטנים האלה שהבאנו לעולם.
אנחנו הבית: לפני כמה שנים, בשנת 2005, קראתי טקסט קצר שכתבו שי אביבי ואשתו, מיכל ליבדינסקי. הם בדיוק נחתו בהודו בפעם השנייה עם שני ילדיהם, אז בני 10 ו-7.5. אחרי נחיתה רכה במלון מפנק הם עברו לכפר הודי נידח ושכרו בו בית קטן. תגובתם הראשונה של הילדים שלהם הייתה בהלה, כך לפחות הרגשתי כשקראתי את מה תואר שם. הם רצו לברוח חזרה, לבית המלון ההוא, המפואר והמפנק, או לישראל, העיקר לברוח. בתגובה לכך כל המשפחה עלתה על טוסטוס רעוע ויצאה להסתובב ברחבי הכפר, כדי לקנות דברים שיעשו להם הרגשה של בית במקום החדש – אוכל מוכר, מזרונים נוחים לישון עליהם ועוד. הסיבה שאני זוכרת את הסיפור הזה, כל כך הרבה שנים אחרי, היא המשפט שבא מיד אחרי תיאור הסצנה הזאת.
אושרם של ילדינו תלוי בנו. זו אחריות גדולה מנשוא. אנחנו יכולים להיות חרדים מפניה או לבחור להתייחס אליה כהזמנה. הילדים שלנו מזמינים אותנו להתקרקע, למצוא את המרכז שלנו ולהיות להם לעוגן. הם מבקשים מאיתנו שנוביל אותם בבטחה ובאמון, בעת שהם לומדים להכיר את העולם המשוגע והנפלא הזה, שלא משנה מה יקרה סביבנו, איפה נהיה או מה נעשה – תמיד יהיה להם אותנו. בית לחזור אליו
מיכל כתבה שם: "נזכרתי פתאום במשפט שאמרו לנו לפני שבע שנים זוג הורים ישראלים שטיילו עם שני ילדיהם הקטנים: כשהם מגיעים למקומות כאלה, שנותנים תחושה של זרות, הם מתחבקים יחד ארבעתם, ׳תסתכלו עלינו׳, אומר האבא בתוך החיבוק, ׳לא משנה איפה אנחנו נמצאים, אנחנו הבית׳."
אנחנו עכשיו לא בהודו. אנחנו כאן, עמוק בתוך סגר ובידוד שאי אפשר לדעת מתי ואיך נצא מהם. מג'נגלים כל היום בין הילדים למקרר, בין פינת האוכל לסלי הכביסה, בין משחקי הקופסא לטלוויזיה, בין החרדה והדאגה לעתיד לבין רגעים קטנים של נוכחות פשוטה, הנאה וחיבור לאנשים הקטנים האלה שהבאנו לעולם.
תסתכלו עלינו
כיצד כל זה קשור לשאלה איך מגדלים ילדים מאושרים ולסיפור ישן מהודו? ובכן, הסוד הוא במילים של האב ההוא, שבחר בתוך החיבוק לתת לילדים שלו את העוגן החשוב מכל – את עצמו. את ההבנה שהוא, כלומר אנחנו, זה הבית. נכון, יש לנו ארבעה קירות סביבנו ובהם מונחים הרהיטים והחפצים האהובים שלנו ושל ילדינו. יש להם את המיטה שלהם ואת הבובה שאיתה הם הולכים לישון, את הספר שהם אוהבים לשמוע שוב ושוב ושוב והמטבח כל יום מתמלא באותם ריחות מוכרים. יש את סבתא בטלפון ואת המשחקים במחשב. אין ספק שבתוך אי הודאות שסביבנו, כל הדברים האלה מעניקים הרבה מאוד שקט ובטחון.
אז מה זה אומר ש"אנחנו הבית"?
אושרם של ילדינו תלוי בנו. זו אחריות גדולה מנשוא. אנחנו יכולים להיות חרדים מפניה או לבחור להתייחס אליה כהזמנה. הילדים שלנו מזמינים אותנו להתקרקע, למצוא את המרכז שלנו ולהיות להם לעוגן. הם מבקשים מאיתנו שנוביל אותם בבטחה ובאמון, בעת שהם לומדים להכיר את העולם המשוגע והנפלא הזה, שלא משנה מה יקרה סביבנו, איפה נהיה או מה נעשה – תמיד יהיה להם אותנו. בית לחזור אליו.
אני חושבת שכשאותו אב כינס את משפחתו לחיבוק משותף ואמר "אנחנו הבית" הוא הבין דבר חשוב מאוד. הוא הבין שבית אינו מבנה. בית זו מהות פנימית. זו ידיעה שאנו מעניקים לילדינו שהם יכולים להישען עלינו. שיש להם כאן, אצלנו, מקום לכל מי ומה שהם – שמחים, כועסים, עצובים, מפוחדים, מתקשים, שובבים, מעצבנים, רעשניים, יצירתיים, עייפים, מיואשים, טועים, מבולבלים או יודעים. ככה הם בבית בכל זמן ובכל מקום בעולם, גם כשטוב וגם כשהאדמה רועדת והכל מתהפך.
גם בשגרה, אבל בעיקר בימי הבידוד והסגר המוזרים והמאתגרים שעוברים עלינו כעת, נוכל להעניק לילדים שלנו את תחושת הבית הפנימית היציבה הזאת, אבל רק אם נסכים להעניק אותה גם לעצמנו. אם נסכים להביט גם על עצמינו בחמלה ובאהבה, לאשר את כל מה שמתרחש בתוכנו ולעשות לו מקום. מותר לנו. גם אנחנו, הרי, מתעצבנים ומפחדים ודואגים ומתבלבלים, נופלים ושוב קמים, יודעים ושוכחים ושוב נזכרים (טוב, אני לפחות נזכרת…) שהעולם הזה, בעצם, הוא בעדינו. העולם הזה הוא הבית שלנו. הוא היה כאן לפנינו, הוא יהיה כאן אחרינו, וכל מה שיש לנו זה הרגע הזה עכשיו עם עצמנו ועם משפחתנו. בואו נעשה בו טוב.
הכותבת הינה בת זוג ואם לשלושה, משוררת, כותבת תוכן ומנחת סדנאות כתיבה ותנועה
