בספרו החדש מספר שמעון שבס על דרכו, ממזכיר קיבוץ צעיר באפיק שבגולן ועד ל"מנכ"ל של המדינה" לצידו של יצחק רבין, וכנהוג במקומותינו, מנצל את ההזדמנות לסגירת חשבונות עם מי שהפריעו לו
שאלה: ממי באות בימים אלה ההתקפות הכי פרועות נגד מערכת המשפט והאכיפה? התשובה לכאורה ברורה: מבנימין נתניהו ומדקלמי דף המסרים שלו – אוחנה, אמסלם, גלנט, זוהר רגב ושות. Wrong answer ! בספרו החדש של שמעון שבס "חבר" תוכלו למצוא האשמות לא פחות קשות, אפילו יותר. לא תצטרכו לחפש: שבס מקדיש את הפרקים הראשונים של ספרו – בבחינת החלק חשוב ביותר, המסר והדגל של הספר – להאשמות חמורות ביותר נגד בית המשפט העליון, ובפרט נגד שניים שהפכו לנשיאים – אהרון ברק ודורית בייניש. שבס אינו מסתפק רק במה שעשו (למשל, שברק כיועמ"ש הכריח את רבין להתפטר בגלל פרשת חשבון הדולרים), אלא מאשים גם במה שלא עשו. לשיטתו הם אשמים בעקיפין ברצח רבין, לא פחות. ההיגיון עובד כך: ראשית השופטים רדפו את אריה דרעי, חביבו של רבין, מטעמים פוליטיים (עובדה, לשמעון פרס הם עשו הנחות), והכריחו את רבין (בקדנציה השנייה) , בניגוד לדרישות החוק דאז, לפטר את דרעי. "דרעי נבעט מהממשלה בגלל פרקליטת המדינה בייניש, שטסה עד לשווייץ כדי לגייס עד מדינה מפוקפק שיושב בכלא על מנת שירשיע אותו, אבל מי ששילם את המחיר היה רבין. הוא שילם על כך בחייו" (עמ 46). על פי שבס, רדיפתו של דרעי גרמה לציבור המזרחי להתנכר לרבין. בנוסף, השופטים לא ריסנו את ההסתה הפרועה שהביאה לרצח ולכן האשמה רובצת לפתחם. אלו אם כן התובנות של המחבר מאחת התקופות הכואבות ביותר בתולדות ישראל. העובדה שלאורך השנים דרעי היה והינו אחד הגורמים העיקריים להמשך שלטונו הכמעט נצחי של אחד המסיתים הראשיים נגד רבין (נתניהו), שממשיך ללא לאות בהסתה ממש בכל יום, לא מקלקלת כנראה את התזה. לקראת סוף הספר יתברר, שלטינה של שבס למערכת המשפט יש גם ממד אישי מאוד.
לצד סגירת חשבונות בוטה, הספר מביא את סיפורו המרתק של בן לאם ניצולת שואה, בוגר קן בורוכוב של הנוער העובד בגבעתיים ("זה היה הבית האמיתי שלי") , ששירת בנח"ל המוצנח, לחם ואיבד חברים במלחמת יום כיפור, הקים יחד עם הגרעין שלו את קיבוץ אפיק בדרום הגולן, ואף פעם לא התנהל "לפי הספר". בן 21, תפקיד מזכיר המשק מזניק את שבס ללב עשייה האזורית והפוליטית. ידו בכל. כאן הוא מארגן תקציבים לבניית חדר אוכל ומפעל, ושם הוא רוקם יחד עם יהודה הראל את סיפוח הגולן לישראל, כשהראל הוא ה"מוח" והאידאולוג, ושבס משכלל את יכולות הביצוע ולפעמים התכמון שלו לדרגת אמנות (היינו אז צעירים ושובבים). וכך בגין, האיש שעוד כמה שנים ישאל על הבופור "האם היו להם מכונות יריה", מביא לכנסת את חוק סיפוח הגולן, ושבס מסמן וי ענק ומסומן כהבטחה גדולה.
החונטה של עמק הירדן
במהלך המאבק על הגולן התגבשה החבורה שנודעה כבר בזמן אמיתי – מי לשבח ומי לגנאי – כ"חונטה של עמק הירדן". היא כללה מלבד שבס שני בני דגניה א – שרול בן יעקב (לימים מנהל הכספים של משקי עמק הירדן ומנכ"ל המשביר ) ובנצי ויינר (תא"ל במיל. מפקד חטיבת הנח"ל לשעבר, וגילוי נאות – שניהם בני כיתה שלי, ואנחנו נפגשים מדי שנה ביום הזיכרון בבית העלמין של דגניה ), ואת נוח כינרתי מכנרת. את הרביעייה הצפונית השלים דורון טנדובסקי מגרופית. הם התחילו מקידום פרוייקטים של חקלאות ומים, הקימו את מחנה רבין בתנועה הקיבוצית, אליו הצטרפו שמות נוספים כמו אליהו ליש מכנרת, צבילי בן משה מנווה אור, אלי גולדשמיט מגנוסר ואחרים, והגיעו לשיא כוחם כשרבין נבחר למועמד מפלגת העבודה ואחר כך לראש הממשלה ("אני אנווט") ב1992. בתק"ם עמדה מולם חבורה של תומכי שמעון פרס שכונו "הקופים", בעיקר בוגרי התנועה המאוחדת , כמו אברהם כץ עוז, מוסה חריף, אהרון דגן (דג'ן) שזכו לרוח גבית מהבן משק חגי מרום מיפעת.
החיבור בין שבס לרבין עבד טוב. שניהם היו ג'ינג'ים, רבין גם במראה החיצוני, ושבס באופי ובהתנהלות. לשניהם לא הייתה סבלנות יתרה לסיבוכי הבירוקרטיה, שאותם שבס מכנה בספר "חסמים". "רבין לא היה סחבק, כותב שבס, אני יותר איש של אנשים, יחד יכולנו להניע אנשים לפעולה" (עמ 134). את משימתו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, משרה אותה השכיל למתג כ"המנכ"ל של המדינה", ראה בעיקר בפתיחת החסמים הללו, לצורך קידום סדר העדיפויות שקבע החבר-הבוס. שבס המציא לשם כך פטנט מקורי – "אוטובוס המנכ"לים", בו נהג להסיע את מנהלי משרדי הממשלה ליישובי הפריפריה, ושם על המקום לפתור את בעיותיהם, בעיקר בתחום ההרחבה והבנייה. אם נוף ערי הארץ זרוע היום במאות מגדלים של 15 ו20 קומות, הקרדיט על פי הספר מגיע לשבס, שיזם את התרת הבנייה לגובה שמעל 10 קומות. גם הזרעים להרחבת מסילות הרכבת, נתב"ג 2000 ופתיחת מכללות ברחבי הארץ (למרות התנגדות האוניברסיטאות) נזרעו באותה תקופה. בדרך לשינויים שיזם שבס לא היסס לדרוך על בכירים שהפריעו לו, ביניהם שר האוצר בייגה שוחט, שניסה "לשמור על הכסף", והרבה להתלונן לרבין על שיטת העבודה.
ספרו של שבס הוא שילב לפעמים משעשע של דיווח מקרוב על אירועים היסטוריים , בעיקר ובפרט הסכמי אוסלו, יחד עם אנקדוטות עם שועי עולם. כך למשל, עניבה שקנה בדולר על מנת שיותר לו להיכנס לפגישה חשובה מצאה חן בעיני מלכת ירדן נור, שקיבלה אותה כמובן במתנה. או הסיפור שעכשיו כבר מותר לספר, איך רבין זלל שרימפס בארוחה חגיגית בארמון נשיא מצריים, במרחק של מטר מאליקים רובינשטיין חובש הכיפה, כששבס דואג להסתיר אותו ברגע החטא. מובארק, אגב, הבחין בסצנה, ובסוף הארוחה העיר לרובינשטיין: "מזל שאתה לא רואה הכל". כשאתה קרוב לראש הפירמידה מזומנות לך הזדמנויות לתקן את ההיסטוריה וכך, כשהוא מגיע לבית הספר בגבעתיים בו למד (ולא ממש אהב) ורואה שמשרד הכדורסל נותר כפי שהיה לפני 25 שנה, שבס דואג מיד לתיקון המצב.
כצפוי, שמעון פרס לא יוצא טוב מהספר. הנה דוגמא קטנה. יום אחד כשעבדו על הסכם אוסלו אמר היועץ המדיני אורי סביר לשבס : אם רק אפשר היה לחבר מנהיג מ50 אחוז רבין ו50 אחוז פרס, זה היה פשוט מושלם. שבס ענה: לדיבורים יפים (כלומר לפרס) צריך להקצות מקסימום 10 אחוז, פרגמטיות זה הרבה יותר חשוב. בסוף הם התפשרו על 75 אחוז רבין י25 אחוז פרס (עמ 206). שבס מתאר כיצד לחץ על פרס לערוך בחירות בזק לאחר רצח רבין, לנצל את ההלם והצער העמוק של העם ולקחת את הניצחון בהליכה. אבל פרס ("אני לוזר"?) רצה שהניצחון יהיה רשום לא על הרצח המזעזע אלא על שמו, ולכן דחה אותן בחצי שנה, והשאר היסטוריה. את התוצאות אנחנו נושאים איתנו עד היום, תקועים עם המסית הראשי נגד רבין כראש ממשלה נצחי. לשם איזון יש לציין שגם אהוד ברק לא ייהנה במיוחד לקרוא את הספר, בו הוא מוגדר כאיש כשרוני במיוחד
שלוש יריות בכיכר
אוקטובר 1995. צעד אחר צעד, במסע מעורר צמרמורת, מוביל שבס – אז כבר ראש המטה לבחירתו מחדש של רבין – את הקורא לאותה שבת שבה הוא עצמו היטיב לבטא את תחושתם של רבים כל כך, כשאמר – "הלכה לי המדינה". הניסיונות שלו לדחות את העצרת בכיכר מלכי ישראל שלא צלחו. הכתובת שהייתה על הקיר כל הזמן. העצרת בכיכר ציון עם תמונות של רבין במדי אס אס לעיניהם המעודדות של נתניהו, שרון וקצב שעומדים על המרפסת. האלימות שכבר הייתה שם, בצורת יידוי אבנים על הרכב שלו ואיומים מפורשים. והרגע הנורא באיכילוב שבו פרופסור גבי ברבש מודיע: רבין איננו, ואיתן הבר משרבט את ההודעה שלא תישכח מאז: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". . אסור להכליל, ומגזר הכיפות הסרוגות קורא תמיד לאחדות בעם, אבל – מזכיר לנו שבס, שמסרב בצדק לסלוח: משנודע דבר הרצח, אלפים מהם יצאו לחגוג, ברחובות ועל הגגות.
ואז הגיע השבר השני. שבס ואשתו השנייה דנה – לשעבר מזכירה במשרד ראש הממשלה – תכננו לצאת לירח דבש בחו"ל. המזוודות כבר היו ארוזות כשהטלפון בביתו צלצל. על הקוו היה חוקר הרשות לניירות ערך ראובן קובנט, שהודיע לשבס כי הוא נדרש לחקירה. (מאוחר יותר התברר, מסביר שבס, שהמשטרה לא מצאה בחומרים שהביאה הפרקליטות שום דבר, ואז הפרקליטים פנו למסלול עוקף משטרה). כך התחילה מסכת קפקאית של שמונה שנים, והכל – לגרסת שבס – בגלל רדיפה של פרקליטת המדינה עדנה ארבל, בהשראת דורית בייניש, שנטרה לו. (על פי ויקיפדיה, בשנת 2000 הרשיע השופט אדמונד לוי את שבס בבית המשפט המחוזי בתל אביב בעברות מרמה, הפרת אמונים ושוחד, וגזר עליו שנתיים מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי, וקנס של 50 אלף ש. הן שבס והן המדינה ערערו לעליון, שזיכה אותו מכל העברות). גם לאחר שזוכה לחלוטין בעליון, המדינה לא הרימה ידיים ודרשה דיון נוסף מיוחד – הליך חריג ונדיר, שישב בו הרכב של תשעה שופטים בראשות אהרון ברק, ובסופו קבע ההרכב (שמונה נגד אחד) שהוא הפר אמונים, והוא נדרש לשלם 50 אלף ש. שבס משייך את הפרשה לשורה לא מכובדת של כישלונות של הפרקליטות להרשיע אישים כמו יעקב נאמן, רפאל איתן, קהלני ואחרים. למרות שיצאו זכאים, נגרם נזק חמור לשמם הטוב, ומה שלא פחות חשוב – אלה דוגמאות שתוקפי מערכת המשפט מרבים לצטט כהוכחה לכך שזו רודפת פוליטיקאים.
קשה להעריך מה היה קורה אילו רבין לא היה נרצח. מן הסתם, שבס היה נשאר לצידו, ואולי ממשיך לנסוק בתחום הפוליטי, ומתמנה לשר ,שגריר, או למנכ"ל של חברה ממשלתית גדולה. במציאות, הרצח עם המשפט היו יותר מידי עבורו, ושבס – כיום איש עסקים אמיד – מחליט להעתיק לחו"ל את המשך העשייה לביתו, קובע את מגוריו בלונדון, משם הוא מנהל עסקים חובקי עולם ומייעץ לראשי מדינות מזרח אירופיות איך לנצח בבחירות. את הספר הוא מסיים בנימה פסימית, לנוכח נצחיות שלטונו של נתניהו, מות הסיכוי לפשרה ולשלום, והתחזקות אותם כוחות וסקטורים שהוציאו על רבין דין רודף, והיום הם מציעים לעלות על בית המשפט העליון עם 9- D ולמנות ועדת חקירה לבדיקת השופטים.
"חבר" מאת שמעון שבס, הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 304 עמ'
תמונה: חבר שמעון שבס | עלי קדם
