הוא שירת כטייס בחיל האוויר, השתחרר, נסע לברזיל ועבד בדייג לובסטרים ושרימפסים, במכרות זהב ויהלומים, בצורפות ועוד. במהלך חייו הספיק רוני קורש (60), ממושב מרחביה, להתחתן ארבעה פעמים. מזה כשלושים שנה הוא מתפרנס כאומן מיצירת מצבות אבן ואנדרטאות. "המוות נוכח בחיינו, אצל כולם," הוא מסביר, "אנחנו פוגשים אותו במהלך חיינו במשפחתנו. מעטים האנשים שאומרים לי, 'וואו איזו עבודה מדהימה יש לך', אבל אני אוהב את העבודה שלי" – יוצר מצבות
כשפניתי לרוני וביקשתי להיפגש עימו, עלה חיוך על פניי. מעניין, שאלתי את עצמי: איך רוני מציג עצמו בפניי אנשים שאינם מכירים אותו?
כך הגעתי לפגישה עם רוני קורש במשק הפרטי שלו במושב מרחביה – ומצאתי עולם ומלואו. במתחם "השכנות הטובה" (אותו יצר רוני עם השכן), יש שתי בריכות מים, האחת עם צמחי מים והשנייה לשחייה וסביבן עצים נטועים מסביב. ויש גם מבנה אותו רוני בשתי ידיו ובו מיטה רחבת ידיים, כרים מסביב. המבנה כולל שירותים אקולוגיים ומקלחת, כאשר גולת הכותרת הן שתי אמבטיות ישנות, הניצבות אחת ליד השנייה, ומתחתן – מתקנים להדלקת פחמים, אם תרצו אמבטיית חורף לימים קרים… עוד במשק – פינת חי נפלאה, עיזים, תרנגולות, חתולים ושני כלבים.
סיפור חייו של רוני מפותל, מיוחד ויוצא דופן. אביו של רוני היה חקלאי, שבמקביל לעשייה החקלאית היה מגלף ומפסל בעציי זית. הקשר בין האב לבן קרוב מאד.
רוני קורש גדל במרחביה, בן בכור, היה טייס בחיל אוויר והשתחרר מהצבא בשנות העשרים של חייו. כשהשתחרר נסע לברזיל, שם היתה לו סירת דיג עם חבר שותף. ביחד דגו לובסטרים ושרימפסים. בהמשך טייל ובתקופה מסוימת אף עבד במכרות זהב ויהלומים. בנוסף, ייצר תכשיטים ומוצרי פרסום אמנותיים ואף צייר על בדים.
שם בברזיל התאהב ונולדה לו ילדה, נעמי. ואז אביו חלה בסרטן. רוני מקבל את הבשורה, מחליט לחזור לארץ ומלווה את אביו בשנתו האחרונה, שנה של אינטימיות גדולה ביניהם. שנה, בה הרבה רכות ודיבור ביניהם. היה זה לפני עשרים ותשע שנים. עם מותו של אורי האב רוני חיפש מצבה שתהא ברוחו של אורי האב. רוני :"אבי היה רוחני מאד.
רוני הוא בחור שורשי, אמן בנשמתו, סקרן ומי שתמיד צעד מחוץ לתלם, בונה היום מצבות, אבני זיכרון ועוד. שוחחנו גם על המצבה שתהיה לו.
רוני: "היה לי בראש מראה של סלע בזלת, כשעל הסלע משתרגת מברונזה ענף של גפן, עם ענבים. הסלע ייצג את השורשיות, הגפן את הרוחניות, כי כמו ביהדות, היין מייצג את הרוח והלחם את החומר."
איך הגעת למקצוע של עושה מצבות?
רוני: "בדקתי אצל עושיי מצבות, אבל אף אחד מהם לא דיבר את השפה שלי. ברגע של השראה החלטתי שאבנה בעצמי את המצבה של אבי. בניתי מצבה זו. עד אז עבדתי בעיקר עם מתכות. זו היתה העבודה הראשונה שלי עם אבן. עשיתי את המצבה עד השלושים למותו של אבי. יום למחרת חזרתי לברזיל, שהיתי שם עוד חודשיים, אגרתי כוחות וחזרתי לארץ, עם ביתי הקטנה נעמי.
"הייתי אז בן 37, אב חד הורי לילדתי, נעמי שהיתה בת ארבע והתלבטתי לגביי הבחירה המקצועית שלי לפרנסה וההתחלה של המקצוע ממנו אני מתפרנס. כשחזרתי לארץ, חברה אמרה לי, 'המצבה של אביך יפיפייה, מזה כדאי שתתפרנס'. כך התחלתי. הקליינטים הראשונים שלי היו משפחה מרחובות."
איך שיווקת את עצמך?
רוני: "שלחתי מכתבים על פי מודעות אבל שהיו בעיתונים. כתבתי את המכתבים בכתב יד. כתבתי כך, 'שלום, אני רוני קורש, בונה מצבות מאבן, מצבות אמנותיות' – ככה התחלתי. סביב כל מצבה ישנה משפחה שרוצה להנציח ולבנות מצבה שמשקפת את הנפטר. לדוגמא, הגיעה משפחה שביקשה שאבנה מצבה לאב המשפחה, שנפטר בשנות החמישים לחייו. האב מאד אהב לבשל למשפחתו ונפטר בעודו מכין ארוחת ערב לבני המשפחה, בעוד כל המשפחה ישבה בסלון. כשראו שהוא אינו מגיע לסלון, ניגשו למטבח ומצאו אותו מת. בניתי לאותו אדם מצבה פשוטה משיש ועל השיש פיסלתי סיר בישול מפוייקה, בשל אהבתו הגדולה של אדם זה לבישול – זו היתה בחירתם, כך הם בחרו להנציח אותו.
"שלושים שנה שאני בונה מצבות ואנדרטאות. בניתי כבר למעלה משלושת אלפים מצבות, כמאה בשנה. אני חי טוב מהמוות. הוא עוזר לי, אני עוזר לו. כל פעם אני מופתע לגלות כמה הכחשה ועוורון מרצון קיימים אצל אנשים כשזה נוגע למוות. כשאני מציג עצמי כבונה מצבות עולה בהלה באנשים שמולי. משפטים כמו, 'אוי ואבוי', 'שלא נצטרך', 'אלוהים ישמרנו' ועוד"
"הייחוד של העבודה שלי הוא ההתאמה של המצבה לאדם, לרוחו. בדרך כלל, עם הצבת המצבה שאני מכין על הקבר – בני משפחתו של הנפטר אומרים שהנפטר מתבונן עכשיו מלמעלה ומחייך."
קרה לך שמישהו ביקש והזמין ממך מצבה עוד בחייו?
רוני: "כן, קרה לי פעם אחת. אדם ניצול שואה, שהיה ערירי, קנה לעצמו חלקת קבר וביקש שאבנה לו מצבה על פי רצונו. הוא ביקש שאניח את המצבה בחלקת הקבר עוד בחייו, כאשר רק הפרט של תאריך המוות היה חסר. עם מותו של אדם זה בגיל 95, פירקתי את המצבה על מנת שגופתו תיקבר והוספתי את תאריך הפטירה, כפי שביקש.
"כל מצבה אותה אני בונה מחייבת אותי להיפגש עם המשפחה. אני מבקש לראות תמונות של האדם, שומע סיפורים עליו, ביוגרפיה שלו, עיסוקים, אהבות והספדים. אני לומד את האדם. אני שואל את בני המשפחה מה מכל שסיפרו כולם מייצג את הנפטר."
אתה מתפרנס ממותם של אנשים, איך אתה עם זה?
רוני: "אני מרגיש מצוין. אני פוגש אנשים בצומת מאד משמעותית עבורם. המסכות נופלות, יש מגע ישיר בין האנשים. אין פוזות. אני פוגש אנשים מיוחדים, משפחות מיוחדות בחייהן ואנשים מיוחדים במותם. כל מפגש כזה הוא נר לרגליי. אני לומד הרבה מאד מהנפטרים ומה שמספרים עליהם. לכאורה, זהו מפגש עם המוות, אך בעיקר זהו מפגש עם החיים – החיים שהיו והסתיימו, והחיים עם רוח האדם שבהנצחת המשפחה – ברוח זו ישנם חיים. כל מצבה שאני יוצר הוא מפגש מעורר השראה ולימוד בעבורי."
הגיוון הוא תבלין החיים
הבחירה המקצועית הזו משקפת את רוני קורש . גם כילד, ובהמשך נערותו ובגרותו, היה שונה. כאשר כל הילדים שיחקו כדורגל – הוא היה יוצא לרכב על סוסתו בשדות. רוני: "כשהייתי בשמינית מורה אמרה לי את המשפט הבא: the variety is the spice of life (הגיוון הוא תבלין החיים ת.פ.ע) – זהו המשפט שהפך למוטו חיי. משמעותו של משפט זה שישנו אור שמוביל את חיי. אז גמלה בי ההחלטה שכל תסריט חיי יהיה מעניין, מהנה ומלהיב."
כבר שנים שרוני לא טס במסגרת הצבאית, אבל אהבתו לטיסה מובילה אותו לשכור מטוס אחת לשבועיים-שלושה, לנסוק לשמיים ולטוס.
בנוסף למצבות בבתי העלמין, רוני מפסל אנדרטאות מיוחדות במינן – הן גולת הכותרת של עבודתו. בבית לחם הגלילית יצר אנדרטה לזכר הנספים בשואה, שהינם בני משפחות של אנשי המושב. גם במושב מרחביה בנה פסל כספסל על גבעה נישאה והציב פסלים נוספים שפיסל. כך גם במקומות שונים בארץ.
רוני קורש הוא אומן במהותו, שמתפרנס מאומנות באופן המעשי ביותר, בניית מצבות, אנדרטאות ופסלים. היום הוא נשוי לאשה הרביעית בחייו. יחד הם מגדלים שלושה ילדים בחינוך ביתי. גם זו תופעה יוצאת דופן בנוף המושבי של מרחביה. "בזה שהתגרשתי שלושה פעמים איני רואה בכך כשלון. אני יודע שהיה נכון להיפרד כי יש מערכות יחסים שהן מסתיימות. יש לי ששה ילדים ואני כגבר, כאבא, מחויב לפרנסתם של ילדיי ופירנסתי את כל ילדיי. גם מערכות היחסים שלי עם נשותיי לשעבר היו תמיד בטוב."
אתה גבר בשנות הששים של חייך, עברת בוודאי משברים לא קלים, הן ברמה האישית של כאב ופרידות והן ברמה המקצועית. מה מניע אותך בימי משבר?
רוני: "יש בי אמונה עמוקה בכוחות על של היקום. זוהי אמונה שאינה דתית, אמונה בבורא עולם. זו אמונה שהדברים יסתדרו, שאחרי החושך יבוא האור, כמו הלילה והיום. אחרי הלילה תמיד מגיע יום – האמונה הזו מובילה ומניעה אותי. תקופת הקורונה היא דוגמא לכך. בחודש הראשון שבו היו כולם בסגר, לא היו פניות אליי. יש לי שלושה ילדים צעירים היום לפרנס. אני עצמאי. למדתי כבר בעבר בתקופות שפל, לקחת אוויר, לנשום ולקחת פסק זמן. אני מרגיע את עצמי ויודע שיבואו ימים אחרים. חודש אחרי פרוץ הקורונה, פנו אליי מספר אנשים, הורדתי את מחיר המצבות, כצו השעה. לאחר מספר ימים המצב השתנה – הכל בסדר.
"שלושים שנה שאני בונה מצבות ואנדרטאות. בניתי כבר למעלה משלושת אלפים מצבות, כמאה בשנה. אני חי טוב מהמוות. הוא עוזר לי, אני עוזר לו. כל פעם אני מופתע לגלות כמה הכחשה ועוורון מרצון קיימים אצל אנשים כשזה נוגע למוות. כשאני מציג עצמי כבונה מצבות עולה בהלה באנשים שמולי. משפטים כמו, 'אוי ואבוי', 'שלא נצטרך', 'אלוהים ישמרנו' ועוד. המוות נוכח בחיינו, אצל כולם. אנו פוגשים אותו במהלך חיינו במשפחתנו. מעטים האנשים שאומרים לי, 'וואו איזו עבודה מדהימה יש לך', אבל אני אוהב את העבודה שלי. אני אומן, יוצר, עובד ומתפרנס ממותם של אנשים, אך בכך אני מנציח חיים אהובים ויקרים. זוהי עבודה בה אני פוגש חיים שהם מקור השראה."
