האם התקבלו בני זוג לחברות, לאחר שבית המשפט קבע כי נתקלו ביחס חסר תום לב מנציגי האוגדה?
*תמונה ראשית: מגדל המים באפיקים. רוב הצביעו בעד קבלתם של בני הזוג לחברות. צילום: עבודה משלה, ויקיפדיה
לא מעט שאלות הגיעו ל"משפט חברים" בעקבות הכתבה על בני הזוג שביקשו להתקבל לחברות בקיבוץ אפיקים ונתקלו, כדברי בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת, ב"יחס חסר תום הלב", "מצד נציגי האגודה", שהערימו מהמורות בדרכם של בני הזוג להתקבל לחברות באפיקים (אפיקים מתישים, זמן קיבוץ, 30.9.25).
השואלים היו סקרנים לדעת אם אכן עלה בידי בני הזוג להתקבל לחברות, לאחר פסיקת בית המשפט?
חשש להתרשלות או חוסר תום לב
בני-הזוג, כזכור, באמצעות עו"ד הראל טיקטין, עתרו לבית המשפט בתביעה כנגד אפיקים, וביקשו לחייב את הקיבוץ לכנס אסיפה כללית שתדון ותצביע בדבר קבלתם לחברות.
התובעים, שהיו בתהליך קליטה משך שבע שנים, טענו כי וועד ההנהלה שינה לגביהם, פעם אחר פעם, את הכללים לקבלתם, באופן "המקים חשש להתרשלות או חוסר תום לב".
הקיבוץ, באמצעות פרקליטו, עו"ד גיל דגן, ביקש לדחות את התביעה אך השופט יונתן אברהם סבר אחרת: "מדובר בחוסר תום לב משווע הזועק לשמיים", והורה לקיים אסיפת חברים שתדון ותצביע בדבר קבלת התובעים לחברות, לא יאוחר מיום 30.10.25.
באופן לא שגרתי, הוסיף השופט אמירה, מעין פנייה, לכלל חברי אפיקים.
לנוכח "היחס חסר תום הלב לו זכו התובעים מצד נציגי האגודה", אמר השופט, "יהיו התובעים רשאים להביא בפני חברי האסיפה באופן תמציתי את ממצאי פסק דין זה וכן להזכיר כי על ההצבעה להיערך ללא שינחו את המצביעים שיקולים זרים שהם פסולים, וכי אין להביא לחובת התובעים במסגרת ההצבעה את עובדת ניהולו של הליך משפטי זה כנגד הקיבוץ, כשיקול שלא לקבלם, שכן קיום ההליך המשפטי היה צורך בל יגונה".
בנוסף, חייב השופט את הקיבוץ לשלם לתובעים 40,000 שקלים הוצאות משפט.
"עוול נורא בכוונה תחילה"
פסק הדין ניתן ביום 16.9.25 וגרר תגובות בקיבוץ. אחת מהן הופיעה בעלון הקיבוץ ("אפיקים חדשים"), שלצד התמיכה בקבלתם לחברות של בני הזוג חשפה סיפור חדש.
הכותב חבר אפיקים זעק כנגד "העוול הנורא" שנגרם "בכוונה תחילה למשפחת בנים שביקשה להתקבל לחברות כבני משק וכבנים יורשים":
"לתומי חשבתי", רשם החבר, "שפסק הדין, שהדהד מקצה אל קצה, בקיבוץ בתנועה הקיבוצית ואף בארץ כולה יביא לשינוי. ציפיתי שפרנסי הקיבוץ ירכינו את ראשם בעוונה, יקבלו את הדין ויעשו הכל כדי לקבל את בני הקיבוץ לחברות בביתם, במיוחד לאחר שנחשף המסע המתמשך… (נגד המשפחה)" הוסיף הכותב.
והינה פרק נוסף בעלילה: הכותב סיפר כי "משיחה עם בני הזוג עלה כי הם פנו לקיבוץ בבקשה לדחות את מועד האסיפה ולהצטרף לקבוצת מועמדים לקליטה שעתידה להגיע להצבעה בקרוב, משום שהם חוששים שהאקלים החברתי אינו משרת את קבלתם לחברות…".
נדרשו לוותר על כל טענה כלפי הקיבוץ
ומה הייתה תגובת הקיבוץ?
לפי הכותב: "התשובה שקיבלו הייתה מדהימה: שני עמודים של התחייבויות שנוסחו על ידי עורך דין המבטלות למעשה את משמעות פסק הדין".
לפי המסמך עליו התבקשו בני הזוג לחתום "בתמורה" לבקשתם לדחות את מועד האיפה ולהתקבל בקבוצה כפי שמקובל באפיקים (ולא כבודדים), הם נדרשו לוותר על כל טענה או תביעה כלפי הקיבוץ ונושאי משרה בו בקשר לפסק הדין.
השניים, בעצת עורך דינם הראל טיקטין, סרבו לחתום על המסמך כלשונו והעמידו עצמם להצבעה.
הבית הוא האנשים שחיים בו
התוצאה: 382 מצביעים (מתוך 505 בעלי זכות בחירה באפיקים) השתתפו בהצבעה. 74% מהם (282 חברים) הצביעו בעד קבלתם של בני הזוג לחברות.
"אפיקים היא הבית, ואתם חיזקתם את התחושה הזו", כתבו השניים בתודה לחברי הקיבוץ, "כי הבית הוא האנשים שחיים בו".
מרחב שיקול הדעת
קיבוץ מרחביה מסר את התביעה כדין. אך לנתבע בכל זאת יינתן יומו בבית המשפט
הקיבוץ מרחביה הגיש תביעה כנגד חבר קיבוץ לשעבר. לטענת הקיבוץ, הנתבע סרב לקיים את החלטות מוסדות הקיבוץ בדבר העברת הזכויות שיש לו בדירה בקיבוץ לידי אדם אחר שיהיה זכאי לכך בהתאם להחלטות הקיבוץ.
הנתבע מתגורר בחו"ל, משכך מסר הקיבוץ את כתב התביעה לאביו של הנתבע שמשמש מיופה הכוח של בנו. בנוסף, בוצעה הדבקה של כתב התביעה על דלת הדירה בקיבוץ בה מחזיק הנתבע. הקיבוץ ביצע אפוא "המצאה" כפולה: האחת בדרך של מסירה למיופה הכוח והשנייה בדרך של "הדבקה".
משלא הוגש כתב הגנה במועד (שנספר ומחושב ממועד ההדבקה) – ביקש הקיבוץ וקיבל מבית המשפט פסק דין (בהעדר הגנה) ולפיו על הנתבע להציע רוכש לדירה, שאם לא כן הקיבוץ "ייכנס בנעליו", לצורך המכירה.
משנודע על כך לנתבע הוא הגיש לבית המשפט בקשה לביטול פסק הדין (שניתן בהעדרו, שלא בנוכחותו). לטענתו לא בוצעה אליו "המצאה כדין" שכן הוא מתגורר בחו"ל והקבוץ היה מודע לכך (ולכן, ההדבקה על הדלת לא הייתה בגדר "המצאה", שכן אין זה מקום מגוריו הנוכחי). עוד הוא טען שיש לו סיכויי הגנה טובים כנגד התביעה, כך שהקיבוץ לא יכול לחייבו למכור את הדירה.
הקיבוץ התנגד וטען "שהמסירה בוצעה כדין" בארץ למיופה כוח של הנתבע. הקיבוץ הוסיף שהוא גם שלח מייל לנתבע בו הודיע לו על התביעה ועל ההליך, אך הנתבע עדיין לא הגיש כתב הגנה. עוד טען הקיבוץ שאין לנתבע עילת הגנה כנגד התביעה.
השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה מבית המשפט המחוזי נוף-הגליל נצרת, פסקה שכן בוצעה המצאה כדין לנתבע, שכן כתב התביעה נמסר לאביו, כמיופה כוחו של בנו.
עם זאת, השופטת אמרה כי מאחר ומדובר בפסק דין שניתן בהעדר הגנה ו"במעמד צד אחד" יש לבית המשפט שיקול דעת אם לבטל את פסק הדין. הנתבע, הסבירה השופטת, חולק על זכותו של הקיבוץ לחייב אותו למכור את הדירה או להציע רוכש אחר. זו שאלה שיש לדון בה, והיא "מצדיקה כי יינתן לנתבע את יומו בבית המשפט כדי להתגונן מפני התביעה".
השופטת ביטלה את פסק הדין וחייבה את הנתבע, לנוכח מחדלו להגיש כתב הגנה, לשלם לקיבוץ הוצאות משפטיות בסך 4,000 שקלים. עוד היא הורתה לנתבע להגיש כתב הגנה בתוך 45 ימים. הצדדים מנסים להגיע כעת לידי פשרה ביניהם. הקיבוץ מיוצג בידי עומר כהן (נשיץ ברנדס ושות') ואילו הנתבע בידי עו"ד הראל טיקטין.
איך "ממציאים" כתב תביעה?
במסירה אישית, להניח במקום נראה לעין או להדביק על הדלת
כאשר תובע מגיש תביעה בבית משפט – עליו למסור לנתבע עותק של כתב התביעה. כל עוד לא נמסרה התביעה לנתבע כדין, לא ניתן להתחיל בהליך המשפטי, שכן המועד להגיש את כתב ההגנה נקבע בהתאם למועד בו קיבל הנתבע את כתב התביעה. רק לאחר מכן מתחיל "להתגלגל" ההליך.
הכלל הוא שמסירת התביעה תתבצע, ככל הניתן, לידי הנמען עצמו. אך לא תמיד הדבר אפשרי. אחת הדרכים לבצע מסירה של התביעה לנתבע (או בלשון המשפטית: "המצאה של כתב התביעה"), היא בדרך של "המצאה במסירה אישית" לידי הנמען עצמו. עם זאת כאשר הנמען סרב לקבל את המסמך או לאשר את קבלתו בכתב או אם הוכח שהמוסר "פעל בשקידה ראויה וסבירה", אך לא נמצא אדם אחר שניתן למסור לו את המסמך – ניתן "להניח" את כתב התביעה "במקום נראה לעין בסמוך לדלת ביתו או עסקו" של הנמען. כדי לוודא שכתב התביעה שהונח "לא ילך לאיבוד", נוהג מי שמבצע את המסירה האישית "להדביק" את המעטפה שבה כתב התביעה על הדלת.
כאשר הומצא כתב התביעה לנתבע וזה האחרון לא מגיש כתב הגנה במועד, יכול התובע לבקש מבית המשפט לתת פסק דין כנגד הנתבע, בהעדר הגנה. במקרה בו לא בוצעה מסירה אישית לידי הנתבע עצמו אלא בוצעה "הדבקה" כאמור – על התובע להוכיח לבית המשפט כי לא עלה בידו לאתר את הנמען ולכן ביצע "הדבקה" של כתב התביעה.
