יבול שיא
הרפת והחלב
ilai in porto tolle 3

ארבעה אנשים בארבע בבוקר 

4 דק' קריאה

שיתוף:

למה קיבל בנו של הדי בן עמר צו הרחקה מתחנת הכוח ואיך זה קשור לרוח ההתנדבות הקיבוצית? הכול חלק מהמטריקס

בשנת 2006 היה בני הצעיר אִילַי פעיל בארגון להגנת הסביבה והעולם "גרינפיס". מאחר שמילדותו היה אילי פעלתן והרפתקני באופיו, ובין השאר נהג לטפס על כל מה שאפשר היה לטפס עליו, אין כל פלא שבגרינפיס הבחינו ביכולותיו והוא נעשה לחבר בקבוצת המטפסים הרשמית של הארגון. 

על כן מעת לעת, לפי המשימות, נהג הארגון להטיס אותו ברחבי העולם למקומות בהם נזקק הארגון לאנשים שיטפסו למקומות גבוהים, לתלות שלטים או לכתוב באותיות ענק על קירות. המודעות והכיתוב נועדו לעורר את המוּדעוּת של אנשים לסביבה ולהגנה עליה. 

מיותר לציין שגם בארץ אילי עשה זאת. הוא טיפס על עגורנים בתחנות הכוח של חדרה ושל אשקלון ותלה עליהם שלטי בד ענקיים שעליהם כתוב היה "הפחם הורג!" מה שגרם לכך שבית המשפט פסק לו צו הרחקה קבוע משתי תחנות הכוח הללו, מה שהביא אותו בהמשך לטפס על תחנת כוח באיטליה. 

זה היה בעת ועידת מדינות ה-G7 בבולוניה, ואילי הוזעק לטפס על מגדלי הארובה הענקיים של תחנת הכוח בפורטו-טולה, ארובות שגובהן כ-200 מטר מעל פני הקרקע. כוח של גרינפיס השתלט על ארובה כזו בזמן הוועידה, ריתך את דלתותיה מבפנים, והתגורר בתוך מבנה הארובה במשך כל תקופת הוועידה, כשבמהלכה הם משתלשלים במורד הארובה בחבלים ורושמים על קיר הארובה באותיות ענק: "CO2 KILLS", שלדעתי זו טעות, כי מה שבאמת הורג הוא ה-CO, אבל למה להיות קטנוני? 

הייתה לי הערכה רבה לפעילות זו של בני הצעיר, אבל תמיד התייחסתי אליה בזחיחות-הדעת ובלגלוג-מה, מתוך שהבנתי את המעשים והפעולות הללו כהתלהבות צעירים תמימה ולא מזיקה, אבל גם לא מועילה במאום. 

כי אישית, אינני מאמין בשום צעד שכביכול נוקטים כיום להגנה על הסביבה ולעצירת ההתחממות הגלובלית. 

ואם לתמצת זאת בשתי מילים: הכול חרטא. 

יצורי אנוש הם מחלה ממארת 

המונולוג והנאום האהוב עלי ביותר על מסך הקולנוע, ולדעתי גם הגדול בהם, אינו זה של צ'ארלי צ'אפלין בתור כפילו של היטלר הנושא ב"הדיקטטור הגדול" נאום על הצורך של בני האדם להתאחד ולעשות רק טוב, ולא נאומו של מל גיבסון בפני חייליו ב"לב אמיץ", ולא נאומו של בריאן ב"בריאן כוכב עליון", ולא זה של אראגון בשער השחור בשר-הטבעות, ועוד ארוכה הרשימה איזה מהנאומים הוא לא. אלא מדובר במונולוג פשוט, צנוע, שאומר את האמת, קצר ולעניין.  

זהו המונולוג והנאום שנושא "אייג'נט סמית", תוכנת המחשב הקרויה "הסוכן סמית" בסרט "המטריקס", הדמות הכי אמינה בסרט, אגב, ולפי כל הסימנים – היחידה שבאמת שפויה שם. 

"אני מעוניין לחלוק עימך התגלות שהייתה לי", אומר אייג'נט סמית למורפיאוס הכבול, ומושך בחפתי חולצתו בשאננות. "במהלך הזמן שביליתי כאן, בעולמכם. חוויתי את ההתגלות הזו כשניסיתי להגדיר לעצמי אתכם, בני האדם, כזן, ונוכחתי שלמעשה אינכם שייכים לזן היונקים. 

כל יונק על הכוכב הזה באורח אינסטינקטיבי מפתח איזשהו מנגנון של איזון עם הסביבה המקיפה אותו, אבל אתם בני האדם אינכם עושים זאת. אתם עוברים לאזור כלשהו ואתם מתרבים, ומתרבים, עד שכל המשאבים הטבעיים באזור מתכלים. הדרך היחידה בה אתם מסוגלים להתקיים ולשרוד עוד היא להתפשט אל אזור אחר. 

יש אורגניזם נוסף על הכוכב הזה שפועל באותן תבניות ובאותו דפוס התנהגות. אתה יודע מהו 

וירוס. 

יצורי אנוש הם מחלה ממארת. הם הסרטן של הכוכב הזה 

אתם מגיפה". 

מקסים, לא?  

וכל מילה אמת. כי אילולא כן, ארגון הגרינפיס לא היה נחוץ. 

וגם הספר של דייוויד אטנבורו על ההזדמנות האחרונה להצלת כדור הארץ לא היה נכתב. 

כל השאר צדיקים 

אני מניח שאתם, קוראיו המשכילים של "זמן קיבוץ", אינכם מחלה ואינכם סרטן, ואולי אתם אפילו צדיקים גמורים, אבל אני לא. אני הווירוס שאייג'נט סמית מדבר עליו. אני הסרטן. אני המגיפה.  

כשאני מביט בשביל הזבל שמשתרך מאחורי ב-69 השנים שאני חי על הכוכב הזה, אני יודע שאם לכוכב הזה הייתה תודעה הוא היה אמור להשמיד אותי, ולו רק כדי להגן על עצמו. כשאני רואה כמה אני צורך וכמה אני מפריש מכל החורים שיש לי בגוף, אני חושב שהגיע הזמן שכדור הארץ ישים לי קנה ברקה וילחץ על ההדק.  

זו זכותו. 

אבל מאחר שאין לו תודעה כזו, הוא מאפשר לי לחיות כשגרינפיס תלוי לי מלפנים כמו עלה תאנה. 

אני לא רוצה ללבוש עלה תאנה. אני רוצה ג'ינס מכותנה עבה, שגודלה על דשן שאותו היא ינקה מהאדמה, ושנקטפה עם קטפת ג'ון-דיר שצורכת סולר בכמויות, ואני רוצה גרביים מצמר שנגזז מכבשה שאחר כך נעשתה צלעות על האש ושיפודים, ואני נוהג במכונית אמריקאית עם שישה צילינדרים. ואני יודע שאני היחיד שעושה את זה. 

כל השאר צדיקים. 

החלק המייאש 

אני יודע שאתם רוצים להבין למה אני לא משנה את דרכי, למה אני לא נוהג כמותכם: אוכל בצמצום, מחזיק שתי חליפות בגדים כך שאין לי צורך בארון – ודאי לא כשחליפת בגדים אחת עליי והשנייה בכביסה, כביסה שאותה אני עושה ידנית וללא דטרגנט משום סוג, נוהג באופניים בלבד או במכונית עם מפרש, משחרר את כל בעלי החיים מהכלוב ואוכל רק את אלו שאותם אני צד, או צמחים בלבד, ממחזר פלסטיק ומתרחק מגאדג'טים אלקטרוניים שהופכים למיושנים בתוך שנה ונערמים כחומר בלתי מתכלה בערמות בכל מקום שיכול היה לשמש כגינת-ירק.  

הסיבה שאינני עושה זאת היא פשוטה: הייתי קיבוצניק 25 שנה מחיי הבוגרים, עד שהקיבוץ קרס. למדתי שכשאומרים שכולם צריכים לתרום ולתת כתף למאמץ, בסוף אנחנו ארבעה אנשים שמוצאים את עצמם לבד עם הזין ביד בארבע בוקר באמצע השדה.  

וכל השאר עדיין במיטה, ישנים עמוק. 

אם אתם רוצים לדעת איך הקיבוצים נפלו, זה כל הסיפור כולו. ארבעה אנשים לבד, בארבע בבוקר, באמצע השדה, וכל השאר ישנים עמוק. 

כשקוראים את ספרו של דייויד אטנבורו על התכלות משאבי הכדור, הזיהום הסביבתי וההתחממות הגלובלית, כל אלו אינם החלק המייאש שבספר – החלק המייאש שבספר הוא דווקא הצעדים שהוא מסביר שצריך לנקוט כדי להציל את הכוכב. 

כי ברור לכל בר-דעת שהחברה האנושית אינה בנויה תודעתית לנקוט בצעדים הללו – להקטין ילודה ולהפחית את מספר האנשים החיים על הכוכב, ראשית לכל, ורק אחרי זה כל השאר. חלק גדול מ"כל השאר" הזה מזכיר את ימי סגר הקורונה – רק בתקופת סגר הקורונה העולם החל לחזור לעצמו ולהתאושש. 

וזה לא יקרה שוב. אין לזה סיכוי. 

אז אני בן 69 כיום, וכבר מצאתי עצמי די והותר פעמים עם עוד שלושה אנשים באמצע השדה בארבע בבוקר לבד, וכל השאר נמים עמוקות. לי זה לא יקרה יותר – כשמדברים על קיימוּת ועל עולם ירוק, תעשו מצדי מה שבא לכם. 

אני אישית נשאר במיטה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ד"ר שלומי לוי, אחראי תחום מיקופלסמה, צוות בריאות העטין, החקלאית בשלושת החודשים האחרונים בודד חיידק בשם מיקופלסמה בוביס מעטיני פרות בשש רפתות שונות ברחבי הארץ. מדובר בארבע רפתות קיבוציות ושתי רפתות מושביות. שלוש מהרפתות
5 דק' קריאה
ביקור ברפת כפר גלעדי ושיחה עם המנהל עמרי זלצר הדרך ממרום גולן לכפר גלעדי עוברת בנעימים באופן מוזר. את הדרך לעמק עשיתי פעמים בודדות מאז תחילת המלחמה, כעת כבר כל השדות ירוקים והמחסומים הצבאיים
5 דק' קריאה
הדרך לרפת בקיבוץ עין השלושה, מלאה בזיכרונות שייצרבו בזיכרון של כולנו, כביש 232, כביש הדמים, הקיבוצים מסביב ספגו מכות כואבות שגם הזמן לא יימחה. יופיו של הטבע והשדות לצד הכאב והאובדנות הרבים, לצידם יש
אמילי די קפואה – מנהלת הרפת של קיבוץ כרמיה, רק בת 38, הגיעה לקיבוץ ביחד עם אמה מבלגיה כשהייתה בת שבע. אמה ביקשה והתעקשה לעבוד ברפת, גם אמילי עבדה במשק חי ולאחר שירות צבאי
ד"ר יהושב בן מאיר, דניאל אספינוזה, הדר קמר, ד"ר מירי כהן צינדר וד"ר אריאל שבתאי. המחלקה לחקר בקר וצאן, המכון לחקר בע"ח, מנהל המחקר החקלאי – מכון וולקני [email protected] המאמר מתבסס על דו"ח מחקר
11 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן