ברוב הקיבוץ, אפילו בחלקים בהם יש בתים פגועים, הדשאים והצמחייה ירוקים. כניסות הבתים הן שמספרות שעזבו אותם. ולמה השיר "לו יהי" בא לברך ויצא מקלל?
לפני כעשר שנים כתבתי שיר קטן (אני לא אלתרמן, ולכן אני חוסכת אותו מכם) על אברם ורפי, ועל הסיפורים שסיפרו לי שניהם על תקופת הקמת בארי. אברם אמר לי בכמה הזדמנויות שכשהם באו לפה לא היה כאן כלום: "אתם לא מבינים, לא היה פה שום דבר". האוויר היה צלול כל כך, הוא אמר, שהיה אפשר לראות מבארי לכיוון דרום את הרי סיני.
אברם היה אדם משכיל ואמין מאוד. יקה שתרומתו לאיכות הסביבה השפיעה על כל אשכול. אז האמנתי לו. אבל כבר חייתי יותר מ-50 שנה בקיבוץ, ומעולם לא ראיתי ממנו את הרי סיני. באותה שנה, ביום בהיר מאוד של קרה, כשהאוויר עומד קפוא מרוב קור, הסתכלתי דרומה – ולהפתעתי ראיתי את ההרים שעליהם סיפר אברם.
רפי היה צעיר מאברם כבעשור, ממשפחה ממוצא איטלקי, והוא היה מספר לי על הבוסתנים והבתים שהיו פה.
על השעורה, על התאנים, על הדורבנים והארנבות שהיו צדים. אברם נפטר בשיבה טובה לפני כשנה. לרפי לא שיחק המזל, והוא נרצח ב-7 באוקטובר.
"אני כבר לא אחזור לבית הזה"
לפני כשבוע התחלתי במבצע חדש: הצלת עציצים. הגשם האחרון של השנה כבר כנראה חלף, וחשבתי שהימים החמים יחסלו את אחרוני הצמחים שנשארו ליד בתים נטושים. לא נכנסתי לעניין של צמחים ליד בתי נרצחים, כי הנצחה זה גדול עלי. הלכתי לשכונת הוותיקים, ואספתי צמחים עזובים. ככל שעשיתי זאת, הבנתי שאיכשהו אני מתכווננת לבתים של אנשים שהיו איתי בקשר הדוק במשתלה. לבית אחד כזה של ותיקה הגעתי במכוון, ולבית השני במקרה. בשני המקרים ראיתי את אימפריות הגינון שהקימו ליד בתיהן, חומות וכמושות.
אספתי את מה שהיה אפשר להציל, לקחתי את הצמחים למשתלה, השקיתי אותם שעה ארוכה בממטרה, ושמעתי אותם נאנחים אנחת רווחה. מה קיוויתי במפעל הזה? אני לא יודעת. אולי רציתי שבעלי הצמחים ירגישו יותר טוב. אולי היה לי קשה לראות את כניסות הבתים שננטשו בהרף עין. ברוב הקיבוץ, אפילו בחלקים שיש בהם בתים פגועים, הדשאים והצמחייה ירוקים. כניסות הבתים הן שמספרות שעזבו אותם.
ועכשיו מה עושים? התקשרתי לוותיקות ושאלתי אותן. שתיהן לא נמצאות במלון בים המלח בגלל אילוצים שונים. הן בשנות ה-80 המאוחרות שלהן, צלולות וחכמות. הראשונה אמרה לי: קחי את כל מה שאספת. הילדים, הנכדים שלי ואני היינו בקיבוץ ואספנו את כל מה שרצינו. אני גרה כעת בבית קטן ושכור, יש לי גינה קטנטנה, אין לי מקום לעוד צמחים. היא שלחה לי סרטון קטן וירוק שעודד אותי. גם השנייה אמרה לי לקחת הכול. שהיא לא מבקרת בבארי. "אני כבר לא אחזור לבית הזה", היא אמרה. היא תמיד ידעה להביא משפטי מחץ שמכווצים את הלב.
לו יהי: כל שנבקש, לא פחות
יום שישי אחרי ארוחת ערב. במועדון מעגל כסאות חצי פנוי, קצת צעירים לא מוכרים וקצת חברי קיבוץ.
הצעירים ממכינת עין פרת ממזרח לירושלים. מהשטחים, אני מתקנת. להם לא אכפת. הם מכל הארץ ולא באו לשם בגלל תודעה פוליטית. באו לפה לעזור, ועוד מעט נוסעים. אחת מהם מנגנת בפסנתר מה שמבקשים. שירה בציבור, אם אפשר לומר כך על כל כך מעט אנשים.
לא הקטע שלי, אבל מאז השביעי ואפילו לפני, הצעקות במגאפון, מה אכפת לי. לסיום מבקשים שיר מרים – לו יהי. אני נזכרת בקומדיה רומנטית שראיתי, בו הגיבורה מקבלת את מבוקשה ואיזה צרות זה עשה לה.
לו יהי נכתב במקור כתרגום ל-Let It Be, אבל בעוד האנגלים ביקשו "תן לזה לקרות", הישראליות הרימה ראש ואמרה: כל שנבקש, לא פחות. כשנגמר השיר אמרתי לקהל הקטן שמדובר בקללה, ולא בברכה. קיבוצניקית מהצד הימני של המפה לא אהבה את זה. לגמרי מתקשר לי. זאת שכתבה את "כל שנבקש" היא אותה אחת שכיכר השוק הייתה ריקה בשבילה. ועכשיו כולנו משלמים את מחיר הקללה שהובאה עלינו.
לו יהי שנבקש רק מה שאפשר ונכון גם לאחרים סביבנו.
