עירא בן יהודה מגברעם הוא מורה ומחנך בתיכון שער הנגב ששכל תלמידים, בוגרים ומורים במתקפת 7 באוקטובר. אופק גני מנחל עוז סיימה י"ב. השכול והשמחה התערבבו יחד במסיבת הסיום
"ילד שאחד מהוריו מת, נקרא יתום.
אבא או אמא שאיבדו את אחד מילדיהם נקראים הורים שכולים, כך גם אח ואחות, סבא וסבתא.
עדיין לא המציאו שם לארוסה או לחברה שכולה.
איך קוראים למחנך שאיבד את התלמיד או הבוגר מהכיתה שלו, מהמקצוע או מהמגמה שבה לימד?
אפשר לכנות אותו מורה שכול?
הדיבור על האובדן הוא עוצמתי וקשה, ואני יכול לומר בבטחה בשם המורים, שרבים מאיתנו לא התחילו להתאבל על התלמידים ועל הבוגרים הרבים שאיבדנו.
מחשבה איומה ונוראית שעוברת לי בראש בכל יום זיכרון בבית הספר, מי מהתלמידים שלי שנמצא כאן לא יחזור מהקרב, ונספר עליו סיפורי 'הוא היה'.
בחיים לא דמיינתי שירצחו את תלמידותיי ותלמידיי ואת משפחותיהם בביתם.
אבל זאת המציאות והיא למעשה חלום. חלום בלהות.
מאז ומתמיד חיינו על החרב. הפעם הרגשנו את זה בעוצמה הכי חזקה שאפשר, בתוך המקום שאנחנו גרים בו ואמור להיות הכי בטוח בעולם.
דעו לכם, תלמידים, שאנשי החינוך שמסביבכם אוהבים אתכם. אתם יקרים ללבנו, ואנחנו פה בשבילכם תמיד.
תשמרו על עצמכם, זאת הקלישאה שכל מבוגר אומר לילדיו או לתלמידיו בעת שיוצאים לשלום.
שלום. איזו מילה זאת הא?"
את המילים האלה כתב עירא בן יהודה (39) מגברעם, מחנך כיתה י"ב, מורה לאזרחות ולתקשורת בתיכון שער הנגב, שאיבד במתקפת הטרור של 7 באוקטובר תלמידים, בוגרים וקולגות; בית חינוך שתלמידיו ומוריו איבדו הורים, בני משפחה וחברים, פונו והתפזרו ברחבי הארץ, חלקם חזרו לאחרונה לאזור, חלקם עדיין רחוקים.
מי בחיים ומי לא
"ב-6 באוקטובר היה 'יום הילד' בגברעם, ילדים והורים ישנו באוהלים בדשא המרכזי", מספר עירא, אבא לשלושה בנים (3, 7, 9) שבעצמו היה רגע לפני טיסה כמלווה משלחת מגמת תיאטרון. "ב-6:30 התעוררנו מירי מסיבי של טילים, פיצוצי כיפת ברזל ואזעקות 'צבע אדום' ומיד הבנו שקורה משהו לא רגיל. טסתי על האופניים לבן שלי שישן באוהל, שכבר הספיק להיכנס למיגונית של ההסעות יחד עם עוד הרבה ילדים והורים".
את השעות הבאות "בילה" בממ"ד יחד עם משפחתו, כאשר אשתו, העובדת הסוציאלית של קיבוץ כפר עזה, מנסה להבין במה ניתן לעזור לתושבים והוא כמחנך ומורה שדואג לתלמידיו מתקשר ושולח אליהם הודעות.
"ניסינו להבין מה קורה. יש לי תלמידים בכפר עזה ובנחל עוז, התחילו להתקבל הודעות שיש חדירה של מחבלים שרוצחים אנשים, מסע הרג בשדרות ובקיבוצים. הודעות בקבוצות ווטסאפ של חברים ושל קולגות שמספרים שיש מחבלים מחוץ לבית, ששומעים קולות בערבית. התחילו להגיע ידיעות על אופיר ליבשטיין שנרצח ועל אנשים נוספים, אנחנו מנסים ליצור קשר ללא הצלחה עם הוריה של אשתי בזיקים וגם מאצלנו שמעו ירי נשק קל מאזור יד מרדכי. אנחנו מבינים שיש מלחמה ואני מתחיל לבדוק מי בחיים ומי לא".
אחר הצהריים יוצאת מגברעם שיירת מכוניות מהשער האחורי שמפנה עצמה דרך כביש 232. עירא ואשתו מחכים להבין מה קורה עם הוריה, עד שבשמונה בערב הם מופיעים בביתם וניתן לנשום לרווחה.
לא מורה, איש חינוך
"למוחרת פינינו את עצמנו לגבעת חיים מאוחד, שם שהינו ארבעה חודשים" מספר עירא ומציין שעטפו אותם שם בצורת יוצאת דופן ודאגו לכל, ממקום מגורים ואוכל ועד הזמנה לאירועי תרבות, שיוכלו להרגיש בבית כמה שניתן בתוך תקופה קשה והזויה. כך, ב"עולם חדש", תוך שהוא מתווך את המציאות ההזויה לילדיו ומסתגל אליה בעצמו, תומך עירא בתלמידיו מרחוק. "בראשון בצהריים גיליתי שהתלמידות שלי בחיים. וגם גיליתי שאבא של אחת התלמידות נרצח. שיחת הטלפון הראשונה שעשתה הייתה אלי, בשלב זה שנינו עוד לא קיבלנו את הבשורה האיומה אבל אני כבר הבנתי שאסון גדול נחת עלינו וזה הולך לשם".
ככל שחולפים הימים מקבל עירא הודעות נוספות על בוגרי בית הספר, תלמידים שלו לאזרחות מהשנים האחרונות, שנרצחו בכפר עזה בנחל עוז, תלמיד משכבת י"ב שנרצח ועוד תלמידה חטופה, כמו גם בוגרים ובוגרות בית ספר שנחטפו לעזה, "יש בוגרים שעדיין חטופים בעזה ואני מקווה שיחזרו במהרה".
"נערכו עשרות לוויות של אנשים שהכרתי ונאלצתי לבחור לאילו מהן ללכת, המון אבל ושכול ותוך כדי להבין מה קורה עם 30 התלמידים שלי, גם פיזית וגם נפשית, ולהתחיל למפות, מי התפנה לאן. מעבר לזה יש לי שלושה ילדים פרטיים שרוצים לדעת מתי יוכלו לחזור לבית שלהם ומיד עולה גם 'אשמת הניצול', אצלי הבית עומד, אני 'רק' מפונה".
איך שומרים על קשר עם התלמידים?
"הרבה שיחת טלפון, הודעות לתלמידים, ניסיון לתחזק שגרה הזויה בתוך מצב בו כולנו מפונים. עם הזמן נסעתי לבקר תלמידים, בשפיים ובמקומות נוספים. התלמידים שלי מחוברים אלי. אני תמיד בגובה עיניים, מציב גבולות ברורים לצד אהבה אמיתית. אני לא מורה, אני איש חינוך ולהיות איש חינוך בזמן משבר כשאתה חלק מהמשבר -עדין נראה לי כמו מדע בדיוני".
ומה קורה במפגש עם התלמידים?
"חלק מספרים את הסיפור, חלק מרגישים תלושים, אבודים. חלק משחקים הכול רגיל וחלק פשוט נהנים מהמפגש שהיה חסר".
מורה שכול
מעל 50 בוגרי תיכון שער הנגב נרצחו במהלך מתקפת הטרור של 7 באוקטובר וגם שתי מורות. עירא חש שלקראת יום זיכרון טעון הוא חייב להקריא טקסט שיבטא את מה שעבר עליו. "למורה שכול אין 'טייטל'. זה לא מוכר. גם אם לא איבדתי תלמיד שחינכתי, איבדתי תלמידים שישבו אצלי בכיתה". כיוון שלא מצא טקסט שיבטא מה שעבר עליו, כתב אותו בעצמו וגם הקריא אותו בטקס יום הזיכרון.
באמצע פברואר חזרו עירא ומשפחתו לגברעם "מרגע שאמרו שנפתחו מסגרות חינוך חזרנו. בחרתי לחיות פה ואין בי פחד. זה הבית שבחרתי לחיות בו, זה המקום הנכון לי ולילדי. למרות רעשי המלחמה שסביב, ברגע שחזרנו הכול יותר טוב".
עירא גויס בצו 8 לכיתת הכוננות של הקיבוץ ובמקביל חזר ללמד ולחנך בתיכון שנפתח באופן חלקי. "נפתחו מרכזי למידה בעורף העוטף ויש לא מעט תלמידים שעדיין מפונים ופזורים ברחבי הארץ. שכבת י"ב למדה במכללת ספיר עם תכנית שהותאמה לסיום השנה ובחינות בגרות שמתקיימות בצל המלחמה. באחת מבחינות הבגרות נשמעה אזעקת צבע אדום בשדרות. לא חושב שיש עוד מקום בעולם שתלמידים נבחנים לבגרות תחת טילים".
שמחה ואושר לצד עצב ואבל
בשבוע שעבר נערכה מסיבת סיום ושכבת י"ב נפרדה במופע ומסיבה מבית הספר. "באו למסיבת הסיום אלף איש ואנחנו שלושה ק"מ מרצועת עזה. לא יודע אם זה טוב או לא אבל הצורך בשגרה הוא חזק. השגרה היא העוגן ומה שהציל אותי לאורך התקופה. כמורה אני נמצא עבור התלמידים וכאבא מטפל בילדים שלי, זה עוזר להתמודד עם הקושי. גם ילד בן 18 שרצחו לו מול העיניים וחטפו לו חברים ועבר אסון- תכנית הלימוד, השגרה, נותנת לו משהו להיאחז בו. היה במסיבת הסיום גם שמחה ואושר על שאפשר לסגור מעגל כמו בשנה רגילה וגם עצב ואבל על מי שלא איתנו".
"ב- 7 באוקטובר איבדתי חלק ממני"
אופק גני מנחל עוז איבדה חברה טובה ובן כיתה. אימו של בן זוגה ואחיו נרצחו גם הם באותה שבת שחורה. יחד עם משפחתה נדדה בין קיבוצים ובכל זאת סיימה בהצלחה את בחינות הבגרות. שנת י"ב שלה התפספסה
אופק גני מנחל עוז, היא תלמידת תיכון שער הנגב במגמת מדעי החברה ותיאטרון שסיימה השנה י"ב. 7 באוקטובר תפס אותה, את הוריה ואת אחותה החיילת בביתם שבקיבוץ. אחיה הצעיר (בן 15) עשה "לילה לבן" והיה בסיבוב עם חבר בצד השני של הקיבוץ כשהחלו מטחי הטילים ואזעקות "צבע אדום". "כשיש אזעקות הנוהל הוא שמישהו מהביטחון לוקח את הילדים חזרה הבייתה ברכב משוריין, אבל אף אחד מהביטחון לא ענה. הם התקדמו ממיגונית למיגונית תוך שהם שומעים יריות ומטחים. אימא סידרה שיכנסו לבית שהיה הכי קרוב אליהם אצל משפחה שהגיעה לא מזמן לקיבוץ. היינו בממ"ד כל השעות, רוב הזמן מנותקי קשר עם אחי הצעיר", אומרת אופק ומוסיפה שבמזל אחותה הייתה בבית באותה שבת ולא בבסיס בזיקים.
חוסר אונים, חוסר שליטה
הפעם הראשונה בה פגשו חיילים הייתה בשש אחר הצהריים, כשאלו עברו מבית לבית לזכותם ממחבלים. רק בעשר בלילה חולצה המשפחה, אך הדרמה רחוקה מלהסתיים. אופק מקבלת ידיעה שבן זוגה, נופר בכר מבארי, חייל המשרת בחברון, בדרכו לבית החולים סורוקה. "פינו אותנו למפעל ישן בקיבוץ, משם נשלחו חברי הקיבוץ לבסיס של גבעתי במשמר הנגב. ההורים שלי לא הסכימו להתפנות עד שלא יבינו מה קרה לאחי ואני החלטתי להגיע לסורוקה ויהי מה, לא ראיתי בעיניים". בהמשך הסתבר כי במשפחת בכר מבארי נרצחה אם המשפחה דנה והבן הקטן כרמל, אבי המשפחה אבידע נפצע (ונותר קטוע רגל) וגם אחותו הקטנה הדר. נופר נסע לבית החולים בדאגה לשלומם.
אופק מצליחה להגיע לסורוקה ומקבלת בדרך את הבשורה שאחיה הקטן חבר להוריה. יחד עם חברי נחל עוז הם מגיעים לפנות בוקר למשמר העמק שקלט אותם.
חווית חוויה לא פשוטה לנערה בגילך.
"זו חוויה קשה של חוסר אונים וחוסר שליטה, כל מה שהיה באותו יום וגם אחר כך".
השכבה התפרקה
ואכן התלאות לא מסתיימות עם הגעת המשפחה למשמר העמק. "ישנו ב'שומריה' המוסד החינוכי, כל המשפחה בחדר צפוף בלי טיפת פרטיות, זה היה בלתי אפשרי". המשפחה מוצאת חדר קטן בקיבוץ דליה אולם החוויה מהשהייה שם אינה טובה. "החלטנו להתפצל. אבא שלי ואחי חזרו למשמר העמק, אני, אימא שלי ואחותי עברנו למלון בקיבוץ מזרע. שם היה מדהים, קיבלנו אותנו ודאגו לנו בצורה מדהימה". לפני חודשיים התאחדה המשפחה שוב בקראוילה במשמר העמק.
בתוך המצב המאוד לא שגרתי המשיכה אופק ללמוד על מנת לסיים עם בגרות מלאה.
"השכבה שלנו התפרקה, נשארנו שניים משכבת י"ב מנחל עוז, אני ויונתן, תומר אליעז ערבה נרצח. רצו שנתחבר עם שכבת י"ב בבי"ס במגידו וזה לא התאים להתחבר לילדים אחרים. הרגשתי שהם ממשיכים בשגרה שלהם, עם החברים שלהם, הכול בסדר, הם לא הושפעו ממה שקרה ב-7 באוקטובר ואנחנו אמורים להשתלב. זה היה מאוד מרוכב, בעיקר רגשית. גם אני וגם יונתן הרגשנו שלנו זה לא מתאים. פתחו עבורנו מרכז למידה ושם למדתי באופן פרטני לכל הבגרויות, שהיו מבחן פנימי של בית ספר שער הנגב".
שפכתי את הלב על הצלחת
בכל זאת בבגרות בתיאטרון יש חלק מעשי, "הפקה" של הצגה עליה עובדים יחד כקבוצה.
"בתקופה הראשונה לא הייתי בטוחה שאני רוצה לחזור לסיים את הבגרות בתיאטרון. הייתי על הקו בין משמר העמק לסורוקה והיה לי קשה להתפנות. קבוצת התיאטרון הייתה נפגשת בתל אביב לעשות חזרות ולא הצטרפתי. אחרי זה חזרה שכבת י"ב ללמוד במכללת ספיר שבשדרות, הייתה לי אופציה להיבחן על מונולוג (טקסט של שחקן יחיד) או להצטרף לקבוצת התיאטרון ולסיים יחד איתם. העלנו הפקה שמתקשרת למחזה "במנהרה", שמציגה מה קורה באמת בשטח לעומת איך הדברים מוצגים בתקשורת. המחזה שהעלינו נקרא "מה לעשות עם הזאב שתדעי" עסק בקבוצת בנות שאיבדו חברה והטקסטים היו על בסיס הסיפורים האישיים שלנו. הרגשתי ששפכתי את הלב על הצלחת, כאילו אומרות לקהל- תראו מה עובר עלינו. זה היה מאוד מרגש. ומאוד קשה. איבדתי חברה טובה שלי ב-7 באוקטובר וההצגה החייתה מחדש את האבדן, את הקושי. אבל אני שמחה שהחלטתי לעשות את הבגרות בתיאטרון יחד עם הקבוצה".
השנה התפספסה
אופק סיימה את מבחני הבגרות בציונים מעולים, אבל בית ספר הוא לא רק ציונים ומבחנים. לאורך התקופה חשה מאוד לבד. "עשיתי את זה כדי לצאת עם בגרות מלאה. ב'שער הנגב' הייתי מאוד חברתית ופה הייתי לבד". הבגרות האחרונה נערכה ב-17 ביולי, מסיבת הסיום בשער הנגב נערכה יומיים אחרי. "כך שלא באמת יכולתי לקחת חלק בחזרות. זו נסיעה נוראית שיכולה לקחת ארבע שעות". יום לפני מופע הסיום הגיעה אופק לאזור "ובסוף לקחתי חלק במופע ב'שער הנגב'. רקדתי באחד הריקודים והייתי מאוד שמחה על זה, למרות שזה לא הרגיש כמו סיום י"ב".
כך, למרות שהיו שתי מסיבות סיום, אחת במרכז למידה, שם התרגשה ובכתה, והשנייה ב"שער הנגב", שם לא הרגישה כמסיימת י"ב, חשה אופק שהשנה, שאמורה להיות שנת השיא, התפספסה. "סימנו וי על הדברים אבל אני לא מרגישה חלק. אני מרגישה שהייתי בצד וזה לא היה ככה לפני 7 באוקטובר".
לא נפרדנו משום דבר
"הכול נקטע בבת אחת", אומרת אופק. "לא נפרדנו משום דבר. לא מהבית, לא מהחדר. לא נפרדנו מאנשים שנרצחו. הכול נקטע. גם י"ב. לא סיימתי י"ב. מאוקטובר אני כבר לא בבי"ס".
ובכל זאת, למרות התחושה שהזמן עמד מלכת, השנה ממשיכה והבאה כבר בפתח. אני שואלת את אופק לגבי התוכניות לשנה הקרובה. "תכננתי להתנדב בשנת שירות במקום לילדים עם נוער בסיכון. תכלת זוהר, שנרצחה יחד עם הוריה יניב ויסמין ואחותה קשת (אחיהם הקטן ניצל), הייתה מורת הדרך שלי ועזרה לי לתכנן את שנת השירות. הלכתי למיונים, אבל נפשית לא הייתי שם. אני לא מרגישה שאני יכולה לטפל בילדים אחרים או להיות 'אחות בוגרת' עבורם. לא יכולה להיות בשבילם כי עוד לא יכולה להיות בשבילי".
אופק שחגגה 18 במרץ האחרון אמורה הייתה להתגייס באוגוסט ובחרה ללכת למכינה קדם צבאית, מכינת רעות ביחיעם, לפני שירותה הצבאי, בו היא שואפת להיות לוחמת או מדריכה בהנדסה קרבית.
עד אז תצא להדריך במחנה קיץ בקנדה, בו בילתה כחניכה לפני מספר שנים, כבת לאבא נכה צה"ל. "אני מתרגשת לעשות את זה בשבילי. שם אני מרגישה מוערכת ואהובה, הכי בבית שיש, ואני שמחה לחזור לשם. ב- 7 באוקטובר איבדתי חלק ממני, מהאישיות שלי, מהאופי שלי, ממי שאני. הנסיעה לשם זה קצת לחזור לעצמי".
לא באמת נגמר
"7 באוקטובר לא באמת נגמר. מי שעבר את מה שהיה שם לא יכול לשקם את חייו בחזרה כל עוד יש חטופים בעזה. זה אירוע שממשיך לקרות ולא נגמר. מה אם אבא שלי היה אחד החטופים? כל עוד הם שם, אנחנו ממשיכים לחיות את 7 באוקטובר. זה כאילו אומרים שהם ואנחנו לא מספיק חשובים בשביל להחזיר אותם. זה צורם".
