לנין לא היה סטליניסט – בולשביקים עלייך ישראל
בולשביקים עלייך, ישראל: הכריכה יחד של לנין עם סטלין היא שגויה עובדתית ונובעת מבורות או מיצר ההכפשה.
ולדימיר איליץ’ אוליאנוב נולד ב-1870. כשהיה בן 17 הוצא להורג אחיו הגדול, אלכסנדר, עקב השתתפותו בקשר נגד הצאר אלכסנדר השלישי. אוליאנוב הצעיר אהב והעריץ את אחיו והוצאתו להורג נטעה בו שנאה עזה למשטר הצארי. מאז החלה פעילותו המהפכנית במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המרקסיסטית ברוסיה. את השם לנין אימץ אוליאנוב הצעיר כשם מחתרתי כשהיה בגלות סיביר ליד הנהר לנה.
במפלגה הס.ד. הרוסית נוצרו עם הזמן שתי סיעות – סיעת הרוב (בולשביקים) שבראשה עמד לנין, וסיעת המיעוט (מנשביקים), שבראשה עמד מרטוב. לנין גרס כי חיסול המשטר הצארי יבוא רק על ידי מפלגה מלוכדת של מהפכנים מושבעים שתבצע מהפכה אלימה נגד המשטר. המנשביקים גרסו שיש להכשיר קודם כל את המוני הפרולטריון לשינוי בכיוון של משטר סוציאליסטי.
לנין לא האמין שהבורגנות הרוסית תבצע מהפכה דמוקרטית ברוסיה. הבורגנות הרוסית תמכה במשטר הצארי ולכל היותר תבעה כמה ריכוכים שלו, כי היא חששה מפני הפרולטריון הרוסי ההולך ומתעצם. כדי למוטט את המשטר הזה נחוצה, כאמור, מפלגה מהפכנית. אחרי שחזר מהגלות בסיביר יצא לנין את רוסיה וחי שנים בשוויצריה כשהוא מעודד את המהפכנים ברוסיה בדרכים שונות.
המשטר הצארי נקלע למשברים קשים עם התבוסה במלחמת רוסיה-יפן ב-1905 (שהולידה ניסיון מהפכה ב-1905 שנכשל) והמפלות הקשות במלחמת העולם הראשונה מול הצבא הקיסרי הגרמני. הצאריזם התמוטט בפברואר 1917 והוקמה ממשלה זמנית אזרחית. היא לא הוציאה את רוסיה מהמלחמה ולא חילקה אדמות לאיכרים, כפי שתבעו הבולשביקים ומפלגות נוספות. כמו כן התארגנו אז גנרלים צאריסטיים לפעולה צבאית (קשר קורנילוב) להחזרת הצאר לשלטון.
לנין, שחזר לרוסיה באפריל 1917 בסיוע הגרמנים (שקיוו שיוציא את רוסיה מהמלחמה), תבע ממפלגתו מהפכה סוציאליסטית מיד (התזיסים של אפריל). באוקטובר של אותה שנה ביצעו הבולשביקים את המהפכה ותפסו את השלטון כשהם מפזרים את הממשלה הזמנית ומתעלמים מתוצאות הבחירות הדמוקרטיות לאסיפה המכוננת, שלא העניקו להם רוב. לנין היה לראש הממשלה הסובייטית. ב-1918 פרשה הרפובליקה הסובייטית מהמלחמה וחתמה על שלום נפרד עם גרמניה, תוך הפסד של טריטוריות ניכרות בחלקה המערבי. פולין, שבחלקה הגדול הייתה חלק מהאימפריה הצארית, הייתה למדינה עצמאית. הממשלה הסובייטית גם העניקה עצמאות לפינלנד שעד אז הייתה חלק מהאימפריה הרוסית.
ב-1918 פרצה ברוסיה מלחמת אזרחים שהסתיימה ב-1920 בנצחון הצבא האדום החדש על הצבא הלבן הצאריסטי שנעזר גם בכוחות צבאיים של מעצמות המערב (האינטרוונציה). במהלך המלחמה הקים המשטר הסובייטי משטרה חשאית, הצ’קה הידועה (הסבתא רבתא של הק.ג.ב.), שחיסלה מתנגדי המהפכה, מה שהיה קרוי הטרור האדום. הלבנים לא טמנו את ידם בצלחת וביצעו טרור משלהם שכלל גם פוגרומים נגד יהודים (יחד עם הלאומנים האוקראינים בהנהגת פטלורה).
ב-1919, תוך כדי מלחמת האזרחים, הסתבכה הרפובליקה הסובייטית במלחמה עם פולין המתחדשת, על טריטוריות שבין שתי המדינות ואשר כל אחת מהן ראתה אותן כשייכים לה. הסובייטים לא ניצחו במעכה זו שהסתיימה ב-1921 במעין תיקו עם נטייה מסוימת לטובת הפולנים.
המשטר הסובייטי היה דיקטטורה ולנין היה דיקטטור, לא "צמחוני" בכלל, אבל לא עריץ פרנואידי כמו סטלין. לפי הטרמינולוגיה הסובייטית דאז, זו הייתה הדיקטטורה של הפרולטריון, מונח שהופיע כבר אצל מארקס, ודינה היה, לפחות בתיאוריה, לחלוף מן העולם לאחר הנצחון במהפכה הסוציאליסטית העולמית.
זה, כמובן, לא קרה. בפועל זו הייתה, בימי לנין, דיקטטורה של המפלגה הבולשביקית. שאר המפלגות דוכאו. בתקופת סטלין הוחלפה הדיקטטורה של המפלגה בדיקטטורה הטוטליטרית של השליט עליון ומנגנוני הביטחון הפנימי.
בהקשר זה צריך לדעת כי ברוסיה, מאז נתכוננה כמדינה, לא היו מעולם חברה אזרחית חזקה ומסורת דמוקרטית. התחלות סמי-דמוקרטיות כמו כנסת המחוזות (זמסקי סובור והאסיפה בנובגורוד) גוועו או דוכאו. השלטון המרכזי הוא שהיה לשחקן הראשי בהיסטוריה הרוסית מימי איוואן האיום, דרך פטר הגדול, יקטרינה הגדולה, ניקולאי הראשון ואלכסנדר השלישי. אחרי המהפכה היה זה סטלין שהצטרף לשורת העריצים שנמנו לעיל וכיום ממשיך פוטין את המסורת. בין שליט חזק אחד למשנהו, היו אי אלו תקופות של אנרכיה ומשברים שושלתיים, שהמוצא מהם היה הופעתו של שליט חזק חדש. מבחינה זו הקמת ברית המועצות אחרי מלחמת העולם הראשונה והתבססותה ארחי נלחמת האזרחים, לא חידשה הרכב במסורת הפוליטית הרוסית. לנין לא הספיק להתבסס הרבה בשלטון, שכן חלה ומת שנים ספורות אחרי המהפכה.
לנין היה מהמנהיגים הסוציאליסטיים הבולטים שהתנגדו לתמיכת מפלגות סוציאליסטיות (בגרמניה וצרפת) במלחמת העולם הראשונה שהייתה מלחמה אימפריאליסטית פאר-אקסלנס. מלחמה זו, שהייתה מיותרת לחלוטין, חיסלה מיליונים של גברים צעירים בגרמניה, צרפת ובריטניה. לנין היה שותף למארגני הכנסים האנטי מלחמתיים, אך כוחם של המתנגדים למלחמה לא הספיק כדי למנוע אותהאו להפסיקה.
לנין היה גם הוגה דעות מרקסיסיטי חשוב שבחלק מכתביו, כמו "האיפריאליזם השלב העליון של הקפיטליזם”, ו"מדינה ומהפכה", ניתן ללמוד משהו גם כיום. אז לנין היה מרקסיסט. זה לבד מעורר תגובות שליליות בקרב אנשי ימן. מארקס מבחינתם הוא "פאסה" לחלוטין, אבי אבות הנזיקין הסוציאליסטי והקומוניסטי. נכון, שחלק מקביעותיו ותחזיותיו של מארקס הופרכו במשך השנים, אבל הוא נחשב עד היום לאחד מגדולי ההגות של העת החדשה. אין סוציולוג, היסטוריון או פילוסוף ראויים לשמם, שיזלזלו במארקס. התמודדות עם הגותו, בהחלט. זלזול – זה מתאים לבורים ועמי ארצות או לחכמי פורום קהלת המאמינים באידיאות המופרכות של איין ראנד.
לנין הפסיק את משטר "הקומוניזם המלחמתי" שבו משלחות חמושות היו פושטות על הכפרים ומחרימות דגנים ושאר מוצרי מזון לכלכלת הצבא האדום והאוכלוסייה העירונית הרעבה. פרקטיקה זו דלדלה לגמרי את הכפר ואחרי נלחמת האזרחים היה הכרח להפסיקה. ב-1921 יזם לנין את המדיניות הכלכלית החדשה (נא"פ) שבה ניתן חופש לאיכרות לייצר מזון ולמכור אותו בשוק ללא התערבות הממשלה. המצב הכלכלי השתפר במהירות. היה שפע בשווקים ונוצרו מחדש מעמד הקולאקים ושכבת אנשי מסחר אמידים. מדיניות זו נמשכה עד שנות העשרים המאוחרות.
בשנות העשרים ידעה ברית המועצות פריחה תרבותית מודרניסטית גדולה בספרות, שירה, קולנוע ציור אדריכלות ועוד. המדינה לא התערבה בתרבות כל עוד לא הטיפה נגד המהפכה והשלטון הסובייטי. האנלפבתיות חוסלה ונעשו ניסיונות חינוכיים חשובים (הפואמה הפדגוגית של מקרנקו, ועוד).
לנין מת בתחילת 1924, בגיל 53, מהתקפי שבץ מוחי שהלכו והחמירו. אם היה נשאר בחיים עוד עשר או שניים, סטלין לא היה נעשה השליט המוחלט של ברית המועצות. לנין, בלשון המעטה, לא אהב את סטלין ובצוואתו פסל אותו להנהגה העליונה (גס מדי) ותכנן את הדחתו מהתפקיד רב העצמה כמזכיר המפלגה, אבל לא הספיק לממש את כוונתו. ב-1929 גבר סטלין על כל יריביו בצמרת הסובייטית ונעשה השליט העליון. החל עידן הטוטליטריות, שחיסל רבים וטובים וגם את הפריחה התרבותית של שנות העשרים.
אין ספק שלנין היה אחד מגדולי המנהיגים והמדינאים של המאה העשרים. לא לחינם אמר עליו צ’רצ’יל, אנטי-קומוניסט מושבע, כי אסונה הגדול ביותר של רוסיה היה הולדתו של לנין ואסונה השני היה מותו. הסנגוריה שלי על לנין אינה אומרת שיש לממש את המודל הפוליטי הלניני במציאות של ימינו. מיותר להסביר מדוע. אבל את הנחישות והדבקות במטרה שהפגין לנין אפשר וצריך לאמץ, כי בלעדי אלה לא יחזור השמאל להיות כוח הגמוני בישראל.
ולסיום פרק לנין סיפור קטן. בשיחה לקראת הוועידה של הקיבוץ המאוחד ב-1949 סיפר טבנקין כי בשנת 1910, בתקופה של שפל מהפכני ברוסיה, קיבל מכתב מברוכוב בו סיפר כי קיבל פניה מלנין, שהיה אז בגלות, לסייע בהעברת כמה פועלים ואיכרים מרוסיה לחו"ל ושם יערוך להם לנין סמינר אידאולוגי ממושך. טבנקין, ששהה אז בקרקוב, התבקש על ידי ברוכוב לסייע במבצע הזה וכן עשה (המקור בפרוטוקול השיחה המצוי ביד טבנקין). זה מראה על קשר בין לנין המרקסיסט לברוכוב המרקסיסט הציוני. לכן, אולי בתקופת לנין, לא נרדפו התנועות הציוניות השמאליות בברית המועצות.
העיקר – להנציח את שלטון נתניהו ולדפוק כמה שיותר את הערבים
לא ראיתי את אבירי הדמוקרטיה של הימין מעלים טענות כלשהן נגד שלטון העריצות של האדמו"רים וראשי הישיבות של המגזר החרדי האשכנזי על צאן מרעיתם. אין כל גינוי ליחס המחפיר של חסידי גור לנשים. על מי שלא הולך בתלם מאיימים במגזר הזה בשלילת אפשרות לחינוך תורני איכותי לבניו, ומניעת שידוך טוב לילדיו. מבחינת הימין זה בסדר, העיקר שהם שותפים להנצחת שלטונו של נתניהו ולשאיפה הימנית לדפוק את הערבים כמה שיותר.
ומה יש לגלנט לומר על המצלמות הנסתרות בקלפיות ביישובים ערביים? זו דמוקרטיה, או שיטות של ארדואן? ומה עם פולחן האישיות של נתניהו המשווה אותו לצ’רצ’יל? ממי מעריציו למדו את זה, מרוזוולט או מסטלין?
אני מתנגד לכינוי אנשי ימין כפשיסטים או, חס וחלילה, כנאצים. כתבתי ברוח זאת ב"הזמן הירוק" לפני מספר חודשים. מצד שני, לי לא אכפת שיכנו אותי בולשביק. אינני מצפה ליחס הוגן מכל הלאומנים, הגזענים, תואמי הקו-קלוקס-קלאן ואלה הדומים לאפריקנרים תומכי אפרטהייד, שעליהם כבר נאמר "ותעביר ממשלת זדון מן הארץ". – בולשביקים עלייך ישראל
מאת אורי יזהר משאבי שדה
לחלק א של המאמר: בולשביקים עלייך ישראל לחצו כאן
