בחרתי במילה "קבוצת". אצלי זה תמיד יהיה בראש ובראשונה קבוצת שקד 

היוצרת מיכל סממה בת בית ניר ביצירה חדשה שחוזרת לרגעים המכוננים של החוויה הקיבוצית 

על הבמה נטולת התפאורה, נעים שישה רקדנים, המתקדמים במרחב כאילו היו אורגניזם אחד.  
מושכים זה את זה, נאחזים בעוצמה או נשענים ברכות, אבל כל הזמן נמצאים במגע ובקשר.  
הקבוצה הרוקדת לבושה במכנסיים קצרים ובחולצות טריקו פשוטות, מפוספסות, עליהן רקומים שמות פרטיים. לצלילי שירי תנועה או חגי ישראל, הם זזים ביחד, בשיתוף פעולה מתמיד, לעולם לא עוזבים זה את זה. 

ב 5.8 יעלה ב"סוזאן דלל", אירוע הבכורה של המופע "קבוצת", מאת מיכל סממה, בת קבוץ בית–ניר. סממה, בעלת תואר שני באמנות מבית הספר של המכון לאמנות של שיקגו, היא כוריאוגרפית ופרפורמרית, היוצרת עבודות בטווח שבין מחול, תיאטרון, טקסט ואמנות פלסטית. עבודותיה הייחודיות הוצגו במוזיאון תל אביב לאמנות, במרכז לאמנות דיגיטלית חולון, בתיאטרון תמונע, במוזיאון פתח תקוה לאמנות, פסטיבלי הרמת מסך, בחללים מרכזיים בניו יורק ובשיקגו ועוד.  

יצרנו ריקוד מחאה 

שנות ילדותה והתבגרותה זכורות לה לטובה. "אין לי שריטות קשות מתקופת נערותי במוסד החינוכי של השומר הצעיר, או מהשעות המועטות בהן בילינו אחר הצהריים עם ההורים, במה שנקרא אז 'חדר'. רק כשהפכתי בעצמי לאמא הבנתי באיזו שיטה משונה גדלנו". אל עולם התנועה והמחול נמשכה כבר מגיל צעיר, כאשר כמו כל ילדי קבוצת "שקד" זכתה לשעורי אוריתמייה.  
"כילדים היינו חשופים לתחומי אומנות באופן תמידי. אני זוכרת את משה שק, הפסל של הקבוץ, שלנוכחותו ולעבודותיו יש משמעות רבה בחיי, ומלאת תודה למורה סילביה, שבכיתות א'-ב' שמה דגש על יצירה אומנותית. כבר בכיתה ג', אולי גם בהשפעת הדוד שלי, שהיה אמן וצייר, ידעתי שבבגרותי ארצה לעסוק באומנות כלשהי. בנוסף, תמיד אהבתי להיות על במה. הייתה לי נטיית לב וגוף לריקודים". עם הגיעה לגיל הנעורים, השתלבה מיכל באולפנה למחול בכפר מנחם, בניהולה של רבקה ברק.  
"רקדתי ב'צפית' ארבע פעמים בשבוע, וזה הפך להיות חלק משמעותי בחיי. דמותה של רבקה הייתה מלאה בתשוקה לעולם המחול, ולמעשה אני חייבת לה את ההתפתחות שלי בתחום הזה. בסיום שעות הלימודים היינו הולכות לאולפנה, ומקדישות את שעות אחה"צ למחול – לומדות ברצינות מלאה, מתאמנות על עשרות כוריאוגרפיות שרבקה יצרה עבורנו, עושות חזרות, ומתכוננות להופעות, שהיו משובצות תמיד לאורך השנה בחגים ובמסכתות".  

סממה נזכרת שאת הכוריאוגרפיות הראשונות שלה, יצרה ב"צפית", במסגרת ההופעות שהועלו בחג הפסח במוסד החינוכי. כחלק ממסכת החג, יצרה עם שתיים מחברותיה ריקוד לשיר "חד גדיא", אך במקום להשמיע את הגרסה המסורתית, בחרו בשיר העכשווי יותר, של חוה אלברשטיין. "אלו היו שנות האינתיפאדה, ובעצם יצרנו ריקוד מחאה. הפוליטיקה והמציאות העכשווית נשזרות ביצירותיי עד היום. אני לא יכולה להתעלם ממה שמתרחש סביבי". 

הקבוצתיות נתפסה אצלי ככובלת 

לאחר השרות הצבאי, עזבה מיכל את הקבוץ לתל-אביב, ופנתה ללימודי מחול בסמינר הקבוצים.  
היא הייתה בת 21 ולא האמינה ביכולת האומנותיות שלה, ולכן לא התמקצעה רק בריקוד, אלא בחרה במסלול פרקטי של תעודת הוראה. "לא תכננתי תוכניות לטווח רחוק. אהבתי לרקוד, אבל לא חשבתי שאוכל לעסוק בזה לאורך זמן. אולי הייתה בי שאפתנות נסתרת, כי עברו מספר שנים עד שתפסתי בטחון בתחום. בכל מקרה, הרגשתי שאני צריכה לפרוש כנפיים ולא להישאר במקום שגדלתי בו. אף פעם לא חשבתי לחזור לקבוץ, כי הקבוצתיות נתפסה אצלי ככובלת, כך שתמיד נמשכתי לחיים בערים הגדולות". משסיימה מיכל את התואר הראשון זכתה ללמד ולנהל את הקונסרבטוריון באור-יהודה, אבל עדיין חשה ש"זה לא הדבר האמיתי". בגיל 29 החליטה לקדם את עצמה, ועברה ליפו, שם למדה בבי"ס לתיאטרון שנקרא "מנוע חיפוש" בניהולו של איציק ג'ולי. "היום ביה"ס הזה כבר לא קיים, אבל מבחינתי הוא היה שלב מכריע בהתפתחותי כאמנית. זכיתי ללמוד ולהתנסות שם במגוון תחומי אומנות – תיאטרון, כתיבה, יצירה אישית, משחק ופרפורמנס. במשך שלוש שנים יצרתי במסגרת ביה"ס הזה, כאשר המשיכה העיקרית שלי תמיד הייתה בכיוון של יצירה עצמאית בתחום התנועה". 

לעוף לכל כיוון 

בתום לימודיה בגיל 32, עברה לניו יורק בעקבות הדוקטורט של בן זוגה.  
"לא דמיינתי מהלך כזה עד אז. הגעתי לשם בלי כל תוכנית, אבל עם בטחון, תשוקה ורצון לפלס את דרכי". די מהר מצאה מיכל עבודה, והשתלבה בין חבורת אקדמאים ואומנים שאפשרו לה ליצור קשרים בעולם הריקוד הניו-יורקי. ככוריאוגרפית עצמאית היא הגישה יצירה שלה לארגון בעולם המחול שנקרא: "Movement Research". להפתעתה התקבלה די מהר, זכתה להכרה ולסטודיו, ונחשפה ליוצרים מכל העולם. "זה היה תהליך יחסית מואץ, אך כזה שנעשה בעבודה קשה", מנסה מיכל להסביר. "משהו בהוויית הזרות, ההגירה, ההתמודדות עם השפה – הוביל אותי ליצור רק עבודת סולו. לפגוש את עצמך באינטנסיביות רבה, זו עבודה חזקה, מלמדת, מייאשת ומעצימה. באותה תקופה העליתי מופע, במהלכו רקדתי עם אבנים. הסתובבתי ברחובות ניו יורק מבמה לבמה כשעל גבי תיק כבד מלא באבנים. זו הייתה מטאפורה לחיים שלי באותה תקופה". 

מיכל מספרת, שבניו-יורק עברה תקופה בה חקרה את המדיום של עבודה עם גוף, תוך שימוש בביטויים פלסטיים ולאו דווקא ריקודיים במובן המוכר של המילה. היא התבססה על לימודיה הרב-תחומיים ויצרה עבודות פרובוקטיביות ויוצאות דופן. "עשיתי עבודות מוזרות, שהובילו להתעניינות רבה ולביקוש של הכוריאוגרפיות שלי. חייתי ארבע שנים בניו-יורק, ויצרתי שם חמש עבודות סולו ייחודיות, שפתחו לי דלתות ואיתן הופעתי בכל מיני מרחבים. הייתה תחושה שקיבלתי הזדמנות טובה להתחיל את הקריירה האומנותית שלי".  

כחלק מהרחבת מנעד הכישורים שלה, פנתה מיכל ללימודי תואר שני, באומנות פלסטית ופרפורמנס (מיצג). היא בחרה ללמוד שלוש שנים ב"ביה"ס של המכון לאומנות של שיקגו", מהלך שאפשר לה לסלול דרך ליצירה באומנות הפלסטית. "בעקבות מלגה שקיבלתי יכולתי 'לעוף לכל כיוון'. חקרתי את החומריות של הגוף, את מוטיב הזמן, יצרתי מופעים עם בטון וחומרים נוספים, והופעתי בכל מיני מרחבים שאינם בהכרח הפרקט הריקודי המוכר". בתום לימודי התואר השני, הוזמנה מיכל להופיע בפסטיבל המחול "הרמת מסך" 2014, צעד שהוביל אותה להבנה כי עליה לחזור לישראל, ולהמשיך את עשייתה האומנותית בארץ מולדתה. "במשך שנה ביססתי את מקומי בארץ, כשאני שואפת להחזיק בין כל העולמות האומנותיים – ריקוד, פלסטי, משחק וטקסט. בחרתי להציג את עבודותיי במסגרות שונות, תוך שימוש באמצעי מדיה מגוונים".   

איפה שמתעוררת התנגדות – שם נוצרת אומנות 

הופעת במקומות שונים בארץ ובעולם, משהו מילדותך בקבוץ השפיע על אופי יצירותייך? 

"המטען מהילדות בקבוץ מגיע איתי לכל מקום, אם זה לתל-אביב ולפתח-תקווה, ניו-יורק או שיקגו.  
גם המטען הישראלי והביטוי הפוליטי שמתלווה לזה, עולה בעבודות שלי. כשחזרתי לארץ התרבות הישראלית תפסה הרבה מקום ביצירה שלי. גם אם יש רגעים מופשטים בעבודותיי – אני תמיד שואבת חומרים מתוך קשר ברור לארץ. הכל איכשהו קשור לעבר ולצורה בה גדלתי. באופן אינטואיטיבי אני תמיד חוזרת לרגעים המכוננים של החוויה הקיבוצית. זה משהו שעוזר לי להבין את המניע לפעולות שלי, את ההיגיון של היצירה שלי. ההתבגרות במסגרת קבוצתית בעלת מוסכמות מסוימות, המתנהלת לאור טקסים רפטטיביים -משפיעה בברור על המשך החיים ועל העבודה האומנותית. היו עבודות בהן יצרתי עם אובייקטים שקשורים למרחב הציבורי, ולא עם משהו אישי מהבית. הבאתי למופע שטיח שדומה למה שהיה בכניסה למוסד, או רעפים שנראים כמו הגגות בקבוץ. מבחינתי, כל מופע הוא מפגש קבוצתי.  
עצם הנוכחות של רקדנים במרחב משותף עם הקהל – זה כבר יוצר קולקטיב. גם עבודת החזרות עם קבוצת הרקדנים היא עיסוק בקולקטיב". למרות הקשר שמתארת מיכל בין חוויותיה בקבוץ לבין יצירות האומנות שלה, היא מעידה על עצמה שנמנעה שנים רבות מליצור עבודה שעוסקת בקבוץ באופן ישיר. היא חשה שזה נושא פרטי מידיי, ואפילו על גבול הנדוש, שמוצה כבר מספיק ע"י יוצרים אחרים. "אבל איפה שמתעוררת התנגדות – שם נוצרת אומנות. אז החלטתי ללכת על זה", היא פוסקת בנחרצות.  

 הקבוצה, הלילה והפחד 

הרעיון למופע הנוכחי, שנקרא "קבוצת", עלה מתוך עבודתה הקודמת של מיכל – "נכס. צאן. ברזל", שבמהלכה עשתה שימוש נרחב בשפה העברית. "בזמנו נעזרתי בכמה מילוני אבן שושן לטובת  
"נכס. צאן. ברזל", וחיפשתי מילים שישמשו אותי באירוע. אחת המילים שבחרתי הייתה "קבוצת", וכשחיפשתי את הרעיון למופע הבא – הבנתי שזה יהיה הנושא המרכזי שלו. אמנם אפשר לבנות הרבה הקשרים בתצורת הסמיכות הזו, כמו – 'קבוצת כדורגל', 'קבוצת הורי הגן' או 'קבוצת לימוד', אבל אצלי זה תמיד יהיה בראש ובראשונה קבוצת 'שקד'. כמובן שהדימוי הראשון שעלה אצלי נקשר לשנת הלילה המשותפת – אנחנו שוכבים בבית הילדים וקוראים לשומרת שתבוא ל…. כך שבהמשך הבנתי שלעבודה יהיו שלושה מוקדים – הקבוצה, הלילה והפחד".  

היצירה החלה להתהוות כבר בינואר 2023, כעשרה חודשים לפני המלחמה. עם זאת, ככל שהתבררה הטרגדיה העכשווית של החברה הישראלית בכלל ושל הקיבוצים בפרט, "עלתה השאלה  – מי בכלל רוצה לעשות היום אומנות ולמה? מכיוון שהיסודות לעבודה כבר התגבשו קודם לכן, ולא היו תוצר של המלחמה – המשכנו ליצור ולהדק אותה". 

מיכל מסבירה, כי מבחינתה הקבוצה היא תרוץ לדבר על כלל החברה הישראלית ועל החיכוך איתה.  
"אני לא באה לספר משהו שלא ידעתם, אלא מעבדת את חומרי הילדות שלי לרעיון גדול יותר. באופן זה כל אחד יוכל למצוא עצמו במופע, והוא אינו מופנה רק לקיבוצניקים. זה מופע מופשט שעובר בין המעגל האישי לציבורי. עולות בו חוויות שרבים מאנשי הארץ הזו חוו בשנות ה-80, מלחמת לבנון, שירי התקופה, טקסטים אופייניים. העבודה נעה על ציר שעובר בין רכות, ליטוף והקשבה, לבין משהו שהוא יותר משחקי, אגרסיבי, מפחיד ואכזרי. בבסיס העבודה נמצא המוטיב של שיתוף הפעולה, גם כרעיון קיבוצי, וגם בפועל כדרך עבודה אפקטיבית של הרקדנים. אנחנו עובדים כבר כמעט שנה על היצירה הזו, וכל חלק שלה הוא כמו פאזל שאחד הרקדנים מגלם".  

משימה קבוצתית 

הרקדנים עליהם מדברת מיכל, מלווים אותה כבר שנים רבות בעשייה משותפת. "אני אמנם מביאה את הרעיונות הראשוניים, אבל אנחנו קבוצה שעובדת יחד, מתוך חיבור וחברות. ביחד אנו מאלתרים, מתווכחים ומתפייסים, כמו במערכת יחסים משפחתית. חשוב לי לעבוד עם אנשים שמדברים איתי באותה שפה וחולקים איתי עולם מושגים דומה. למשל, אחת הרקדניות בקבוצה היא בת ניר-יצחק, כך שתמיד היו ביננו חילופי דברים וזיכרונות מחוויות הילדות בקבוצי השומר-הצעיר. המפגש הטרגי האישי שלה עם אירועי 7 באוקטובר משפיע עליה ועל הדינמיקה הריקודית של כולנו".  
ההשפעה ההדדית שמתרחשת בקרב קבוצת הרקדנים של מיכל סממה, היא אחת הסיבות המרכזיות שבשלן כדאי לצפות במופע. העבודה, שרעיונותיה שאובים מחוויות הילדות הקיבוצית של מיכל, משקפת גם את חיינו כחברה במציאות העכשווית. היצירה "קבוצת" מציגה משימה קבוצתית, תוך שימוש נרחב בגוף, בקול, במילה ובשירה. מתוך חדוות המשחק והחרוז, עולה אימת הלילה, מתוך נסיון ההרדמות מופיע חוסר השקט. "הגישוש באפלת המקום והזמן מדגיש את הדמיון בין העבר וההווה", מסבירה מיכל. "העבודה המשותפת של הרקדנים, האחיזה שלהם אחד בשני, מדגישים בפנינו את הקשרים הבלתי נפרדים שנוצרו ביננו, בחברה הקיבוצית ומעבר לה".