ביום בו המציאות תעלה על כל דמיון 

צריכה מופרזת, חלל הריק שמתמלא במחזירים בתשובה ובגורואים וחוק מימון צבא השם. הדי בן עמר חוזה עתידות 

ב-1997 כתבתי את הספר "בשם שמיים", המתאר את תהליך הפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה דרך קורותיה של משפחה מקיבוץ דמיוני בשם תל-זיו, המתפרק ונעשה ליישוב דתי. הספר יצא ב-1998 בהוצאת "עם עובד" ואזל מהשוק, כך שאין בכתוב כאן משום אלמנט שיווקי. 

גיבור הספר, בעזרת שניים מחבריו מהקיבוץ-לשעבר, נוסע לאסוף את שתי אחיותיו ממוסדות "אולפנה להתחזקות" שאליהם הועברו בצו, כדי לברוח יחד איתן דרך שטחי הרשות הפלסטינית לירדן ומשם לאמסטרדם, עיר של חופש. הם נאלצים לעשות זאת באמצעות גניבת גבולות, כי ההגירה נאסרה בחוק על חילונים, כך בספר. זאת, לאחר שעקב הגירה המונית של חילונים ממדינת ההלכה נוצר חשש שלא יישארו די מפרנסים ומשלמי מיסים שיממנו את הוצאות המדינה, שהלכו וגדלו והתבטאו בגידול מאסיבי בתלמידי ישיבות הממומנים בידי המדינה, מוסדות דת, בניית ערים חרדיות חדשות עקב הגידול הדמוגרפי בציבור החרדי ועוד. 

כאן, בקטע הבא, מתאר הכותב את הרקע שעליו צמחה מדינת ההלכה מתוך המדינה החילונית: 

"גדול" היה אז שם המשחק, ואנשים רצו לעשות הכל "בגדול" – עם ובלי מרכאות. והדבר שאותו עשו בגדול יותר מכל היה לצרוך – כולם צרכו, הכל בכל מכל כל – ולא זו בלבד שלא היה סכר שיעצור בעדם, אלא הייתה מין מערכת מתוחכמת של שטיפת מוח שנועדה לגרום לכולם לחשוב שחייהם אינם מה שראויים היו להיות כל עוד לא יצרכו מוצר מסוים, ילבשו בגד מתוצרת מסוימת, ייסעו במכונית מסוג מסוים, הכל כדי לגרום להם להרגיש שנכשלו, ולהתבייש אם לא הלכו וקנו עוד ועוד ללא מעצור. 

גם חוסר כסף לא עצר בהם, כי לרשותם עמדה מערכת של הזרמת כסף ללא כסף שנקראה "אוברדראפט" – משיכת יתר. רבים השתמשו בכסף שלא היה להם ושילמו על כך ריבית גבוהה.  

והאנשים לא באמת היו טיפשים. רבים אפילו היו מתוחכמים ומודרניים דיו כדי להבין שמסובבים אותם באצבע, ושכל זה נועד לשטוף את מוחם ולהביא אותם שוב ושוב אל מרכזי הקניות ואל החנויות ואל מרכזי הבילוי ואל בתי-הקפה והמסעדות ולהוציא שם את כספם ללא כל תכלית ומבלי שבאמת יזדקקו למשהו, אלא שלא יכלו לעמוד בפיתוי. מה גם שהם עצמם השקיעו מאמצים רבים לעשות אותו דבר לאחרים – להביא אותם לצרוך ממוצריהם שלהם, כשגם לאלו אנשים לא באמת נזקקו. 

הצריכה הפכה למשמעות החיים, לתוכן האחד והיחיד שהקיום האנושי מציע לאדם. באין תכנים אחרים, מילאה הצריכה את כל הווייתם. 

"מאחורי כל זה יש ריק גדול", היה אבא אומר, "והטבע שונא חלל ריק, גם אם הוא רק במוחותיהם של האנשים, גם אם הוא רק בליבם ובנפשם". 

ועוד היה אומר: "החלל הריק הזה סופו שיביא עלינו אסון. טבעו של ואקום שהוא יונק אליו את כל סביבותיו ללא אבחנה, כמו חור שחור. יום אחד החלל הזה יהיה חייב להתמלא – זה יהיה יומם הגדול של כל היידעונים והמכשפים, המחזירים בתשובה ומחלקי הקמעות, מאחזי העיניים ונביאי השקר. כל זב ומצורע יהיה גורו, ולכל חיגר ופיסח תהיה חצר של חסידים שוטים. אני מביט במתלהמים מגלגלי העיניים שמבטיחים לנו שיום אחד תהיה כאן מדינת הלכה, ואני יודע שהם צודקים. כמו שהדברים מתגלגלים היום, את התהליך הזה כבר אי-אפשר לעצור. אתה חייב לזכור", הוא זקף מולי את אצבעו, "על אדמת בור הראשונים להיקלט ולצמוח הם הקוצים והדרדרים, היבלית והעשבים השוטים. ואנחנו, כאן במדינת ישראל, כבר שנים שאנחנו הולכים ונעשים אדמת בור, והאמן לי – העשבים השוטים, הקוצים והדרדרים כבר מתחילים לכסות אותנו, לכסות כל חלקה". 

סנהדרין לכל החיים 

אחרי הבחירות בהן נבחר ראש ממשלה חרדי והמפלגות הדתיות זכו ברוב, בין השאר כתוצאה מהליכים דמוגרפיים רגילים, מתואר בספר כך: 

"זו הייתה הפעם האחרונה שהמפלגות הערביות הורשו להשתתף בבחירות, כי שנתיים אחר-כך, ברוב קולות של החזית הדתית ( החזית הדתית בספר = איחוד של כל המפלגות החרדיות, חרד"ליות וציונות דתית) ומפלגות הימין, הוחלפה הכנסת בסנהדרין של שבעים חברים, כולם יהודים מאמינים. את הצעד הזה אפשרה עסקה בין חברי הכנסת מהחזית הדתית לחברי-הכנסת ממפלגת הימין, ולפיה יכהנו הללו בסנהדרין כל ימי חייהם, או עד פרישתם מרצון. חברותם של הנציגים הערביים  בסנהדרין – מהיותם לא יהודים – וחברותם של נציגי השמאל, מהיותם חילוניים כופרים, בוטלה מתוקף החוק." 

ועוד בספר: 

"בלחץ כוחות השוק התגבשו פתרונות לבעיית הגברים הלא-מאמינים. ראשיתם ב"חוק מימון צבא השם", שנה לאחר העברת משרדי האוצר, החינוך, הפנים, המשטרה, התשתיות והרווחה לידי שרים מהחזית הדתית. "חוק מימון צבא השם" הכיר בלימודים הגבוהים בישיבה כ"מוות באוהלה של תורה" לכל דבר. 

"אלו גדודי צבא השם", אמר שר האוצר פנחסוב, איש החזית הדתית. "וככאלה אין כל סיבה שיקופחו בשכרם לעומת המשרתים בצבא הקבע הרגיל". 

וכך הושווה שכר תלמידי הישיבה לשכר אנשי צבא הקבע – נגדים, קצינים זוטרים וקצינים בכירים – על פי שנות הוותק של התלמידים בישיבה." 

"חוק המימון" דחף גברים חילוניים רבים אל הישיבות המתמחות בחזרה-בתשובה, והתקציב המוקצב להן עלה כבר על תקציבם של אנשי הקבע בצבא. כספים הועברו ממשרד למשרד לצורך המימון, וכך קוצצו עוד ועוד שירותי הרווחה והבריאות, ועדיין לא די היה בכך, עד שלא היה מנוס מקיצוץ משמעותי נוסף גם בתקציב הבטחון, לצורך מימון תלמידי הישיבות. 

כשקוצץ תקציב הבטחון קיצוץ עמוק לשם מימון שכר תלמידי הישיבות, אמר שר הבטחון הרב קויאבסקי: "השם במרומים הוא שיגן עלינו ביום פקודה, לא רובים ותותחים". 

ואלפי גברים שמצאו עצמם מובטלים עם קריסת הכלכלה זרמו אל הישיבות." 

אולפנאות התחזקות 

ומה עוד מסופר שם, בספר? 

מוקמת "סיירת היהדות", יחידה ממשלתית חדשה הכפופה למשרד החזק מכולם, המשרד ליהדות וערכי דת ומסורת, לשעבר משרד הדתות. תפקידה של הסיירת הזו הוא לאתר מוקדים של כפירה-בעיקר ושל זלזול במצוות וכהגדרת תפקידה בחוק: "להביא יהודים תועים בחזרה אל חיק היהדות". סוג של משמרות הצניעות – או משמרות המהפכה, אם תרצו. 

מכיוון שמרבית הגברים פנו ללמוד בישיבות, כך בספר, חלק משמעותי מאוד מהעבודות היומיומיות הפיזיות בוצעו על ידי עובדים זרים. אלו סגורים היו בשעות הערב במחנות מיוחדים שהוקמו לשם כך, ונאסר עליהם להתגורר בתוך הערים ובישובים היהודיים שלא ייטמעו חלילה באוכלוסייה המקומית. הם יצאו בבוקר ממחנות המגורים שלהם וחזרו אליהם לפנות ערב, בתום העבודה. 

הגירת חילוניים מהארץ נאסרה בחוק, כמתואר למעלה, על כן גיבורי הספר, המבקשים להגיע לאמסטרדם, נאלצים לגנוב את הגבול דרך הרשות הפלשתינית ולברוח לירדן שממנה יטוסו לאמסטרדם. הם עושים זאת בעזרת אבו-איברהים מהכפר דנאבה שליד טול-כרם, ידידו של אביהם מהימים שהאב היה בחיים, בטרם נהרג בהפגנה נגד המשטר החדש. 

אוכל לא כשר נאסר בחוק. נשים שלא לומדות באולפנה ואינן מתחתנות באמצעות שידוך ראוי נחשבות "מורדות" ונשלחות לבתי אולפנה מיוחדים לחזרת נשים בתשובה, "אולפנאות התחזקות". 

בשישי לפנות ערב נשמע "צופר השבת", שלאחריו אסור להניע מכונית, להפעיל מתג חשמל או לעשות כל מלאכה שנאסרה ב"חוק השבת" שחוקקה הסנהדרין. 

הומוסקסואליות נאסרת בחוק ולהט"בים מכל סוג שהוא נחשבים חוטאים, שמשמעותו עבריינים, ודינם מאסר – או תהליך המרה. 

ועוד. ועוד. 

בראיונות שרואיינתי בתקשורת האלקטרונית והכתובה אחרי צאת הספר התייחסו אליו כאל דמיוני, והיו גם שראו בו הזוי. 

האמינו או לא – יש שמתייחסים אליו כך גם היום.