27 משתתפים, 24 מהם נשים, תשעה מהחברה הערבית ואוצרת צעירה אחת. אי אפשר להישאר אדישים לתערוכה המורכבת והמפתיעה "מסתמנת – הגוף הפוליטי" המוצגת בגבעת חביבה
בתערוכה "מסתמנת – הגוף הפוליטי" שעניינה פמיניסטי, מגדרי מובהק, העוסק באובססיה בגוף האדם כמושא לתיאור הלכי נפש ועמדות פוליטיות-חברתיות, תערוכה שבקלות אפשר ללכת בה לאיבוד ולו רק בגלל כמות המשתתפים, לטעמי הדמות המסקרנת היא זו של האוצרת. מה מביא אותה לסוג כזה של בחירה ואוצרות?
הגעתי לגלריה בתאום מראש יום לפני פתיחת התערוכה כאשר רעש הלמות פטיש וניסור מוט ברזל נשמעים ברקע.
האוצרת דניאלה שרייה לוקחת אותי לסיבוב היכרות ראשון עם מוצגי התערוכה. מסבירה, מפרשנת, נכנסת לפרטים.
לדניאלה שורשים בהתיישבות הקיבוצית: סבתא שלה היא חברת קיבוץ מעגן מיכאל. הסבא, אבנר קדם ז"ל היה פסל ואומן בזכות עצמו. דניאלה למדה בשנקר עיצוב תכשיטים, השתלמה באקדמיה לאמנות של תכשיטים עכשוויים במינכן-גרמניה. אוצרות למדה בסמינר הקיבוצים בתל אביב.
התערוכה העכשווית שדניאלה אוצרת היא למעשה תערוכתה הראשונה אותה היא אוצרת בלעדית. כמות ומגוון המשתתפים הוא אתגר מיוחד עבורה.
דניאלה, שהתמודדה בעבר עם תכשיטים פונקציונליים הבאים לקשט את דמות לובשם, עברה לאוצרות של תערוכה בה התכשיטים נאבקים עם האמור לעונדם. מתמודדים עם פחדים, מאוויים וזהויות. מבקשים להיות חלק מדיאלוג מושגי – אומנותי ולא בהכרח מוחשי.
ריבוי המשתתפים מגלה את ריבוי הזהויות המשתתפות בתערוכה. היא מאתגרת את הצופה במגוון יצירותיה וביכולת ההכלה שלהן.
אומרת האוצרת: "כל אחד מגיע מעולם אחר ויש לתת לו מקום". דניאלה יושבת מולי, נחושה, יודעת מה היא רוצה. חוסר הניסיון האוצרותי שלה לא מורגש בשיחה והוא מאתגר ומדרבן אותה.
לבקשתי היא מנסחת את המוטו של התערוכה: "התערוכה באה לאפיין את האדם ולא את הכללתו לקבוצה או מגדר". ומוסיפה: מתוך חוויה אישית!
אינטימית, אינדיבידואלית, לעתים מינית
אני רואה בתערוכה הצהרה חד משמעית של קידוש האני הפרטי של כל אומנית ואומן בנפרד. ה"אנחנו" הקולקטיבי של אומני הדורות הקודמים פינה מקומו לבית המקדש הפרטי. בתערוכה חורצים המשתתפים סימנים בגופם, באישיותם. הדורות הקודמים העדיפו בחלקם לחרוץ סימנים באדמת הארץ. עם זאת, במבט עמוק יותר, האמירות המאוד אישיות נהפכות לזעקה קולקטיבית אחת חזקה בזכות בחירתה של האוצרת.
ישנן יצירות מרגשות ומאתגרות. החלטתי הפעם לא לציין עבודות ספציפיות ברשימתי (ריבוי היצירות לא מאפשר התעמקות ביצירות בודדות). נקודת המוצא של התערוכה היא גוף האדם. הוא המרכז ולא התכשיט. הגוף הוא הנותן והוא המקבל. מבחינות רבות זו תערוכה אינטימית, אינדיבידואלית, לעתים מינית, שלא מהססת לנגוע בסטיגמות, בפרות קדושות, ובסטריאוטיפים. הפרטים בתערוכה מובילים לרוב אל הכלל. צריך ללמוד להתבונן בהם ולרדת לשורשי מרכיבי השלם. התערוכה מבטאת מסר מאוד ברור נגד אלימות במשפחה, בחברה הערבית והיהודית ונגד נשים בפרט.
המסר המרכזי שאני לוקח מהתערוכה, שגוף האדם איננו תכשיט, גם אם לעתים עונדים על עורו תכשיט או חורטים בו סימנים.
האוצרת הצליחה להביא זעקה גדולה באמצעות משתתפיה. נגד, ובעד כאשר מעל כולם מרחפת הקלישאה הנכונה כל כך: כבוד האדם וחרותו.
תערוכה שראוי להגיע אליה.
תערוכה בגלריית המרכז המשותף לאומנות בגבעת חביבה
מסתמנת – הגוף הפוליטי – תערוכה קבוצתית
אוצרת: דניאלה שרייה
משתתפים:
אמירה זיאן, אניסה אשקר, גיל ריבה, דגנית שטרן שוקן, דניאל מנו בלה, דפנה שפירא חסון, הילה שפירא, האלה אבו קישק, כינרת חיה מקס, לידה שרת מסד, מאיה סמירה, מיה דונסקי, מיכל אורן, מירב צור, ניצן יולזרי, נעם בן גוריון מוסרי, סוהאד דיב, סינם יולדרים (תורכיה), עולא זיתון, עידית דקל, עינת גרינברגר, עינת לידר, פטמה שקיראת, קארין אקרלינג, קורין קיציס, קן גולדמן, שרה שחק
פתיחה: 10.9.22
נעילה: 12.11.22
