יאיר פרג'ון, איש של טבע, סביבה ואהבת ארץ ישראל, בן מושב ברכיה, יזם את הקמת בית ספר שדה "שקמים" ושנים רבות עמד בראשו.
נפגשתי עם יאיר פרג'ון ב"ארמון" ליד היישוב ניצן של המועצה האזורית חוף אשקלון, מול קיבוץ ניצנים. ה"ארמון" הוא בית מפואר, בן שתי קומות ומרפסות עם עמודים, מרוצף במרצפות מצוירות צבעוניות. הסתבר לי, שאני בין הבודדות מן הסביבה, שביקרתי לראשונה בבית זה.
במרוצת השנים בהן שימש הבית כמרכז בית ספר שדה שקמים, הכירוהו ילדים, בני נוער ומבוגרים רבים, שזכו להשתתף בפעילויות של בית ספר שדה זה.
כדי לדעת מדוע נבחר מקום זה דווקא כמרכז בית ספר שדה שקמים, יש לחזור אל ההיסטוריה של המקום ואין מומחה לאזור ולהיסטוריה שלו יותר בקיא מיאיר פרג'ון, מדריך ותיק בחברה להגנת הטבע, מי שכיהן כראש המועצה האזורית חוף אשקלון וכיום עורך סיורים רבים, הן סיורי יום והן סיורי לילה.
הסיפור מתחיל ב-1942," מספר יאיר, "הקרן הקיימת קנתה את הארמון עם האדמות מסביב, כולל באר מים, שהיו שייכים לאפנדי ערבי בשם סורבג'י.
הסיבה למכירה היתה סכסוך של סורבג'י על רקע נקמת-דם עם ערביי חמאמה, ישוב ערבי שהיה קיים באזור לפני מלחמת העצמאות.
אנשי קיבוץ ניצנים ישבו באותו זמן באזור כפר שמריהו והמוסדות המיישבים הציעו להם קרקע בדרום הארץ. המשלחת מאנשי ניצנים יצאו לראות את המקום מקרוב.
בשובם הם סיפרו לחברים כי המקום שהמוסדות מציעים להם דומה לאזור של כפר שמריהו, יש בו הרבה דיונות חול, קרוב אל הים. גם שם יש כפרים ערביים ומשוכות צבר ובמרחק מן הכביש.
בחג החנוכה בשנת תש"ד, 1943, הקיבוץ עלה על הקרקע. הם התיישבו בבית, שיש בו חדרים מרווחים. בכל חדר התגוררו שתי משפחות יחד.
"הקיבוץ היה ראש הגשר לקליטת מעפילים," ממשיך יאיר את סיפורו של הקיבוץ. "במרץ 1947 הגיעה לחוף ניצנים ספינת מעפילים מאיטליה שנקראה בעבר 'סוזנה' (בעברית 'שושנה') ועל סיפונה 838 ניצולי שואה.
בלב ים שונה שמה ל'שבתאי לוזינסקי', על שמו של פעיל העלייה שעמל רבות בארגון המעפילים מאיטליה לארץ ישראל.
"אגב," מוסיף יאיר, "על ספינה זו חיבר חיים חפר את שירו 'שושנה, שושנה'. יש חושבים שהמדובר היה בלוחמת פלמ"ח, אך לא כך הוא הדבר."
במבצע העפלה מיוחד זה השתתפו פעילים רבים מהארץ ומהדרום. הפעילים קיבלו את פני המעפילים על מנת להקשות על הבריטים לזהות מי מעפיל ומי תושב ארץ ישראל.
קיבוץ ניצנים שימש ראש גשר לקבלת המעפילים, ובזכות זאת הצליחו אנשי ההגנה באמצעות אנשי הפלי"ם להבריח אל יישובי הדרום כ-400 מעפילים, בעוד כמה מאות מהם הוגלו לקפריסין."
שושנה, שושנה
יאיר מספר על נסיבות כתיבת השיר "שושנה שושנה": "עם שובו של איש פלי"ם צעיר בשם דן בן אמוץ לתל-אביב, הוא ישב ב'כסית' עם חברו חיים חפר.
בעודם לוגמים קפה, סיפר דן לחיים חפר על ליל ההורדה המוצלח שהיה בחוף ניצנים. חפר שהיה 'קל קולמוס' כתב על מפית נייר של בית הקפה מילים ללחן איטלקי, והוא מוכר לכולנו: 'שושנה, שושנה, שושנה / ירח נישא אל ענן, / כמוהו אלייך, שושנה – / בים עוד יפליג קפיטן'."
במסגרת תכנית החלוקה שהציע האו"ם, בכט' בנובמבר 1947, היישוב ניצנים היה צריך להיות בשטח המדינה הערבית לכשתקום. אולם, כידוע, הערבים לא קיבלו את תכנית החלוקה, ופורצת מלחמת העצמאות.
יד לאישה הלוחמת
מאחת המרפסות של הארמון, ניתן להשקיף על אנדרטת "יד לאישה הלוחמת". האנדרטה מורכבת מכמה פסלי ברונזה של נשים, פרי עבודתה של הפסלת שוש חפץ.
האנדרטה הוקמה ביוזמתו של יצחק פונדק ז"ל (נפטר בגיל 104 בשנת 2017), שהיה מפקד גדוד 53 של גבעתי שלחם באזור ניצנים ב-48'. (גילוי נאות ומרגש: אבי כותבת שורות אלו, שמעון פרנקל ז"ל, היה אחד הלוחמים בחטיבת 'גבעתי' בגדוד 53).
בקרב על הגנת היישוב נפלו 33 מגינים, מתוכם שלוש נשים, חברות ניצנים. יקצר במצע מלתאר את המתרחש בעת המלחמה בניצנים. יאיר מספר על כך בהרחבה בהרצאותיו ובסיוריו באזור, וניכר שהוא יודע על כך רבות וההיסטוריה של היישוב נוגעת לליבו.
להלן סיפורו על סופו של הקרב, ועל האנדרטה לזכר הנשים: "בעת מלחמת העצמאות קיבוץ ניצנים נפל. הרגעים האחרונים היו דרמטיים," מספר יאיר וניכר שליבו עם הלוחמים. "הקיבוץ פונה מילדים ונשים, מלבד עשר נשים שבחרו להישאר.
הם היו מעטים מול רבים. המצרים לחמו באמצעות מטוסים וטנקים. לאנשי ניצנים לא נותר נשק, הם היו מנותקים מהמרכז וכבר היו להם שלושים הרוגים.
"מפקד המחלקה, אברהם שוורשטיין, לאחר התלבטויות רבות, החליט לבחור בחיים ולהיכנע למצרים. כאשר הוא יוצא מן הבית, הוא נורה ונפצע. אז יוצאת מן הבית האלחוטאית מירה בן-ארי, משעינה את אברהם הפצוע על כתפה, וצועדת איתו לקראת החיילים המצריים.
אולם, למרות שהרימו ידיים והיה ברור שהם נכנעים, ירה אחד הקצינים המצריים באברהם הפצוע והרג אותו ממרחק של שלושה מטר. מירה שלפה רובה שהיה לה, ובו כדור אחד, והרגה את הקצין המצרי.
ברור שהם ירו בה מיד והרגו גם אותה. בתום קרב דמים קשה המצרים שובים את לוחמי גבעתי ולוחמי קיבוץ ניצנים, מובילים אותם למצרים, ובדרכם הם עורכים תהלוכת ניצחון במג'דל (היום אשקלון) ובעזה."
באותו קרב, בנוסף לנפילתה של האלחוטאית מירה בן ארי, נפלו עוד שתי חברות ניצנים: שולמית דורצ'ין, שנהרגה בעת שטיפלה בשטח בשני פצועים, והלוחמת דבורה אפשטיין. "יד לאישה הלוחמת" נמצא ליד מקום נפילתן של מירה ושולמית.
אנשי ניצנים שבו מן השבי לאחר תשעה וחצי חודשים. ואז התברר להם שהיישוב בארץ גינה אותם על כניעתם. הסתבר שאבא קובנר, שהיה קצין החינוך של החטיבה, פרסם דף קרבי ובו גינוי ללוחמי ניצנים.
בין השאר כתב: "טוב ליפול בחפירות הבית מליפול בשבי האויב." וכן, "כל עוד הכדור במחסנית נושם, חרפה ליפול בשבי האויב." שנים סבלו אנשי הקיבוץ מהיחס השלילי אליהם בעניין זה, בלי להתחשב במצבם הבלתי אפשרי בעת המלחמה. אנשי ניצנים דרשו מראש הממשלה ושר הביטחון להקים ועדת חקירה על נסיבות הקרב והנפילה.
בתום שישה חודשים ועדת החקירה ניקתה וזיכתה לחלוטין את חברי ניצנים מהאשמה. בן גוריון שלח מכתב מרגש לאנשי ניצנים, בו כתב בין השאר: "אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה תוצאות רצויות.
בעמידה לבלי-חת של מגינים מחרפים נפשם למות על חזון חייהם – יש בה עוצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים, שנפלו ולא נפלו לשווא."
בימים אלו מוקרן ברחבי הארץ סרטו של אבי נשר "תמונת הניצחון", ובו שחזור הקרב על ניצנים.
"עם שובם הוקם הקיבוץ מעבר לכביש 4," מספר יאיר, "ומאמצע 1948 עד סוף 1949 נותר המקום הקודם שלהם נטוש לגמרי. ואז הוקם במקום כפר נוער."
כפר הנוער ניצנים, שהיה בית ספר חקלאי, התבסס במקום והיה קיים מ-1949 עד 1989. עם הקמתו הגיעו אליו ילדים ניצולי שואה ממזרח אירופה, ואחר-כך עולים חדשים מארצות שונות – ארגנטינה, פרס, מרוקו וכן ילידי הארץ. לאחר סגירת כפר הנוער, בנו על שטחו את היישוב ניצן.
הקמת בית ספר שדה
באותן שנים התפתח כפר הנוער והיה בעצם בית ספר חקלאי עם ענפי חקלאות שונים. שנים ארוכות עמד ה"ארמון" שומם וריק. יאיר פרג'ון עבד בשנים אלו בחברה להגנת הטבע באזור באר שבע והדרום.
בשנת 1983 הוא הצהיר, שהוא מעוניין להקים במקום בית ספר שדה. בתחילה התנגדה החברה. היה זה שנה לאחר פינוי פתחת רפיח, ונבנו בתי ספר במקומות אחרים.
"לשמחתי," אומר יאיר, "האדם היחיד בעד הפרויקט היה יואב שגיא, מנכ"ל החברה להגנת הטבע. עבדתי אז על תקן של מדריך סיורים בדרום ויואב איפשר לי להתמקם פה.
התכוונתי להתמקד בשני תחומים," ממשיך יאיר, "האחד – להנחיל את מורשת תש"ח בדרום. להציג את המציאות הקשה שהיתה אז באזור ניצנים ולהציג את הלוחמים באור חיובי, כי הם בעצם עשו מעשי גבורה. התחום השני היה 'לדאוג' לכל אזור החולות."
למען שמירת הסביבה
"עד שנת 1982," אומר יאיר, "חשבו שיש למדינה חולות דיונות אין סופיים. כשחזרנו לגבולות הצרים של המדינה, לאחר הוויתור על סיני, היה צורך לדעתי להכריז על שמורה של דיונות. כי לאט לאט החל מישור החוף להתכסות בשלמת בטון ומלט.
כבר אז היו תוכניות כלליות לבנייה על השטח בין אשדוד ואשקלון, כי היה לשטחים אלו ערך כלכלי גבוה. ואז החלה החברה להגנת הטבע להוביל מאבק ציבורי למטרה זו, למען שמירה על הסביבה והאקולוגיה.
"היה לי ברור שכדי להכריז על שטח זה ציבורי, יש צורך לשנות את תודעת הציבור הישראלי. עשרים וחמש שנים עבדנו במגמה זו. התחלנו לפעול עם מגוון רחב של גילאים – החל מגני הילדים, תלמידי בית ספר יסודי, תלמידי תיכון שהכינו עבודות על הסביבה, סטודנטים ואחרים. פנינו כמובן גם לפוליטיקאים ועוררנו את העניין שלהם בסביבה זו."
אחת הפעולות המרכזיות היו הסיורים, אלו הותאמו לסביבה ולאקלים. בימי החורף היו הסיורים ביום ואילו בקיץ החם החלו הסיורים לפנות ערב וגלשו אל תוך הלילה.
"בכל שנה הבאנו לאזור כשישים אלף אנשים," מספר יאיר. "ידענו שעלינו להפעיל בהם את החלק החווייתי. ככל שנביא יותר אנשים ונפעילם בהיבט החווייתי, כך תגדל תודעת הציבור לגבי חשיבות שמירת הסביבה."
הדיונות כמו מדבר סהרה
טענות שונות העלו המצדדים בשמורה והמתנגדים לבנייה באזור. אחת מהן היתה: הדיונות אמנם נמצאות במישור החוף, אך הן בעצם קשורות למדבר סיני ויותר מזה – למדבר סהרה. הן שולי המדבריות.
כך יש בדיונות בעלי חיים וצמחים שיש בסהרה, וכך מצטרף אזור זה לרשימת אזורים מעניינים אחרים שיש לנו בארץ, כגון ים המלח הנמוך והשבר הסורי-אפריקני.
"כאמור," ממשיך יאיר, "באמצעות מסעות ההדרכה השונים הטמענו את חשיבות השימור הסביבתי, כי החיים שלנו מורכבים לא רק מכסף, אלא גם מערכים.
בשנים הראשונות לא היה עם מי לדבר במוסדות. ואז קרן קיימת ביחד עם החברה להגנת הטבע נרתמו להכריז על המקום כפארק של חולות, וגם להשתתף במימון. היה שיתוף פעולה טוב של הקרן הקיימת וארגוני הסביבה."
עשרים וחמש שנים רצופות הדריך יאיר בבית ספר שדה "שקמים" ועמד בראשו, ובזה היה יתרון גדול שהוא בן האזור וקשור למקום בנימי נפשו.
"עסקתי התחום התכנוני, הסביבתי, הפוליטי. הייתי כיחידת מטה של החברה להגנת הטבע בשטח. הייתי פה. ועלי לציין שהרוח החיה בקידום פרויקט השמורה היה יואב שגיא, הן בהיותו מנכ"ל החברה והן בשנים אחר כך."
בראשיתו של התהליך רשות שמורות הטבע, שהיא גוף ממלכתי, לא הייתה שותפה, אנשיה טענו שאין כל סיכוי. אולם בסופו של דבר התקבל האישור, והשטח הפך ממלכתי יחד עם רשות שמורות הטבע.
התיישבות חדשה באזור
בשנת 2005, עם פינוי גוש קטיף, הועלו תכניות ליישב את המפונים. אחת מהן היתה ליישב אותם על הדיונות בין אשדוד לאשקלון.
אולם אז גם לגורמי התכנון היתה מודעות לשמירת החוף ולחשיבותן של הדיונות, והם מצאו חלופות. את היישוב "באר גנים" בנו על שטחים שהיו בעבר פרדסי "פרי אור", מחוץ לדיונות. והיישוב ניצן, שנקרא "ניצן הישנה" (ליד יישוב הקרוואנים הזמני של המפונים) גדל מאוד והוא מאכלס עתה 600 משפחות.
יאיר הוא דוגמא לאדם שאוהב את האזור בו הוא חי, דואג לו, משמר אותו, ומפיץ ברבים את חשיבותו. ואם כך ינהגו גם אחרים, נצליח לשמור על הטבע והנוף המיוחדים של ארצנו.
צילום תמונה ראשית | עפר בלנק https://oferblanc.co.il/
