מהרגע שכיבה את כפתור הרגש עוסק ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, בעניינים אסטרטגיים. "במקום לשבת במלון ולשקוע במרה שחורה, בפירוש חותרים קדימה וזה נהדר", הוא אומר על הנהלות הקיבוצים שכבר נערכות ליום שאחרי. "בעוד מספר שנים יהיו לאורך הגבול עם עזה, 20 קיבוצים גדולים, שונים, פגועים אבל צומחים"
חודש אחרי השבת הנוראית עדיין קשה לניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, להסתגל לעובדה שחלק מחברי הקיבוצים שאותם הכיר עוד מהתקופה שבה עבד בעוטף עזה, כבר לא יענו לטלפונים שלו. "מדינת ישראל עברה טראומה כללית", הוא אומר, "התנועה הקיבוצית עברה טראומה ייחודית. בתוך הזוועה הזאת גם לי יש איזה שהיא פינה פגועה, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להתפורר. כיביתי את כפתור הרגש, ואני ממוקד בעבודה ובעשייה. בסופו של דבר, מהלך של עשר שנים של פריחה ושגשוג שהצליח מעל המשוער התפרק ברגע אחד, וצריך להתחיל מחדש בדרכים קצת אחרות אבל עם אותה מטרה, ואנחנו נשיג אותה".
אחד הנושאים העיקריים שהתנועה הקיבוצית עוסקת בהם בימים אלו, הוא המאבק להחזרתם בשלום של החטופים והשבויים. "אנחנו מחויבים עד הסוף לסוגיית החטופים", מציין מאיר, "מאה איש לפחות נחטפו מחצרות הקיבוצים. אנחנו לא יודעים את המספר המדויק. זה שהקיבוצים לא עסקו במאבק לשחרור החטופים מהיום הראשון, זה בגלל שהם היו עסוקים בלוויות ובזיהוי נעדרים. אבל זה לגמרי עניין שלנו, ואנחנו לא נרפה ממנו בשום צורה. את הבעיה הזאת חייבים לפתור. חייבים להחזיר אותם בכל מחיר".
מאבק על חוק התקומה
לפני שיעבור לתיאור הפעילות למען קיבוצי הנגב המערבי, חשוב למאיר להציג את עוצמת הפגיעה שהם ספגו ב-7 באוקטובר. "צריך להבין שהתנועה הקיבוצית, בגלל המיקום שלנו על הגדר, היא בחזית הטרגדיה. יש לנו מעל 300 נרצחים. חצי מהחטופים נחטפו מהקיבוצים. זה לא כמו כולם כי האחוז שלנו באוכלוסייה הוא מאוד נמוך. המכה שקיבלנו היא מאוד קשה, בלי שום פרופורציה למכות שחווינו בעבר. זה הכי בולט בחמישה קיבוצים שנפגעו אנושות, אבל זה נכון לכל חבל הארץ כי זו קהילה של קהילות. כולם מכירים את כולם, כולם חברים של כולם, ומה שאני מרגיש, מרגיש כל אחד מתושבי עוטף עזה. נרצחו אנשים שלמדו איתו בבית הספר, אנשים שהיו איתו בעבודה, אנשים ששיחקו איתו כדורגל. זו רקמה אנושית אחת שחוררה בצורה מאוד אכזרית. זו טרגדיה אנושית בסדר גודל שמדינת ישראל לא התמודדה איתה מהיום שהיא קמה".
במה אתה מתמקד בפעילות למען הקיבוצים בעוטף?
"אני במערך הזה, מרגע שכיביתי את כפתור הרגש והתחלתי לעבוד, עובד רק בנושאים האסטרטגיים. התנועה הקיבוצית עוסקת בכל פעילויות הסיוע והחירום, אבל אני עסקתי בארבעה נושאים אסטרטגיים: הראשון, שיכירו בכל נופלי כיתות הכוננות כחללי צה"ל. השני, שיאפשרו ויתארגנו לקבורה זמנית שהיא מאוד משמעותית לקיבוצים. השלישי, מאבק על מנהלת תקומה שלקח עשרה ימים של מאבק ציבורי מאז שמשה אדרי קיבל את כתב המינוי מראש הממשלה עד שהממשלה אישרה את הקמת המנהלת ומינוי היו"ר. הרביעי, מאבק שעדיין נמשך, על חוק התקומה כדוגמת חוק ההתנתקות, שלא ישאיר את המנהלת שקמה לגחמות של שרים. הרעיון הוא שהיא תפעל מתוקף חוק, ותעשה את מה שהיא אמורה וצריכה לעשות בלי שהפוליטיקה תפריע לה. זה לא יהיה פשוט, אבל זה יעד אסטרטגי חשוב ומשמעותי".
מה מנהלת התקומה עושה בשוטף?
"בשלב הזה הם עושים שני דברים: הראשון, הם בונים את התשתית שמורכבת מארבעה רבדים עד החזרה ליישובים. השני, משה אדרי התחיל לדבר עם ההנהגות של הקיבוצים שיתחילו לחשוב איך הם רוצים לבצע את זה. ההבנה היסודית היא שאין כאן פתרון בית ספר. יש כאן טיילור מייד. בכל קהילה צריך לטפל קצת אחרת, בדרך שמתאימה לה ושמתואמת איתה. המנהלת אמורה לתת תשובות לכל הקיבוצים, אבל העבודה שלה רק התחילה. היא תיבחן בביצוע, לא בהצהרת הכוונות".
שלבים של התפכחות
מאיר נכח בפגישה של משה אדרי עם אנשי בארי, והגיע לעין גדי קצת אחרי שאדרי דיבר עם אנשי סופה. "שמעתי שמצד אחד הם מאוד התרשמו ממנו, ומצד שני, הוא הכריח אותם להתארגן להמשך, עוד לפני שהם היו מסוגלים לזה נפשית. זה נכון להנהלות הקיבוצים. החברים עוד נמצאים בכל מיני מקומות. ההנהלות מבינות שהאחריות מוטלת עליהן, והן מגבשות תוכניות שמתאימות לדעתן לקיבוצים שלהן, מנהלות על זה דיונים עם החברים ומקבלות החלטות באספות הקיבוצים. לדעתי זה טוב. יש כאן מהלך של טיפול בעצמנו, שהוא בסך הכול מהלך נכון. במקום לשבת במלון ולשקוע במרה שחורה, ויש את כל הסיבות שבעולם לשקוע במרה שחורה, בפירוש חותרים קדימה וזה נהדר".
השאלה היא אם ההנהלות בשלות לקבל החלטות מחייבות כשחבריהן נמצאים בטראומה?
"זו בדיוק הדילמה. מצד אחד, גם אני חשבתי שצרך לתת להם את הזמן לעבד את האבל, לסיים את הלוויות ולהילחם על החטופים, ומצד שני, יום שעובר כבר לא חוזר, וגם פתרון ביניים ייקח הרבה זמן, אז אם נתחיל מאוחר נגמור מאוחר מאוד. לכן אין ברירה. צריך להתחיל להתמודד, וזה מה שהם עושים".
מאיר מסביר שיש למפונים ארבע תחנות, כשהתחנה הסופית היא החזרה לקיבוצים הבנויים והמשוקמים. "התחנה הראשונה זה עכשיו במלונות. התחנה השנייה זו היציאה מהמלונות שצריכה להיות כמה שיותר מהר, כי המצב במלונות הוא לא טוב. התחנה השלישית היא שלב הביניים שבו הקהילה תישאר חלקה בקיבוץ וחלקה מחוץ לקיבוץ, כשאחד הפתרונות הוא אזור קרווילות בצמוד לקיבוץ אחר או כל פתרון אחר. התחנה הרביעית היא חזרה הביתה. החזרה הביתה לא תהיה בבת אחת, לא של כולם, וצריך יהיה לטפל גם במי שלא חוזר".
באחד הראיונות חבר ניר עוז אמר שהוא לא מוכן לגור בקרווילה, ויש עכשיו רעיון שהקיבוץ ישוכן בתקופת הביניים בשכונת כרמי גת בקרית גת. אתה מכיר את הפתרון הזה?
"אני מכיר את הפתרון הזה שניר עוז הולכים אליו. אני לא בטוח שזה הפתרון האופטימלי, אבל זה מה שהם בחרו. אמרנו מראש שמי שיקבע איך העסק הזה יעבוד, יהיו הקיבוצים עצמם".
יש חברי קיבוצים מהעוטף שיום אחד הם אומרים שבטוח שהם יחזרו לקיבוץ, ולמוחרת מציגים עמדה הפוכה. איך אפשר לבנות על זה?
"עשיתי שני סבבים בקהילות מהעוטף. אחד בשבוע הראשון לאחר השבת השחורה ואחד בשבוע שעבר. ברור שיש שינויים במצב הרוח, ויש שלבים של התפכחות. הדברים האלו לוקחים זמן, והזמן הזה אי אפשר לברוח ממנו. אי אפשר לדבר בביטחון ובבהירות ובאופן מסודר על העתיד. יש הרבה בלבול, אבל המלחמה גם לא נגמרה. נכון לעכשיו, השאלה אם אתה יכול לחזור לקיבוץ מחר בבוקר, היא לא רלוונטית לאף אחד. זה ייקח זמן אבל בוודאות תימצא הדרך חזרה".
האם המנהלת תספק פתרונות בהתאם לשונות בין הקיבוצים? שיתופי, מתחדש, משויך, עם הרחבה קהילתית?
"השונות היותר גדולה היא באופי של הקהילות ובחוסן שלהן. זה לא קשור רק לשאלה אם זה קיבוץ שיתופי או מתחדש. יש לזה השפעה רק בשוליים. השאלה היא מיהו הקיבוץ. כל קיבוץ שונה מקיבוץ אחר, ולכן צורת ההתמודדות תהיה שונה. אין ברירה".
אמון מלא בין התנועה הקיבוצית למועצות
שני הגורמים שהקיבוצים משתייכים אליהם הם תנועות ההתיישבות והמועצות האזוריות, והשאלה היא האם שני הגורמים האלו מתואמים בשאלת שיקום ועתיד קיבוצי העוטף או שהם רואים זאת באופן שונה. "מתואמים לגמרי זו הגדרה קצת קיצונית", משיב מאיר, "אבל אנחנו משתדלים לעבוד עם המועצות בתיאום הכי מלא שאפשר. התפיסה שעל פיה עבדנו עד לאירוע הקטסטרופלי הייתה שאנחנו, התנועה הקיבוצית, לא נמצאים בציר הסמכות ובציר האחריות אלא רק בציר הסיוע. המדינה עובדת דרך המועצות האזוריות, והן אלו שצריכות לתת ואנחנו צריכים לעזור. מה שקרה ב-7.10 מוטט את כל המערכת. לא היה צבא, לא הייתה מדינה וגם לא היו מועצות. אנחנו התייצבנו מיד, ואמרנו: 'אנחנו כאן לכל מה שאתם צריכים'. המועצות התארגנו בהדרגה, והן מחזירות לעצמן את מרחב השליטה ואת התפקיד שלהן להיות החוליה המקשרת בין המדינה לבין התושבים שלהן. ככה זה צריך להיות. אין לנו ויכוח איתן על סמכויות. עד שהמערכת השלטונית התארגנה, וזה לקח זמן, היינו מאוד אפקטיביים. המוקד שלנו סיפק הרבה מאוד תשובות בכל התחומים שאנחנו מומחים בהם, ואנחנו משתדלים לעבוד בתיאום הכי הדוק שאפשר עם המועצות האזוריות, ברמה של תקשורת קבועה ושיטתית. אין כאן עבודה שלנו כפרש בודד בשטח, ויש בינינו לבין המועצות אמון מלא. אנחנו לא רוצים לעצמנו סמכויות של המועצות. אנחנו מבינים את תפקיד המועצות בעניין היישובים, ואנחנו כאן לעזר ולא להחליף את המועצות בניהול השוטף, בטיפול במצוקות ובפתרון הקבע. יש לנו מה להגיד בנושאים האלו, ואנחנו נגיד את זה".
הקיבוצים שהתפנו הם לא רכוש נטוש
אני מבקש מניר מאיר לגעת גם בנושא הגרעינים התורניים, שנאמר עליהם שהם יוכלו להחליף את חברי הקיבוצים אם הם לא ירצו לשוב לנקודת הקבע של קיבוצם. אמירה כזאת, גם אם הוכחשה על ידי בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, יכולה לרחף בחלל בעת המשא ומתן בין הקיבוצים למנהלת התקומה, ולגרום להקשחת היחס כלפי דרישות הקיבוצים בידיעה שיש להם חלופה. "זה באמת האירוע", אומר מאיר, "זה אירוע הזוי, אבל אני מבין איך הוא נוצר. יומיים אחרי השבת השחורה העיתונאית מירב ארלוזורוב ראיינה את ינקי קווינט, מנכ"ל רמי, והוא אמר לה איך לדעתו צריך לפתור את נושא הקיבוצים, וכשהיא שאלה אותו מה יהיה אם הרעיונות שלו לא יתקבלו על ידי חברי הקיבוצים הוא אמר: 'אז יש גרעינים תורניים'. הדבר הזה התפוצץ בתנועה הקיבוצית, כמו רימון יד בתוך חדר. ביקשתי מינקי שיכחיש את הדברים ושיחזור בו. הוא לא עשה את זה, והאמירה הזאת תפסה גובה. כשאנחנו זוכרים את המחאה והקיטוב שהיו לפני ה-7 באוקטובר, אנחנו מבינים שהחשדנות בעקבות האמירה הזאת צמחה על קרקע פורייה. העמדה שלנו מאוד ברורה. הקיבוצים שהתפנו הם לא רכוש נטוש. יש להם בעלי בית. חברי הקיבוצים הם בעלי הבית, והם יקבעו מי יצטרף אליהם ומי לא. אין דיבור אחר, ולא יהיה דיבור אחר. אם יהיה צורך בהשלמות לחלק מהקיבוצים, נעשה את זה מתוך התנועה הקיבוצית. אם הקיבוץ ירצה לקבל כוחות עזר ממקומות אחרים, זה נתון להחלטתו בלבד. בסופו של דבר, כולם הכחישו את האמירה הזאת. אורית סטרוק כתבה לי מכתב הכחשה מסודר. ינקי קוינט אמר לי שהוא לא הובן נכון. הם לא מתכוונים לזה, אבל האופציה הזאת קיימת, ואנחנו צריכים לדאוג שהיא לא תהיה".
מה תמונת המצב חודש אחרי?
"אנחנו חטפנו מכה איומה. המכה הכי קשה שהתנועה הקיבוצית ספגה אי פעם, ולמרות זאת היא הייתה יותר רלוונטית מכל פורום אחר בכל החודש הזה. יש מאה קיבוצים שמארחים מפונים, שרובם הגדול הם לא חברי קיבוצים. נעשית בקיבוצים עבודה מדהימה מול כל החברה הישראלית, מול אנשים משדרות ומאופקים. אני ממש גאה בתנועה שלנו. היכולת של הקהילות הקיבוציות שנפגעו כל כך קשה, להתנהל, לקבל החלטות, ולנהל סוג של שגרה, זו גדולה שמעוררת הערכה עצומה. אנחנו תנועה ש-20 אחוז מקיבוציה מפונים עכשיו, והיא מתפקדת להפליא. זה באמת מרשים".
המסר שלך למפונים מקיבוצי העוטף?
"היה פה כישלון מטורף במימוש ההבטחה של מדינת ישראל לאזרחים שלה על הגבול, והדבר הזה מחייב תיקון יסודי מאוד. התיקון הזה מתחיל בלחסל את החמאס, והוא מחייב גם טיפול בחיזבאללה, שאם לא כן כל התזה הציונית שאפשר לעבד את קרקעות המדינה עד התלם האחרון, תתרסק לא רק בעוטף עזה אלא במאה קיבוצים שמסמנים את גבולות המדינה. מדינת ישראל לא יכולה להרשות את זה לעצמה. היא תהיה חייבת לייצר פתרון. אני בספק אם ההנהגה הנוכחית יכולה לעשות את זה, אבל ברור שאם המדינה חפצת חיים היא חייבת לטפל בזה. מנהלת התקומה היא צעד ראשון בכיוון הנכון, אבל הוא לא מספיק. המבחן יהיה שיתנו לה לעבוד כמו שצריך, ולא יכניסו סדרי יום פוליטיים לתוך העבודה שלה. אני לא לגמרי אופטימי, כי אנחנו כל הזמן רואים הפרעות מהסוג הזה, אבל לקוות מותר ולהגיד את זה חייבים. בסופו של דבר, בעוד מספר שנים יהיו לאורך הגבול עם עזה, 20 קיבוצים גדולים, שונים, פגועים אבל צומחים".
