למה נאלצו חברי דגניה ג' לעזוב ולהקים את גניגר? אילו שירותים סיפקה העיירה סמח' (צמח) לקיבוצי הסביבה? הספר "הקמת הרפובליקה של קיבוצים בעמק הירדן" מאת שמואל הראלי מבית זרע מספר את סיפור הקמתם של קיבוצי עמק הירדן
*תמונה ראשית: הבית הראשון בדגניה, 1912. דגניה המקורית הואילה להקצות בנדיבות קרקעות.צילום: מתוך אוסף דרשוביץ
בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת היה עמק הירדן תופעה ייחודית במפת היישוב הציוני: יחידת שטח קטנה יחסית שהוקמו בה כ-15 קיבוצים, מעין גב שבמזרח ועד אשדות יעקב בדרום (היישובים שאינם קיבוצים, נווה עובד והמושבה כינרת, סופחו בשלב מאוחר יותר). היה זה האזור הראשון בו הוקם "גוש", ארגון מנהלי-בטחוני שקדם למועצה האזורית. מסיבה זו זכה "העמק" (כך בפי תושביו) לכינוי "רפובליקה של קיבוצים". ספרו של שמואל הראלי, בן בית זרע יליד 1945, מספר את סיפור ההתיישבות בעמק הירדן.
הראלי בחר לאפיין את ספרו בכותרת המקורית "אוגדן היסטורי עממי למתעניינים". הכוונה היא שזהו חיבור לא אקדמי. אין פה משנה סדורה או העמקה שיטתית, אלא שורה של רשימות, מעניינות כשלעצמן ומאירות עיניים, המשלימות זו את זו ומאירות מזוויות שונות את הקמת הקיבוצים ואת תולדות העמק.
רוטנברג: לא ראה בעין יפה את השכנים הסוציאליסטים
תחילתו של רעיון הספר הייתה לחקור את תהליך רכישת הקרקעות בעמק הירדן. חלקו הראשון אכן מוקדש בהרחבה לסוגייה זו, החל מ-18,000 הדונמים שרכשו קלווריסקי וחנקין עבור יק"א ב-1905, אדמות שעליהן יוקמו בעתיד כינרת המושבה והקבוצה וכן דגניה א' ודגניה ב', שדגניה המקורית הואילה להקצות לה בנדיבות קרקעות. הסיפור של דגניה ג' היה פחות מוצלח: ועדה קבעה שאין מקום בעמק לעוד קבוצה, ולכן חברי דגניה ג' נאלצו לעזוב לעמק אחר ולהקים את גניגר. הראלי מזכיר לנו שחברי בית זרע התיישבו באום ג'וני אחרי דגניה א' (ומזכיר אפילו את משפחת אברמסון ממושבת כינרת שהייתה שם עוד לפני דגניה). ואילו מחצר כינרת יצאו אחרי הכינרתים (שחברי אפיקים בנו להם את שלושת הבתים הראשונים "על הגבעה") גם מייסדי אפיקים, עין גב ומעגן. מרתק גם סיפורם של מייסדי אשדות, שהתיישבו על קרקעות דלהמיה למרות התנגדות עיקשת של מנהלי פיק"א (שהתנגדו להתיישבות קיבוצית) ושל "הזקן מנהרים" פנחס רוטנברג שלא ראה בעין יפה את השכנים הסוציאליסטים.
לא היה נישול
יפה עשה המחבר שלא התעלם מנוכחותם של מי שקדמו להתיישבות הציונית באזור – ערביי צמח (סמח'), אום ג'וני, עבודייה, עדסייה, וההתיישבות הבהאית, פרק שמתבסס בחלקו על מחקריו של ד"ר מוסטפה עבאסי מאוניברסיטת חיפה, ועל יומנו של נחום רוזנפלד, "איש התלם הארוך", ממייסדי דגניה ב'. לפנינו סקירה מעניינת על התפתחותה של העיירה צמח, שתחילתה (כנראה) במהגרים אלג'יראים, ושחוותה תנופת התפתחות עם תחילת פעולתה של רכבת העמק (1905), הפיכתה לעיירת גבול וסלילת כביש צמח-טבריה תחת שלטון המנדט הבריטי (1920), והקמת מפעל החשמל בנהריים (1932). בשיאה מנתה סמח' כ-3,600 תושבים, היו בה שני מסגדים, ומצויות אפילו תעודות שמאשרות לתושבים הקמת בית מלון ומסעדות. בעיירה התגוררו מספר משפחות יהודיות, בעיקר מטבריה, והיחסים עם החברים מקיבוצי הסביבה היו ידידותיים (זקני העמק זכרו שסמח' סיפקה שירותים שונים כמו תספורת, מכולת ועוד).
מצד שני, בפרק "אגדת הנישול הציוני", המחבר עומד על כך שלא היה נישול. רוב אדמות המישור של ארץ ישראל, הוא קובע, היו שטחי הפקר ללא בעלים, שהפכו בהמשך לאדמות בבעלות השלטון העות'מני, ונמכרו לאפנדים (דוגמת משפחת סורסוק הלבנונית) שהעסיקו אריסים. בעמק הירדן, אדמות אלה (שערכן עלה בין היתר בזכות ההתיישבות היהודית) נקנו בכסף מלא מהבעלים. בחלק מהקיבוצים נשארו חלקות בבעלות פרטית של ערבים גם אחרי העלייה על הקרקע, עד שהגיעו להסדר בהסכמה.
חינוך בחיק הטבע
עוד פרק מעניין מוקדש לבית החינוך המשותף בדגניה. חברי הקיבוצים ייחסו חשיבות מיוחדת לחינוך הילדים לערכי עבודה והגשמה. טקס פתיחת שנת הלימודים כלל מסדר סביב הסמלים: לחם, מעדר וספר תנ"ך. שירת "האינטרנציונל" ו"תחזקנה", ושיעור תנ"ך. כתב יעקב בודניק מדגניה א', מנהלו הראשון של בית החינוך: "בית החינוך היה בית שני לילדים. כשהוריהם עסוקים תמיד בעבודה, נטלו המורים על עצמם את הדאגה להתפתחותם הנפשית והפיזית של הילדים". כאן היה כר פורה לרעיונות חינוכיים חדשניים כמו ראיית המורה כחברם של הילדים, חינוך בחיק הטבע, חינוך לעמלנות ועבודה.
על הכריכה האחורית של הספר כתוב: "אוגדן זה פותח צוהר לערש התנועה הקיבוצית, וממחיש כיצד למרות התנאים, המכשולים והקשיים, לא חדלו מלחתור להגשמת החלום הציוני, להיאחז באדמת המולדת…צאו עמי למסע בנתיב 'רכש הקרקעות', כי בלי קרקע, כך חשבו אז, לא תוכל להתממש הציונות".
הספר מביא תמונות ומפות רבות שמבהירות ומעשירות את הטקסט.
הקמת הרפובליקה של הקיבוצים בעמק הירדן, שמוליק הראלי, 330 עמ', הוצאה עצמית, עריכה: תמר וינברג
