בתו של אלתרמן: על הספר "בגלל הלילה", ביוגרפיה של המשוררת תרצה אתר, מאת דר' מוטי זעירא
בתו של אלתרמן, שם המשפחה שבחרה לעצמה ביתו של המשורר נתן אלתרמן, מעיד על המאבק הפנימי שליווה אותה כל חייה: "אתר" נגזר מאלתרמן, אבל שונה ממנו – קצר, עברי. ואכן, תרצה אתר העריצה את אביה, ומאידך חתרה כל חייה להגיע לביטוי שירי משלה, משוחרר מצילו הענק של מי שנחשב לאחד מגדולי המשוררים בישראל אם לא הגדול ביותר. מאבק נוסף שלה, כאשה מלאת פחדים וחרדות, יהיה להתגבר ולתפקד כרעיה וכאם.
בספר שלפנינו ממשיך ד"ר מוטי זעירא – חבר גבעת חיים איחוד ומנהל המדרשה באורנים – את מפעלו הביוגרפי, הממוקד בגיבורי תרבות של ארצנו. בדיעבד, הספרים שכתב עוברים בין תקופות היסטוריות עוקבות, החל מהביוגרפיות של אהרון שידלובסקי מכנרת (העלייה השנייה), ודוד מלץ מעין חרוד , שנולדו בגולה, ועבור אל הצברים דוד זהבי ונעמי שמר (ספרו הלפני אחרון) . ב"בגלל הלילה" הוא עוזב את ההתיישבות העובדת, ומדלג לעיר הגדולה, בה נולדה (בשנת 1941), ואחר כך כתבה ושיחקה, אתר.
תל אביב היא הקוטב המנוגד להתיישבות העובדת הסגפנית: עיר של בתי קפה, חיי בוהמה, תיאטראות, מגוון של "טיפוסים". עיר החטאים מול הפוריטניות בקיבוצים. בתל אביב יש חופש להתהולל, או לשקוע בדיכאון, מבלי לחפש מחסה או תירוצים.
מן העיר זכרה אתר לימים את הנסיעות הקסומות לקיבוץ תל עמל, שם הייתה חברה לאה, אחותו של נתן האב. תל אביב של אמצע שנות ה-50 מציעה לנערה המתבגרת שפע של גירויים: הפלגה בסירה בירקון, שחייה בים בחוף רידינג, אוכל (פלאפל בדיזנגוף), ושתייה (גזוז חמוץ מתוק באחד הקיוסקים), משחקי הפועל תל אביב בכדורסל באולם אוסישקין, והמון סרטים בכיכובם של ארול פלין, סופיה לורן וענקי בד אחרים. בגיל 15 היא עושה את המהלך הגורלי ועוזבת את "התנועה המאוחדת" לטובת חברה סלונית, צעד שנחשב אז לשיא ההידרדרות המוסרית, אבל גם מסמן את נטייתה – שתתגלה בעתיד – לחיי הבוהמה והאמנות.
כבת לאם שחקנית (רחל מרכוס) ולאב משורר, היא נמשכת הן לתיאטרון והן לכתיבה, ועוסקת במשך מספר שנים במקביל בשתי האמנויות, כשבהמשך תפנה גם לתרגום. שיריה הראשונים מתפרסמים בספטמבר 1958 במוסף "משא" של העיתון למרחב, בעריכת אהרון מגד. קצת אחר כך היא מתגייסת ללהקה צבאית. מפקד גייסות השריון חיים ברלב וסגנו דוד אלעזר, צפו בלהקת הנח"ל הפופולארית ובשלוש להקות הפיקודים, ראו כי טוב, והטילו על קצין החינוך רס"ן שאול ביבר להקים את הלהקה החיילית. ביבר גייס את אתר, נעמי פולני ביימה, ואתר זכתה לסולו בשיר "אליפלט" (אלתרמן וארגוב) ושרה יחד עם חבריה: "אנחנו מבני ראשון לציון, נרשמנו להיות בחיל השריון" (חיים חפר ללחן צרפתי).
אתר המשיכה לשחק באזרחות, גילמה יחד עם עודד קוטלר הצעיר זוג אוהבים בקומדיה האיטלקית "רוזנים ואביונים" וכפי שקורה לא פעם – האהבה זלגה גם לחיים עצמם. הם התחתנו בבית לייסין, כשבין האורחים כל המי ומי בתיאטרון ובתרבות התל אביבית, והגיעה גם ברכה מבן גוריון. אלא שהקשר לא עלה יפה. השניים נסעו לניו יורק, שם קוטלר למד משחק ופרח, ואילו אתר חוותה משבר נפשי קשה, חזרה לארץ, ודרכיהם נפרדו. מבעלה השני, בנץ (בנימין) סלור, חבר קיבוץ נחשון, שהיה נשוי ואב לשניים בעת היכרותם, נולדו יעל ונתן – לימים שחקן וזמר.
בסופו של דבר, אתר תיזכר כנראה יותר כפזמונאית, סופרת ילדים ומתרגמת, מאשר כמשוררת. היא השאירה לזמר העברי מילים לפזמונים שהפכו לנכסי צאן ברזל כמו "אהבתיה", "שבת בבוקר יום יפה", "אני חולם על נעמי" ואולי שירה היפה ביותר (בעיני, כמובן) , "בלדה לאשה" (מנגינה משה וילנסקי), המרמז על סופה הטראגי:
"אפילו ענני אוקטובר הסגולים אל מול שקיעה
לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להירגע".
ילדי שנות ה-70 וגם אחיהם הצעירים, גדלו על ספרה "נוני נוני אין כמוני" שכתבה על ולבנה נתן. עד היום יש לספר מקום של כבוד על מדף ספרי הילדים.
בבוקר יום ה-8.9.1977 נפלה תרצה אתר אל מותה מדירתה בקומה השישית בתל אביב. היא הייתה בת 36 בלבד. הדעות חלוקות, האם הייתה זו תאונה או התאבדות, ותשובה לא ניתנה עד היום. חברותיה – ביניהן חוה אלברשטיין, דפנה אילת, ודליה רביקוביץ – הפכו לאושיות בתרבות הישראלית, ואילו היא נשארה כהבטחה שקוימה רק בחלקה, אישה צעירה ודקה עם יופי עצוב, בשיא יצירתה.
