דנה וראובן הירש, בני כפר גלעדי, עזבו כשהחלה ההפרטה והקימו במו ידיהם וידי ארבעת בניהם את "מחלבת משק הירש" למוצרים מחלב עיזים. מזל שהם למדו בקיבוץ לעבוד בתנאים קשוחים כי לחופש הם לא יצאו כבר 15 שנה
ידיה החזקות הרימו ארגזים מלאים בבקבוקי יוגורט, וסידרו אותם על מדפים במקרר הגדול. בעוברה בין חדרי המחלבה לא שכחה להפעיל שוב את מכונת הכלים, לבדוק את תקינותן של הסלסלות הלבנות, ולערבב נמרצות תערובת גבינה, שבעוד זמן מה תתגבש ותהפוך ליחידות קממבר קטנות. ריח חזק של חלב עיזים מילא את האוויר, ומד החום התריע על טמפרטורת המפסטרת. גם בשעה 2:00 בלילה, בזמן שישנתם, שום כאב רגליים טורדני או שרירים שתפוסים תדיר, לא יעצרו את דנה וראובן הירש מלצאת לעוד יום שיווק ברחבי הארץ – יום שיביא את טעם גבינות העיזים המצוינות שלהם למעדניות, מסעדות ורשתות דליקטס.
דנה וראובן נולדו, התבגרו, נישאו, ואף הולידו את בנם הבכור בקיבוץ כפר גלעדי. עם פרוץ תהליך ההפרטה, החליטו לעזוב את הקיבוץ ולפלס את דרכם בעולם באופן עצמאי. במשך כשלוש שנים חיו במרכז הארץ במטרה לצבור הון ראשוני. דנה עבדה כאחות ב"תל השומר", וראובן פתח עסק מצליח לגינון. כשחזרו לצפון קנו שטח אדמה בפאתי יסוד המעלה, שם חיו בשני קראוונים במשך כשמונה שנים. "גרנו יחד עם ילדינו הקטנים בקצה המושבה, במקום שאפילו תשתיות בסיסיות לא היו בו. חשמל עדיין לא הותקן ואת דרך העפר למקום מגורנו סללנו על חשבוננו".
מכניסים עז לחיים
מגיל צעיר פיתח ראובן אהבה גדולה לבעלי חיים. בכפר גלעדי עבד ברפת, ובחצר מגוריהם ביסוד המעלה גידל להנאתו כמה עיזים. "מאז ומעולם הוא חלם להקים משק חקלאי עם דיר עיזים", מסבירה דנה בנימה מהולה בשמץ רומנטיות את הבסיס לסיפור כולו, "ולכן, כשנפלה לידנו הזדמנות לקנות משק במושב דישון שבהרי נפתלי, הנחנו שדיר קטן יוכל להגשים את חלומותיו של ראובן ואפילו ימלא את צרכיה הכלכליים של המשפחה".
כאן יש להבהיר מפורשות, בין חלום על עדר עיזים קטן ועד להקמת דיר ומחלבה עובר קו ארוך, מפותל ומייגע, שרק מיטיבי לכת ועקשנים גמורים כמו משפחת הירש מסוגלים לצעוד בו. ראובן, הידוע בדרכו האוטודידקטית ובהתנהלותו הבלתי מתפשרת, רתם את כל בני המשפחה למחקר מעמיק בנושא גידול עיזים והפקת גבינות מחלבן.
"בדקנו איזה סוג עיזים כדאי לנו לגדל" פותחת דנה ברשימת משימות ארוכה ומורכבת, "צברנו ידע וטרינרי שהשתלב עם ידיעותיי ברפואה וטיפול, יצרנו קשר עם אנשי מקצוע בנושאים כמו תזונה, תברואה ובירוקרטיה ממשלתית. במקביל להשקעות שערכנו, הגשנו בקשה למועצת החלב, כדי לקבל זכאות למכסות חלב בהן יכול לעמוד עסק פרטי. כשהתברר שזכינו במכרז היינו מאושרים עד הגג, והבנו שביכולתנו להמשיך ולפעול במשנה מרץ". אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. תוך זמן קצר קיבלה משפחת הירש הודעה רשמית מטעם המדינה כי תהליך המכסות הוקפא, ולמעשה כל ההוצאות שהיו להם עד כה, מונחות על קרן הצבי.
"מצד אחד הבנו שאין כיסוי כספי לכל ההשקעות שעשינו עד לשלב זה. מצד שני, כבר היה לנו דיר עם 20 עיזים בחצר, וידענו שמספרן יוכפל תוך פחות משנה. היו בידינו האמצעים הראשונים וגם הידע המקצועי ההתחלתי ולכן החלטנו לא לוותר על החלום. ידענו שאם נתנהל כמשק סגור ונקים מחלבה המבוססת על חלב העיזים שלנו, אנחנו עדיין עומדים בתנאי חוק החלב בארץ. לפיכך פעלנו להשגת אישור להקמת מחלבה ואני התחלתי ללמוד באופן עצמאי איך מייצרים גבינות עיזים".
איך התייחסו אליכם במשפחה המורחבת ובמעגל החברים?
"הסביבה הקרובה שלנו לא הבינה את המהלך, ואף התייחסה לחלום המשפחתי שלנו בבוז, זלזול, או תמיהה במקרה הטוב. 'מה הקטע בגידול עיזים?' שאלו אותנו. 'איך את עוזבת מקצוע בטוח כמו אחות, עם תנאי עבודה טובים, ועם הערכה מלאה שניתנת לך עבור חוסר ודאות כזה?', החברים הפנו אלינו ביקורת ישירה. כולם הזהירו שמדובר בסיכון כלכלי ודאגו שמדובר בפנטזיה שתתרסק לנו בפרצוף. אבל אנחנו התעקשנו להמשיך בדרכנו. כבר היו לנו עיזים, היתרי בנייה להקמת הדיר וחלום שרצינו להגשים. לא ביקשנו מאיש תמיכה, סיוע או הלוואה. העדפנו להצטמצם, להסתדר בכוחות עצמנו ובעיקר להאמין במטרתנו בנחישות".
טון דיבורה השקט של דנה, והשטף שבו היא פורשת את סיפור שנותיו הראשונות של העסק המשפחתי, לא מסגירים את המאמצים הפיזיים והנפשיים שנדרשו להקימו ולהחזיקו. רק מי שבקיא היטב בקורותיה, יודע שפניה העייפות מלמדות על עבודה אינטנסיבית כאחות, למידת תחום הכנת הגבינות ולצד כל אלו – תחזוק תמידי של חיי משפחה וחינוכם של ארבעת הילדים. דנה עברה השתלמויות להכנת גבינות מטעם משרד החקלאות, ואף נסעה לקורס מקצועי באיטליה לשם כך. ועם כל זאת, ההתמודדות בשטח נערכה ברובה באופן עצמאי, בדרך של לימוד, תהייה וטעייה.
"כן, כן" מנידה דנה ראשה בהסכמה, "עשינו המון טעויות, בעיקר בגלל שמצאנו את עצמנו בודדים במערכה. כמעט אין בארץ אנשים שמחזיקים גם דיר וגם מחלבה, ולכן בהרבה סוגיות היינו צריכים לשבור את הראש לבד. מעבר לזה, למרות כל הקורסים שעברתי, עדיין גבנים לא נוטים לחלוק את הידע שלהם עם הזולת, ולכן נאלצנו לערוך הרבה ניסיונות, להפליג בדמיון ולהמציא את המתכונים הייחודיים לנו. כל הזמן נדרשנו לבחון את הפרמטרים השונים: הקפדה על טמפרטורת הפיסטור, כיוון המעלות במקרר, בחירת המחמצות בתערובת, וחישוב זמן שהיית המוצר על המדף. טעם הגבינה והאיכות שלה מושפעים ממאפיינים רבים וצריך לדייק בהם מאוד".
דנה מספרת בכנות שהגבינות הראשונות שהכינה היו בעלות טעם אפרורי וחסר אופי.
מכריהם הסכימו לטעום אך נמנעו מלקנות את המוצרים. למזלם, הבהירה להם חברה טובה שהגבינה שהם מכינים – פשוט לא טעימה!
ההירשים לא אמרו נואש. מלאי מוטיבציה המשיכו בתהליך הניסויים, עד שהחברה נתנה את אישורה והודיעה כי 'גבינה כזאת ראוי לאכול ולמכור!'.
דוקטורט בנפוטיזם
בשלב זה הוחלט על הקמת מחלבה קטנה באזור התעשייה שבצומת כח. ראובן פעל מול הרשויות ומשרד הבריאות, ודאג לכל הבירוקרטיות העצומות שנדרשו לעניין. "תחילה עיבדנו רק 30-20 ליטר ביום. ראובן, בעל החזון והחלום, נהג לעודד אותי ואמר 'את עוד תראי שנגיע גם ל-100 ליטר ביום. הייתי בטוחה ששאיפה כזו תהיה מעל לכוחותיי. היום אני מטפלת ב- 2,000 ליטר בשבוע".
ככל שהמחלבה תפסה נפח, הורידה דנה את נפח השעות בהן עבדה כאחות, ולפני תשע שנים, למרות שהובטח לה תקן נחשק בקופת חולים, היא החליטה להתמסר לגמרי לעבודת המחלבה.
מביני עניין יודעים היטב שעבודה כזו אכן דורשת התמסרות מלאה, ולמעשה – השתעבדות. "בעבודה עם בעלי חיים והכנת מזון אי אפשר להיעדר מהבית ליותר מ-12 שעות. תמיד צריך לחזור לחליבה, להפוך את הגבינות או להוציאן מהמקרר. שום אירוע לא מצדיק היעדרות ממושכת, גם לא סיום הקורס הצבאי של הבן או מסיבה משמחת. אפילו אחרי חתונת בננו הבכור, חזרנו באותו לילה לחליבה. הפעם האחרונה שיצאנו לחופש של מעל ליום אחד הייתה לפני 15 שנה בערך".
בשנים הראשונות חוסר הוודאות הרב דרש מהמשפחה להצטמצם כלכלית, ולנתב את סדרי העדיפויות לעסק הצומח. "זו הייתה תקופה מאוד קשה. חישבנו כל הוצאה, כך שקודם כל הקצנו את כספנו עבור אוכל לעיזים, קניית מפסטרת נוספת וגג לדיר, ורק אחר כך ראינו מה ניתן להפנות לצרכי הבית". ארבעת בניהם של ראובן ודנה שולבו גם הם בעבודות השוטפות, וכל אחד מהם תרם מכישוריו להתפתחות העסק. מעבר להאכלת הגדיים, רחיצת הכלים והחליבה שנעשתה לפני ואחרי שעות בית הספר, הם בנו יחד עם ראובן את הדיר ואת מתקני המחלבה במו ידיהם: סיקלו אבנים, ריתכו ברזלים, התקינו גדרות ויצקו מרצפות. הבכור היה אחראי על התחזוקה המכנית של המכוניות והטרקטורים, השני דאג לקשר עם ספקים, עיצוב המוצרים ותחזוק המלאי. השלישי היה שותף בשיווק ובמכירה, והרביעי ניהל את הדיר לבדו במשך שנתיים. "יש לי דוקטורט בנפוטיזם", צוחקת דנה. "כשעובדים עם המשפחה, כל אחד מבצע את העבודות הבסיסיות ואחר כך מתברג בתפקיד המתאים לו. כשהם חוזרים מהצבא או מעיסוקיהם הפרטיים הם קודם כל מתעניינים מה צריך לעשות, וניגשים לכל משימה ללא הסברים מיותרים. נכון שנדרשת כאן הכלה מיוחדת, ויתורים ומציאת איזון בלתי נגמרת, אבל עם זאת, הנאמנות של כל בני המשפחה לעבודה היא מדהימה. יש להם מעורבות מלאה, בקיאות רחבה בתחום, וכמובן גם זכות דעה ודיבור. אני יודעת איך הראש שלהם עובד, הם רואים את התמונה הרחבה, ומביאים בחשבון גם את אילוצי העסק וגם את צרכי הבית. השותפות המלאה הזו היא יתרון גדול מאוד. בבית אנחנו מנסים להפריד בין החיים הפרטיים לעבודה, אבל זה בהחלט מורכב, אם כי מאז שהצטרפו בנות הזוג של הבנים למעגל, משתדלים לדבר על נושאים נוספים מלבד עיזים, מחלוב ומכוניות", מסכמת דנה את הסוגיה בנימה של הכרת תודה, אך לפתע, מתעננים פניה לרגע והיא מודה בקול: "כל הטרוף הזה גורר איתו הרבה רגשות אשם כלפי הילדים, כי ברב שעות היום היינו משועבדים לעסק, וגררנו גם אותם לזה, כך שגם בשבתות, חגים וחופשות מהצבא הם עבדו בשעות מטורפות ככל הנדרש. זו אמנם המציאות אליה גדלו, אבל בכל רגע יכלו למשוך ידיהם ולהגיד שאין להם חלק במימוש החלום של הוריהם. זכינו ובורכנו בכך שהם יהיו שותפים מלאים שלנו באופן מעשי ורגשי. אני משערת שאם היה לי הרכב אחר של ילדים, כל זה לא היה מתאפשר".
ובאמת כשיצאו הבנים מהבית והצעיר שבהם התגייס לצבא, התברר שתפעול רציף של דיר ומחלבה יחד הוא מעל לכוחותיהם של ראובן ודנה. "עמדנו בפני משבר עמוק. לא מצאנו אף אחד שיכול להחליף את עבודתם המסורה של בנינו ואת האמון שנתנו בהם. אחרי זמן קצר ממש קרסנו פיזית. תקופת לחץ קשה, לצד בשורה משמחת שאנו עתידים להתברך בנכד ראשון הבהירה לנו שלא נוכל להמשיך בשעבוד הנוכחי. החלטנו להיכנס לשותפות בגידול העיזים, ובכך למעשה לוותר על החלום הראשוני שלנו".
אז איפה הסיפוק בכל העסק?
"זו שאלה שאני שואלת את עצמי בכל יום" משיבה דנה באופן מפוכח. "הקמת עסק עצמאי היא תהליך מסובך, במיוחד בארץ מורכבת כמו שלנו, שהשלטון בה מערים מכשולים אין סופיים על חקלאים ויצרנים. באירופה המגזר היצרני והחקלאי נתמך על ידי סובסידיות ומענקים ובישראל, גם מה שמבטיחים לא מקיימים. זו הרפתקה מתעתעת שאי אפשר לצפות את מהלכיה וניתן להתנסות בה רק במידה שיש לכם כוחות-על, ונכונות לוותר על מה שחשוב בחיים, כמו משפחה, בילויים וחברים. עם זאת, אני מסתכלת על הדרך הארוכה שעשינו ובהחלט רואה ברכה בעמלינו. עבדנו קשה, והגענו לכך שאלפי אנשים בכל שבוע קונים את המוצרים שלנו כי הם טובים וטעימים. כיתתנו רגלינו, יצרנו קשרים אישיים, והגענו בכוחות עצמינו למסעדות נחשבות כמו רביבה וסיליה, חוות צוק, ניצת הדובדבן, מסעדת נומי, יקב התשבי, או.סי.די, הרשת של רותי ברודו ועוד".
בעניין זה זוקפת דנה חלק מהצלחת העסק גם לחינוך הקיבוצי: "בקיבוץ למדנו כישורי חיים כמו עמידה בתנאי עבודה קשוחים, אהבה לבעלי חיים, וגם את התעוזה והאפשרות לגשת לכל אדם בגובה העיניים. כשראובן נפגש עם שפים ידועים הוא מתייחס אליהם כשווי ערך לו, כאילו פגש אותם בחדר האוכל של הקיבוץ. כיום אפשר לומר שהצלחנו להסיר את החרב הכלכלית, הקמנו עסק שהתייצב והפך לריווחי, ואנו נמצאים על דרך המלך.
דנה משתתקת לרגע ואז נזכרת: "ולשאלתך המופיעה בכותרת הכתבה, התשובה היא "לא!".
באופן אישי אני אוהבת טעמים פשוטים, כמו אלו שהגישו פעם בחדר האוכל. הכרתי את גבינת העמק וגבינה לבנה פשוטה וזה הספיק לי. עם התפתחות העסק למדתי להיות בקיאה במה שנחשב איכותי ומה מתאים לטעם הקהל. אבן הבוחן העיקרית שלי הם ילדיי, המבקרים הכי קפדנים שלי. בהתחלה הם סלדו מהגבינות ולא התקרבו אליהן, עכשיו הם אוכלים אותן בתאבון ואף חולקים עם חבריהם.
אני מקווה שנמשיך להתפרנס בכבוד, שיגדלו הרווחים, שהיקף המכירות יתרחב ונגיע לקהלים ולאזורים נוספים בארץ, ובעיקר, שנזכה לדור המשך שייפתח את העסק בעתיד. מאחלת לעצמנו שנחזיק מעמד ב-15 השנים הקרובות, כי הקושי הוא גדול והגב מאוד כואב. להקים עסק עצמאי, פרושו להיות הבוס הכי קשוח של עצמך, אבל מצד שני הפירות הם שלך. הם בזכותך".
