הספר "גבעה ורוח בה", אותו כתב יובל דניאלי, סוקר את תולדות סמינריון הקיבוץ הארצי גבעת חביבה משנת היווסדו – 1949. הספר, שראה אור בימים אלו, מחולק לחמש תקופות היסטוריות בחיי הגבעה. דניאלי: "אין זה רק מבט נוסטלגי לאחור, אלא תיאור של הנכס התנועתי של גבעת חביבה הצופה פנים לעתיד"
משימה לא פשוטה לקח על עצמו יובל דניאלי (המעפיל), העובד כבר 25 שנה בארכיון גבעת חביבה, כדי לסכם את שבעים שנות פעילותה. בפתח ספרו "גבעה ורוח בה" הוא הגדיר את משימתו: "לא קלה הייתה הדרך במשך שבעים שנותיה של גבעת חביבה, מיולי 1949, החודש בו נפתח רשמית הסמינריון של הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר ועד היום.
הייתה זו דרך ארוכה ופתלתלה של חיפושי דרך, בכל פעם מחדש בהתאם למציאות המשתנה. רבים וטובים חברו אל אותם חיפושי דרך, ביניהם חמישה עשר מנהלי גבעת חביביה לדורותיהם, עד שהגענו אל מה שהיא כיום.
על אותה דרך בהתפתחותה ובהשתנותה, מבקש חיבור זה לספר". "הגבעה", כפי שהיא קרויה בפי פעיליה, משמשת מרכז רעיוני-חברתי-חינוכי ותרבותי של תנועת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, זכתה בספר שיצא לאור לאחרונה בהוצאת יד יערי בסיוע "חבצלת – מוסדות תרבות וחינוך" באותו מקום הקרוי על שמה של הצנחנית חביבה רייק, חברת קיבוץ מענית.
חביבה רייק, חניכת השוה"צ בסלובקיה, עלתה לארץ בסוף 1939 הצטרפה לקיבוץ מענית, התנדבה לפלמ"ח, עברה קורס צניחה בחיל האוויר הבריטי והונחתה במטוס, בלי שצנחה מטעמי בטיחות, באפריל 1944 בסלובקיה, לשם הצלת יהודים מהמשטר הנאצי וחילוץ אמריקנים ובריטים שניצלו כשמטוסיהם הופלו מעל שמי סלובקיה. חביבה רייק ורפאל רייס נתפסו על ידי הגרמנים לאחר קרב עם הפרטיזנים והוצאו להורג, לאחר עינויים קשים, עם 250 יהודים נוספים, בתום המלחמה.
עיתון "משמר" (לימים "על המשמר") פרסם בעמודו הראשון ב-10 במאי 1946 קול קורא להנצחת זכרה של חביבה רייק. עשרה בתים ומגדל מים, "בתי לבזובסקי" שנמצאו אז ברשות קיבוץ עין שמר, הגובלים בקיבוץ מענית, היו תשתית הקרקע הראשונה לייסוד "הסמינריון לשליחים ומדריכי נוער עולה על שם חביבה רייק" שהפך ל"גבעת חביבה" שלוש שנים אחר כך.
דניאלי שקד על כתיבת הספר במשך שלוש שנים, תוך כדי עבודתו בארכיון "יד יערי". לפני כן היה שלוש פעמים מזכיר המעפיל, שחקן כדורעף, פעיל במגזר הערבי מטעם מפ"ם, חוקר תרבות ועוד, אבל הוא רואה את עצמו קודם כל אמן העוסק באמנות פלסטית, מציג עבודות בתערוכות יחיד וקבוצה.
גם לעבודתו כארכיונאי בגבעת חביבה הגיע לאחר שהקים בה את חטיבת האמנים הקיבוצית לדורותיה, ולפני כן היה בין היזמים להקמת המרכז לאמנות אותו הוביל כמנהל וכאוצר את הגלריה במשך שבע שנים: "הספר על גבעת חביבה נכתב מנקודת מבטי האישית האמנותית, ולכן נתתי בה מקום נכבד לנושא האדריכלי והאמנותי-חינוכי.
אין זה רק מבט נוסטלגי לאחור אלא תיאור של הנכס התנועתי של גבעת חביבה הצופה פנים לעתיד". את חיבור הספר ליוותה מערכת בהרכב יניב שגיא, דודו אמיתי, קרן שוויצר ברוש ויונת רוטביין מולא. העורכת הלשונית היא רוני כוכבי-נהב (הזורע).
"גבעה ורוח בה", על 190 עמודיו, שיחות עם 34 מרואייניו, צלילה ארכיונית רבת היקף ועשרות תמונות, מחולק לחמש תקופות על פי סדר מועדן ההיסטורי. התקופה הראשונה, שתוארה לעיל, התאפיינה בחבלי לידה שקדמו לפתיחה. כדי לנסות לקרב את הקוראים לספר מיוחד זה, בחרנו הפעם להביא בעיקר "דברים בשם אומרם" ומכל תקופה בו ציטוטים המאפיינים את גבעת חביבה החוגגת 70 שנה להיווסדה.
תקופה שנייה: יסוד בית לתנועה (1949-1980)
אלכס פלג (בית זרע), ממייסדי גבעת חביבה, כתב ב"הדים", כתב העת של תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ב-1955: "לא למען רכישת השכלה בעלמא נוצרה גבעת חביבה, ולא כדי לספק מאוויים מדעיים אלה ואחרים – לחינוכנו הרעיוני אין מטרה זולת המטרה להקנות להמוני חברינו השקפת עולם לוחמת, המושרשת היטב בקרקע מציאותנו, ואשר יסודותיה הרוחניים מושתתים על הסוציאליזם המדעי".
על מקומה של גבעת חביבה במאבקים הפוליטיים בקיבוץ הארצי ובמפלגת מפ"ם יעידו דבריו של יעקב חזן (משמר העמק), שפורסמו ב"השבוע בקיבוץ הארצי" באוקטובר 1954, לאחר הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית ברית המועצות בה הוקיע ניקיטה חרושצ'וב את פולחן האישיות ועריצותו של יוסף סטלין.
במפ"ם ובחלק מקיבוצי השומר הצעיר נערך אז 'טיהור' של הפלג השמאלי, אותו הנהיג משה סנה: " תפקידה של גבעת חביבה הוא בסיוע המתמיד לעצם גיבושו ועיצוב דמותו של הקיבוץ הארצי כתנועה לוחמת, הנאמנה ליעדיה כתמונה קיבוצית ציוני-חלוצית וסוציאליסטית מהפכנית. בדיבור אחד: גיבושה המתמיד, המכוון של הקולקטיביות הרעיונית…..אין זה רק סמל שהמאבק האידאולוגי עם סנה הגיע לשיאו דווקא כאן, בגבעת חביבה; אין זה מקרה, שאף המאבק פנימי של תנועתנו עם הסטייה השמאלנית (כך במקור – ע.ה.) מצא את סיומו כאן. קשה לנו לתאר לעצמנו את המאבק הזה מבלי השתתפותה הפעילה של גבעת חביבה…כאן הוקם אחד הסכרים היעילים ביותר נגד כל סכנה של סטייה ימנית או שמאלנית בחיינו".
בשלושים השנים של תקופה זו הונחו יסודות הפעילות המגוונים של גבעת חביבה. לא רק ככור היתוך תנועתי בסמינרים וכנסי לימוד ומרכז פוליטי אידאולוגי של הקיבוץ הארצי ומפ"ם, אלא מוסדות בנושאים שונים שפעמים רבות היו יוזמה של "משוגעים לדבר":
החל משנת 1961 החלו בסמינרים לרכזי תרבות (סרתב"ק) בקיבוצים, במטרה לשכלל את הכלים התרבותיים של רכזי התרבות, בעיקר ביצירה עצמית של החברים בקיבוצם; בשנת 1965 הוקם בית ברוך לין (משמר העמק) – המרכז לחקר תנועת העבודה בשיתוף עם ההסתדרות, שמטרתו, כדברי מנהלו הראשון, דניאל בן נחום: "להיות גשר בין פועלי העיר לחברי הקיבוץ, להרבות ביניהם שיח ולקרבם זה לזה".
במגילת היסוד של המרכז היהודי-ערבי לשלום, שהוקם ביוזמתו של שמחה פלפן (גן שמואל) ב-1963, נכתב: "להרבות חקר וידע ולהעמיק ידידות. להפיץ תודעת שותפות התרבויות העברית והערבית בעבר, ולחזק קשרי יצירתן בהווה ובעתיד. להעמיד מורים ומחנכים בני שני העמים, שוקדים ופועלים ברוח זו, להיות בית בל ימוט להגשמת רעיון האחווה בין יהודים וערבים במדינת ישראל ובאזור כולו". במקביל הוקם בתוך המרכז היהודי-ערבי לשלום גם המכון לשפה הערבית שמנחיל את השפה לבני נוער ומבוגרים.
גבעת חביבה פועלת מימי קום המדינה, עוד בזמנו של הממשל הצבאי ועד היום, לקידום שותפות אמת בין שני העמים, גם בתקופות הקשות ביותר של מתח בין החברה היהודית והערבית במדינה. את המכון היהודי-ערבי מנהלים במשותף יהודי וערבי בקביעות.
בראשית דרכו בשנת 1963 ניהלו אותו יורם מירון (הזורע) ואחריו וד"ר שרה אוסצקי-לזר (רמות מנשה). ריאד כאמל כבהא מהכפר ברטעה, ניהל את המכון בשנים 1980 – 2001 וחזר לנהלו משנת 2010 ועד היום.
על תפקידו הוא אומר כך: "אישית, אעשה כל שביכולתי כדי שגבעת חביבה תהפוך למוסד יהודי-ערבי משותף באמת, שתהיה כתובת לכל האוכלוסייה מכל המגזרים ותדע לפנות אליהם בשפתם ולהיענות לצרכיהם. שאיפתי היא שנמשיך להתחדש כל הזמן ונוביל בבניית השותפות, בחינוך לסובלנות ולחתירה לשלום".
פעילותם של האמנים הציירים יוחנן סימון (גן שמואל) ומרסל ינקו (סמינר הקיבוצים), שהשתייכו לקבוצת "אופקים חדשים", בגבעת חביבה, נתנה דחיפה להקמת המרכז לאמנות במקום.
קדמו לכך אסכולות האמנות השונות שהתהוו בקיבוצים בשנות החמישים. סימון וינקו בקיבוץ הארצי ייצגו את "הריאליזם החברתי" ואילו חיים קיוה (נען) יוסף זריצקי ואביגדור סטימצקי, ייצגו את "המופשט הלירי" בקיבוץ המאוחד. גבעת חביבה הובילה קו ברור של אמנות חברתית פיגורטיבית-ריאליסטית קיבוצית שהייתה לה השפעה בקיבוץ הארצי ובתנועה הקיבוצית בכללה.
היטיבה לתאר סוגיות אמנות אלה בקיבוצים, חוקרת האמנות ד"ר גליה בר אור (עין חרוד מאוחד) שבחיבורה "חיינו מחייבים אמנות 1930-1960" כתבה: "החזון החברתי שהתגבש בשתי התנועות הקיבוציות הגדולות, התקשר לשתי מגמות רעיונית ופוליטיות בתנועת הפועלים המגמה האחת, המקושרת למפ"ם, קידמה ערכים בינלאומיים אינטרנציונליים, דגלה באמנות חברתית וראתה בה חלק בלתי נפרד ממאבקו של מעמד הפועלים…המגמה השנייה שהייתה קשורה למפא"י ולקיבוץ המאוחד, דגלה בין השאר בערכים 'אוניברסליים' ובאמנות אוטונומית, שנתפסה ביסודה כנובעת ממעמקי נפשו של היחיד".
יובל דניאלי, שהיה אחד מהוגי הרעיון להקמת מרכז לאמנויות כמוסד קבוע בגבעת חביבה, איתר מבנה "האנגר" בריטי, מדרום לחדר האוכל מלא בגרוטאות של מפעל "גלעם", ושם הוקם המרכז, בשנת 1986, הסיסמא הייתה: "אין קיבוץ ללא תרבות ואין תרבות ללא יצירה עצמית".
אילנה ושאול (טולי) באומן (עמיר), שגויסו להקמתו של המרכז, ראו בו הרבה מעבר לכך. "אני מאמינה שמה שיכול להביא לשינוי המצב החברתי-פוליטי בארץ זו האמנות בלבד" כתבה אילנה, "בגבעת חביבה מתקיימת כיום פעילות ענפה בנושאים רעיוניים-חברתיים-פוליטיים, קשר בין יהודים לערבים, מורשת וכו'.
טבעי והכרחי לשלב בפעילות זו את תחום האמנות היכול להעשיר את מגזרי הפעילות האחרים…אני מאמינה שאפשר יהיה לזהות את המקום עם אמנות השמאל כמושג – משהו כמו צוותא בחיים החברתיים". המרכז יצר ויוצר פעילות אמנותית רבה ומגוונת: בנוסף לחוגים הרבים, הוקמה גלריה לשלום שנתנה מקום גם לאמנים פלסטינים לעבוד ולהציג, התקיים פרויקט 'גבול השלום' (1990) וראה אור כתב העת לאמנות "סטודיו" שהופיע בשנים 1989 – 2008.
תקופה שלישית: התמודדות עם משבר ושינויים (1999-1980)
התקופה השלישית המתוארת בספר, עומדת בצל המשבר הכלכלי והתודעתי בתנועה הקיבוצית והמהפך הפוליטי ב-1977 שגרם בחלקו להקמת מרכז ההדרכה בגבעה.
סנונית ראשונה היו חוברות שיצאו ביוזמת מרכז ההדרכה שעסקו בנושאים רבים וכונסו בספר, בשנת 1986, תחת הכותרת "הקיבוץ – בית או דרך?" שדן בבעיות המשבר ובמציאות המשתנה.
אחר כך, באותה שנה, פרסמו שלושת האלפי'ם – אורי וובר (יחיעם), אבישי גרוסמן (עין שמר) ואברמ'לה פרנק (גן שמואל) חוברת ששמה "מי מפחד מהעתיד הקיבוצי" שבהקדמה לה נכתב:"כל אדם המסתובב כיום בחצר הקיבוצית, יכול לשמוע את צפירת האזעקה ולראות את הדגלונים המאותתים: משהו חייב להשתנות. נראה שתקופת הדגירה הגיעה לסיומה, השינויים המתבקשים הגיעו לידי הבשלה והגיעה שעת ההחלטות וביצוען. שינוי בעוצמה ובזמן הוא תנאי הכרחי לקיום ולהתפתחות. החמצת הרגע הנכון יכולה להוביל לניוון ולסוף הדרך".
במשך עשר שנים פעלה קבוצה רעיונית זו, שמנתה כ-12 חברות וחברים ואתגרה את הנהגת תנועת השומר הצעיר בנושאי הקולקטיביות הרעיונית, הקשר בין מפלגת מפ"ם לקיבוץ הארצי ויותר מכל – ביחס לשינויים שהחלו להתהוות בקיבוץ המתחדש.
כשנשאל אבישי גרוסמן על ידי דניאלי "מה היה בשבילך מרכז ההדרכה, השיב גרוסמן: "היה זה מרכז להפצת חזון רעיוני, מול שמרנות של אלה שנאחזו בקרנות המזבח. אנחנו, חברי המרכז, ביקשנו להכיל יתר דמוקרטיזציה בחברה הקיבוצית ובמוסדות התנועה. יתר אפשרות למימוש עצמי, יתר כבוד לפרט. כל זה במסגרת הקיבוצית. מה שעשינו – זה בשוליים".
לאורך השנים ביקרו בגבעה לא מעט אישי ציבור, פוליטיקאים ואמנים מחו"ל: סימון דה בובואר וסארטר, ראשי מפלגות סוציאליסטיות מאירופה, אלכסנדר ואן דר בלן, נשיא אוסטריה ועוד. מספרת רינה ברקת, המנהלת האדמיניסטרטיבית במקום, על ביקורה של קמילה סאדאת, בתו של נשיא מצרים סאדאת בשנת 1994, שהייתה פעילה באגודת ידידי גבעת חביבה בארה"ב (מנהלי הגבעה היו אז רני טריינין מבית ניר ויעלה גרנות משובל) : "קמילה ביקשה לבקר בכנסת ולראות היכן אביה נאם את נאום השלום.
באותו יום התקיימה בכנסת הוועדה שהייתה צריכה להחליט ביחס למכרז לקיום קורס למורות-חיילות שהתקיים שנים בכפר עציון. היינו מעוניינים מאד לזכות במכרז, לא רק בגלל ההכנסה הכספית, אלא בעיקר כדי להנחיל להן את המורשת והתפיסות האידאולוגיות של הגבעה.
קמילה, שהצטרפה אליי לדיון בוועדה, ביקשה מברקת שלא תציג אותה, אלא שרק תשמש לה כמתורגמנית לאנגלית. לאחר דבריו של שאול יהלום, שייצג את כפר עציון, היא קמה ואמרה: 'אני קמילה סאדאת, בתו של נשיא מצרים ואני אומרת לכם, רבותי: אין מקום מתאים יותר בעולם מגבעת חביבה לקיים בו את הקורס למורות-חיילות'. ברור מי זכה במכרז".
קבוצת "חבצלת" שהוקמה על ידי קיבוצי הקיבוץ הארצי בשנת 1967, ע"ש זאב חבצלת (בית אלפא) היא למעשה הזרוע המשקית-כלכלית של גבעת חביבה. בראיון בספר עם איתמר שוויקה (ברקאי), מנכ"ל חבצלת עד לאחרונה, הוא מספר, שלמרות שהעיסוק שלו הוא בתחום הכלכלי, תחושת סיפוק ממלאה אותו ביחס לפן החברתי-חינוכי: "אי אפשר לעבוד בחבצלת ללא התחברות לצד הערכי של הארגון. הדנ"א של חבצלת זה לא רק כלכלה.
השאיפה היא שבכל קיבוץ יהיה נאמן חבצלת וכדי לבצר את חזון חבצלת לשנים הבאות, אנו שוקדים על בניית בית השומר הצעיר בתוך מתחם הגבעה." כשהוא נשאל על ידי דניאלי מהו אותו חזון משותף, הוא שולף את הסיסמה ההיסטורית שהתנוססה בראש העמוד הראשון של "על המשמר": "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים".
יד יערי – ארכיון השומר הצעיר – השוכן בבניין נפרד בגבעה, מופקד על חקר עברה, מורשתה ופיתוח רעיונותיה. האגף המחקרי עוסק בתולדות השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפלגת הפועלים המאוחדת ומעורבותם במערכות הציבוריות בארץ ובעולם. ב-1983 נחנך הארכיון התנועתי שהמייסד והמנהל הראשון שלו היה שלמה רכב, ולאחר פטירתו של מאיר יערי הוסב שם המכלול ל"יד יערי". ב-1985 נוספה למבנה קומה ל"מורשת" – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'.
דודו אמיתי, מנהל הארכיון, מגדיר את עיקרי מטרותיו: "חייבים להמשיך בתיעוד ההיסטוריה של התנועה בארצות השונות ובו-זמנית לחקור את התנועה הישראלית ואת הקיבוץ הארצי כתנועת התיישבות, שעדיין לא נכתב עליהם באופן שיטתי. אנחנו מבקשים להרחיב את שיתוף הפעולה עם מוסדות אקדמיים, לפעול להמשך הכשרה והדרכה של ארכיונאי ההתיישבות העובדת ולהיות בעבורם קבוצת תמיכה מקצועית. יש שאיפה לתרום להקמת ארכיונים בחברה הערבית בישראל אם כי זו משימה מורכבת ולא פשוטה. מנסים לגייס כוח אדם מקצועי וצעיר וחשים במחסור תקציבי המעכב הרחבת הדיגיטציה של הארכיון והעלאתו לרשת."
במסגרת מורשת, המהווה את החטיבה ההיסטורית של השומר הצעיר, נמצא גם מרכז התיעוד והחקר שנחנך ב-1983 ועסק בעיקר בפרסום אוספי תעודות וספרי מחקר ותפקידו ליצור כלים להוראת ההיסטוריה השומרית והנחלתה בסמינריון הרעיוני, בתנועה החינוכית ובמוסדות החינוך. לאלה יש להוסיף את המכון לחקר תנועות הנוער וההוצאות לאור של המוסדות הנ"ל.
מחבר הספר, יובל דניאלי, מדגיש כאמור לעיל את היותו אמן ואת מעורבותו במרכז האמנות המשותף, שכולל גם את הגלריה לשלום בה מוצגות תערוכות אמנות עכשווית הפתוחות לכל גווני האוכלוסייה, בעיקר בעלות אג'נדה חברתית. הגלריה מקיימת בית ספר לקרמיקה הגדול בארץ. עקרון חשוב במרכז האמנות הוא לשמר את הרעיון השיתופי על שינוייו ולא לוותר על ערכי השיתוף והשוויון הקיבוציים, ואחת לשנה מוצגת בגלריה לאמנות תערוכה המוקדשת לנושא הקיבוץ.
תקופה רביעית: הישרדות בכל מחיר 1999-2012
על תקופת המשבר הקשה, שבתחילתה נוצר האיחוד בין התק"מ והקבה"א והוקמה התנועה הקיבוצית המאוחדת, כותב דניאלי: "המשבר גרם לעיסוק מתמשך בבעיות הפנים-קיבוציות ובאווירת אי-הוודאות לגבי עצם המשך קיום הקיבוץ כחברה שיתופית בעידן ההפרטה, לא היה מקום גם לסמינרים השונים בגבעת חביבה.
ברחבי התנועה הקיבוצית לא נמצאו הכלים האפקטיביים והמתאימים להציב דגם התמודדות שימנע את ההזדקקות לגורמי ניהול חוץ קיבוציים….הגבעה לא הייתה אלא מראה של הקיבוצים עצמם: נבעו בקיעים בסולידריות הבין-קיבוצית, השתנו סדרי העדיפויות, כל קיבוץ עמד כעת לנפשו מול המשבר".
בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את הגבעה, נחתם "חוזה הצלה כלכלי" בין חבצלת לבין חברת תולי-מעונות, שהתיר לחברה עד שנת 2017, לאפשר אירוח סמינרים ושירותים אחרים. חגי הלוי (רמת השופט), ששימש בשנים 2004 – 2012 כמנכ"ל גבעת חביבה, עמל קשות, יחד עם קבוצת חבצלת, "להוציא את העגלה מהבוץ" הכלכלי, ולאחר שנוצר איזון, ניתן היה כדבריו "להחזיר עטרה ליושנה" ולהתמסר לפעילות הערכית-תכנית של הגבעה.
תקופה חמישית: חזון של חברה משותפת 2013-2020
תקופה זו מתאפיינת בגיבוש חזון חדש במציאות שהשתנתה. יניב שגיא (עין השופט) המנכ"ל משנת 2012 ועד היום, משרטט בדבריו את החזון המתחדש של הגבעה עליו מבוססת פעילותה בשנים אלה: "הגדרנו מחדש את השליחות שלנו ובמקום לדבר על דו-קיום בונים תשתיות לחברה משותפת. לצורך כך נבנו חמישה צירי פעולה: הציר הראשון – בחירת תשתיות אנושיות לקראת העתיד והוא החינוך לחיים משותפים; הציר השני – בניית חברה משותפת, שוויון והעצמה של החברה הערבית; השלישי – שותפויות בין קהילות שכנות; רביעי -חיבור באמצעות המיומנויות והכישורים של שפה, תרבות ואמנת; הציר האחרון -השפעה על מדיניות ממשלתית ומעורבות הציבור.
את הפעילות של היום בגבעת חביב כיום ניתן להדגים ברשימה החלקית הבאה: שני בתי ספר עם פנימייה – בית הספר התיכון הבינלאומי, כפר הנוער הערבי למצוינות בו לומדים 400 תלמידים בתיכון שש-שנתי; מפעלי תנועת הבוגרים של השומר הצעיר: קיבוץ אמתי ומרכז אירוח.
"קמפוס ואדי עארה" לימודי האוניברסיטה הפתוחה ללימודים אקדמאיים, בעיקר לנשים מהחברה המוסלמית ומרכז תעסוקתי ל'אלוט', אגודה לילדים ובוגרים עם אוטיזם. פעולות אלה מצטרפות למוסדות והפעולות שאוזכרו בכתבה.
לסיום אני שואל את יובל דניאלי: מהי גבעת חביבה בשבילך היום? " והוא מפנה אותי למשפטים מודגשים החותמים את ספרו: "גבעת חביבה מוסיפה בי אמונה שעדיין אפשר וראוי לתקן, שלגבעת חביבה נועדו מקום ותפקיד בחינוך הדורות הצעירים, בגיבוש תפיסת עולם חברתית-סוציאליסטית נעדרת שסעים; גבעה הדוגלת בשוויון חברתי – פוליטי ודמוקרטי; גבעה שממשיכה להוביל לאחוות עמים וכמיהה לשלום….גבעה הצופה פני העתיד בכל שלושת המעגלים הרלוונטיים: קיבוץ, חברה ישראלית, עולם".
