ספר הילדים החדש של יהודה תלמי "דאגה בשכונת הציפורים", עוסק בבעלי כנף שדואגים ומסייעים זה לזה בעת משבר. ההשראה לכתיבת הספר הגיעה מאימו ז"ל, שסיפרה ודקלמה לילדיה את שירו של יוליאן טובים "הזמיר שאחר לשוב" שהציגו בבית ספרה היהודי בוורשה
דאגה בשכונת הציפורים: ספר הילדים "דאגה בשכונת הציפורים" "מתחיל בדאגה גדולה, אך נגמר מאושר ושמח. בזכות האהבה, בזכות הקהילה, ובזכות האביב הפורח". יהודה תלמי (79) בן וחבר קיבוץ משמר העמק, אב ל-5 וסב ל-9 נכדים, עסק בעברו בחקלאות ובבניה ומשמש כיום עורך בענף הווידיאו בקיבוץ.
"אמא נהגה לספר לי את הסיפור בילדותי. כנראה שהוא הותיר עליי את חותמו. בספר אני מנסה להקביל סיפור מחיי הציפורים לחיי קהילה. דואגים ועוזרים זה לזה".
ספרו של יהודה מיועד לקוראים צעירים ומספר על חברות, על חיי קהילה ועל החיים הקסומים בטבע. העלילה מספרת בחרוזים על גברת ציפה שבעלה מר ציפציף מאחר לשוב הביתה בערב. ציפה המבוהלת נתמכת בהתחלה בשכניה הטובים ובהמשך בכל תושבי שכונת גן ענן – שכונת ציפורים פסטורלית – שיורדים מקניהם וחשים לעזרתה.
"את עצי הבוסתן של שכונת גן ענן
רוח ערב ליטפה והרגיעה.
ציפורים עייפות כבר חזרו אל קינן,
רק מר ציפציף עוד טרם הגיע.
הירח עלה כבר, גדול וצהוב,
כוכבים נצנצו ברקיע,
פנסים נדלקו לכל אורך הרחוב,
אך מר ציפציף עוד טרם הגיע.
בקן גברת ציפה דאוגה, אומללה,
יראה מכל ניד וכל ניע,
כבר החושך ירד והיכן בעלה,
מר ציפציף עוד טרם הגיע" (מתוך הספר)"
אבל לא לדאוג. הכול נגמר בכי טוב.
לאורך כל הספר מעטרים את הטקסט איורים מקוריים וססגוניים של אינה קצב שמאירה בשלל צבעים את הסיפור ומוסיפה לייחודיות שלו.
יהודה, איזה מסר אתה רוצה להעביר לילדים?
"המסר הוא שיש חיים גם מחוץ לבית. כמי שגדל בקיבוץ בסביבה של נוף וטבע, אני ממליץ להורים ולילדים לצאת מהבית ולנשום אוויר אחר. להקשיב, לשמוע את הקולות. להסתכל, לראות את המראות. להשתתף בחוויות שהטבע, ממש לידנו, מציע לנו.
מסר נוסף הוא הייחוד שבחיי הקהילה. הדאגה איש לרעהו, הנכונות לעזור ולסייע בכל עת והאחווה שנוצרת בתוך כך. אין ספק שבימים אלה אנחנו לומדים להעריך מחדש את יתרונותיהם הכלכליים והחברתיים של חיים כאלה".
הספר הזה אינו הספר הראשון שלך, מה כתבת ומה מייחד את הכתיבה שלך?
"אני כותב ספרי שירה רובם בחרוזים. לילדים כתבתי את 'יאללה יתושון עפים לישון', שמספר על ילד יתושון שמזמזם ומציק בלי הרף, ועל הפתרון שנמצא לבעיה שלו, (אף הוא בחיק הטבע). ואת "המלך בום" סיפור על מלך שמן וגדול מאד שבנו לו מגדל ענק עם מעפילית. איך קם מלך כזה בבוקר, מה הוא עושה, איך הוא אוכל, ואיך הוא הולך לישון.
למבוגרים כתבתי את 'דרכים'. ספר אשר בו דרכים רבות: דרך הספרים, דרך המחברות, דרך הכוונות, דרך הנסיכה, שולי הדרך, דרך קיצור ודרך רחוקה. בכולן רשמים מחשבות וחוויות מהחיים. כן כתבתי שחרוז תחילוסופי בשם 'אביר המדון'. ספר אשר כהגדרתו כן הוא, מנסה להציג פילוסופיית חיים באמצעות סיפורו של דון קישוט".
למה אתה כותב?
"קשה לי לשים את האצבע על סיבה מסוימת. תמיד אהבתי לכתוב. אולי הסיפורים בחרוזים שסיפרו בבית שלונסקי, גולדברג, ביאליק וכמובן אלתרמן גרמו לי לחשק לכתוב ולשמחת כתיבה. יש לי מה להגיד ולמדתי להגיד את זה בדרכי שלי.
"אגב, הוריי שניהם עסקו גם הם, בין שאר עיסוקיהם, בכתיבה. אמא, (אמה תלמי) הייתה הגננת הראשונה בקיבוץ, לימים נעשתה לח"כית וכתבה 5 ספרים, ואבא (מאיר תלמי) היה מזכיר מפ"ם, ח"כ וכתב ספרי מחקר והגות. כנראה שגם העובדה הזאת השפיעה עליי ועל אחיי לעסוק בין השאר בכתיבה".
אתה מתגורר בקיבוץ מאז שנולדת, האם חיי חברה וקהילה עדיין מתקיימים אצלכם כיום?
"הקיבוץ שלנו היה קיבוץ קשוח בעל קו אידאולוגי בלתי מתפשר, אך לצד קו זה התקיימה בו תרבות עצמאית נפלאה. את החגים חגגו ברוב עם, הייתה יצירה מקורית, הציגו הצגות גדולות וכדומה. שני קווים אלה חזקו מאד את רוח הצוות בקיבוץ וסייעו בידיו לעבור משברים ולהישאר קיבוץ שיתופי.
היום יש כאן ביטחון כלכלי, יש ערבות הדדית, נשמר ערך העבודה, הפן הקהילתי והשיתופי מורגשים יותר מתמיד. יש חינוך טוב ומקום נפלא לצמוח ולגדל בו ילדים. למבוגרים אין דאגות קיום ומציעים להם עיסוקים רבים לשעות הפנאי".
איך מגיבים הנכדים לספריך?
"כאן קבור הכלב. הנכדים המבוגרים עסוקים מדיי והצעירים אינם בשלים עדיין לסוג זה של ספרים. זאת ועוד, כמו שאני מבין, עבר אולי בכלל זמנם של ספרים כאלה. נראה לי שזאת החמצה ואין לי אלא לקוות שאני טועה".
התחלת לכתוב ספר נוסף?
"יש לי חומרים כתובים רבים, הן לילדים ונוער והן למבוגרים. אינני צריך אלא להחליט מה ומתי לפרסם. בהתחשב במצב הנ"ל, אינני בטוח, לצערי, שיש טעם בכך".
