ספרה של ענת הלמן הוא ספר חשוב. גדוש פרטים ותובנות. הכותרת עצמה מאתגרת ומעוררת גם את הזיכרון וגם מחייבת חשבון לב.
הוא הגיע לקיבוץ עין גב שנים רבות אחרי מלחמת העצמאות סיפר והתוודה. עבר את השואה בנדודים והסתתרויות והגיע ישר למלחמת העצמאות . בימי סוף הקרבות משוחרר ועייף הפליג באניית התיירים בכנרת בלי כוח ובלי בית.
הוא נרדם על הסיפון כשרגליו מעל המים. לפתע הנעלים גדולות שקיבל מהצבא, הנעלים שלא התאימו לו נשרו מרגליו וטבעו. האנייה הגיעה לעין גב והוא חש אבוד.
ללא נעליים. הוא נזכר כי חברי הקיבוץ שהיו מגיעים לחדרם אחרי העבודה היו מורידים את נעליי העבודה שלהם ושמים אותם בכניסה לחדרם.
מפאת הריח והלכלוך. הוא הלך לשכונת הוותיקים ולקח זוג נעליים ונמלט מן המקום. אחרי הרבה מאד שנים בא להתנצל ואף אחד לא ידע בפני מי.
נזכרתי בתמונה זו כשקראתי את ספרה של ענת הלמן "דגניה פינת הוליבוד". הספר הוא מחקר עצום על פרטים שלפני שנים לא נחשבו מכובדים למחקר.
על מצב האוכל, הדימויים המסחריים, הקולנוע והתרבות על התרבות החומרית ועל הפנטזיות הצרכניות בארץ ממלחמת העצמאות ועד מלחמת סיני.
ימי הצנע, ימי ראשית המדינה ספוגי עוני ואי ודאות. הספר עוסק בהשפעת התרבות האמריקנית על התרבות החומרית, על האמנות והקולנוע.
הוא עוסק בתולדות הפלאפל, בכניסת האוכל המזרחי ובמיוחד בניסיונות של הממסד והקיבוץ להתמודד עם העלייה ברמת החיים ועם הקשר בין צריכה ופוליטיקה.
הוא משווה את התפתחות הצריכה באירופה ובארץ ישראל בימי הראשית למדינה. ענת הלמן מעמידה בפני הקורא הרבה מהתיאוריות ההיסטוריות והסוציולוגיות המקובלות היום להסברת התפתחות החברה בהקשר להתפתחות הצריכה.
כרגיל במקומותינו בשנים האחרונות, היא מביאה למערכה רבות מהתיאוריות העוסקות בקשר בין השלטון לבין דפוסי הצריכה העממיים מבית המדרש הצרפתי ולא מבית המדרש של אסכולת פרנקפורט שקדמה. היא מבקשת להסביר את הקווים להתפתחות התרבות ואת הקשריה הפוליטיים.
כרבים מהאקדמיה של היום נקודות ההשוואה שהיא מביאה אינן נוגעות למתרחש במדינות החדשות שקמו במקביל להקמתה של מדינת ישראל וגם לא בהקשר למשטרים בדרום אמריקה המתמודדים עם בעיות דומות.
מאיר עיניים הניתוח של הצרכנות התרבותית והקולינרית בצל המלחמה הקרה של אותם ימים. בניפוח הערצת גיבורי הכסף במערב ובהסתרת בעלי הפריבילגיה בקומוניזם הכוחני.
ממקורות אחרים אנו יודעים כי אלו הימים בהם השירות החשאי האמריקני התמודד עם הדגלים שהונפו בברית המועצות שאיחדו את הסיסמאות של השלום העולמי עם מוסיקה קלאסית, עם תרבות עילית.
השירות החשאי של ארצות הברית שלח פסנתרנים לאירופה על חשבונו, הוא מימן חוברות של מחקרים סוציולוגים ברוח דמוקרטית ביקורתית לברית המועצות. הוא זה שמימן את ההוצאה לאור של הקובץ 'האל שהכזיב' שהביא לתמורה בתפישת השלטון הטוטליטרי.
באותו זמן עצמו הסובייטים ערכו פסטיבלים לנוער, ארגנו קבוצות מתנדבים לסלול דרכים באירופה ההרוסה.
תכנית מרשל האמריקאית הידועה הביאה אוכל לאירופה אך התנתה את העזרה החיונית בהדחת הקומוניסטים מהשלטון.
התרבות דבוקה לפוליטיקה
השילוב שעושה ענת הלמן בין קריקטורות, פרסומות, נאומים ומהלכים פוליטיים, בין כניסת החומוס למטבח הישראלי לבין ויכוחים נוקבים על ההסתפקות במועט – מאיר עיניים.
הדיונים על חלחול תרבות הצריכה האמריקאית לחברה הישראלית הענייה והסגפנית, מתוך אמונה ובעקבות ההכרח, מגלה זוויות חדשות לניתוח החברה הישראלית באותן שנים ראשונות.
המחקר מתמודד עם הנוסטלגיה המעלה גרה ועם זו האמיתית זו הביקורתית וזו המזויפת. הוא מעורר את השאלה העמוקה של תרבות עילית ותרבות עממית.
הלמן מתארת יפה את המתח שבין החשש מהמון משועבד לצרכיו המסופקים על ידי שלטון סמכותי לבין תחושת אובדן הקשר הבינאנושי ופולחן הבדידות המטפחים ומגבשים אליטות מנותקות המחפשות אידיאולוגיה שתצדיק פריבילגיה צרכנית שלטונית ותרבותית.
אין פלא שבימים ההם התרבו הוויכוחים הנוקבים בקיבוץ על הסתפקות במועט כערך וכדרך הסתגלות למצבים קשים.
אלו הימים של המשבר הקיבוצי שחשף כי תנאי לקיומו של הקיבוץ נעוץ דווקא בסירוב לקבל את ערך ההסתפקות במועט ובהדגשת הצורך בעלייה ברמת חיים.
לפני כמה שנים נסעתי כתייר ליוון. הגענו לאחד המנזרים על צלע ההר. מנזר ששימש לצורכי התבודדות של נזירים. מקום עשיר בציורים של מבודדים הבוערים באמונתם.
עדיין יושבים שם נזירים אך המקום הפך למרכז תיירותי. עשרות אוטובוסים חונים שם ותיירים סקרנים פולשים למנזר לראות את פלא הבידוד. בקרב המוני התיירים עמדה נזירה מהמקום.
ראו על פרצופה, לפחות כך דמיינתי, שהיא המומה וכועסת על העירוב בין מקדש הבדידות וצפיפות התיירים הצובאים עם מצלמותיהם המכוונים לצלם את זרותה של התבודדות. העיניים הבולשות בחופזה ובניכור על ציורי הקיר המופלאים.
ואני שואל היום האם כך נראית הפינה בין הוליבוד ודגניה?
מחקר טוב הוא זה המעורר חשיבה. לא מחקר קיטשי לפי ההגדרה של הקיטש המובאת בספר – שהוא ניסוח צפוי, חוזר על עצמו, מביא פתרון שידוע מראש אלא מחקר הבנוי על יסודות הגדרתה של התרבות העילית כמוגדרת בספר- ככזו היוצרת ומנווטת את דרכה בתוך אי וודאות.
התמונה המתגלה במחקר היא רחבה המחברת אספה אינפורמציה מפרסומות ועד אוכל שהיה נהוג בארץ בשנים המכריעות הללו.
והיה לה הרבה מה ללמוד וללמד. הפינה הנוסטלגית עמה אנחנו מתמודדים בלי הרף במיוחד בגילנו מקבלת כאן גם ניסוח וגם פרופורציה.
הספר עוסק הרבה במתח שבין התרבות העילית והעממית שבאותן שנים מתכתשות ומנסות לכבוש את נשמת הציבור.
כמו בכל התרבות בעולם באותם ימים, התרבות דבוקה לפוליטיקה. לפוליטיקה כתרבות. יש ניסיונות להכתיב מלמעלה סדר יום תרבותי שיוכל לחזק את השליטה על הציבור ותשוקה של ציבור מלמטה לערער עליה בכך שהרבים מנסים להעלות את רמת חייהם כשהם מקבלים השראה משליטיהם.
באותן שנים נחקרות מספרת רחל כצנלסון שזר ביומנה, שהיא הולכת לחנות המכולת השכונתית בירושלים. מגיעה לשם עוזרת בית. רחל שומעת אותה מבקשת לרשום את החשבון על שם מסוים. היא מכירה את השם.
זו הייתה אחת מהפועלות החלוצות אתן עבדה רחל שזר מנהיגת הפועלות לפני שנים רבות. העורכת של עיתונן 'דבר הפועלת' לא מוקיעה את חברתה שבגדה בערך ההסתפקות במועט בו האמינה בנעוריה.
היא מפנה את הביקורת כלפי עצמה ומגיעה למסקנה עצובה: איבדנו את ההערכה ליופי הטמון בפשטות ובעוני.
הלמן עוקבת אחרי ההשפעה של האמריקניזציה על התרבות הישראלית. אך צריך להדגיש כי האמריקניזציה לא הייתה בעלת משמעות אחידה. אמנים קלטו מהתרבות האמריקאית את רוח החירות והאנרכיה, את סיסמאות השלום והאהבה, אך גם את השחרור מקולקטיב לוחץ.
את העייפות מהפוליטיקה המקובלת, את החשד כלפי האשליות שהיא מפזרת. אחרים קיבלו ממנה את פולחן הנוחות, את הטכנולוגיה המקלה את סבל היומיום.
אחרים קלטו ממנה את הרחש האמוני המלווה את הערצת הכסף המחולל שינויים חברתיים ומטפח ביורוקרטיה של שליטים.
למרות ההבדלים העמוקים ביננו לבין מדינת ישראל הרעבה והבלתי בטוחה של אותן שנות החמישים, השנים ההן הותירו אחריהן הרבה שאלות גם לדור שלנו – שאלות אותן מניחה ענת הלמן לפתחנו לא רק כשאלות מחקר…
