דודי דהן חקלאי צעיר ונמרץ, מושב מבטחים בעוטף עזה

"אנחנו לא בכיינים, לא זקוקים ל"טישו" אבל שיעריכו, יכבדו"

החקלאים הם עם שלא אוהב להתראיין, להיחשף, צנועים ובעיקר עסוקים וטרודים. כששאלתי את דודי אם אפשר לראיין אותו, הוא מיד הסכים. דודי אמר שהוא סומך עליי שאציג את הדברים בצורה הטובה והנכונה, "היית מורה בבית הספר שלי, את יודעת להתנסח" והוסיף שהחקלאים לא אוהבים לדבר, סקפטיים, אין להם למי להשמיע את אשר על ליבם, אין מי שיקשיב להם.

דודי דהן נולד במושב מבטחים שבנגב המערבי. בנם של משה ומיכל. סבא מכלוף ז"ל וסבתא סוזן ז"ל עלו ממרוקו הישר למושב מבטחים בשנת 1948 והיו ממייסדי המושב.

סבא מכלוף היה חקלאי "קטן" – גידל פלפל ועגבניות. עיקר עבודתו היה כנהג משאית. סבתא סוזן גידלה את ששת ילדיה, חמש בנות ובן. משה הבן המשיך את פיתוח המשק של אבא מכלוף.

הבנות עזבו את האזור, אחת הבנות נועה ז"ל נרצחה (והיא בת 25) בדרכה לעבודתה בשנת 2001 בפיגוע קשה שאירע ליד מעבר הגבול ברפיח ואחיינה, עוז פרישתא – שהיה אז בן 17 והתלווה אליה כמו שנהג לעשות מדי פעם בחופשים שלו – נפצע קל מירי לעבר הרכב בו נסעו, ממחסום כרם שלום למעבר הגבול ברפיח.

משה, אח של נועה ז"ל, נשאר במושב, בנה את ביתו עם מיכל אשתו בסמוך לבית הוריו, פיתח את המשק וגידל בתחילת הדרך כחקלאי עגבניות ופלפל חריף.

למיכל ומשה נולדו 4 ילדים. דודי הבכור בן 30 שירת כלוחם בצנחנים בגדוד 202 ושרת את המדינה 3 שנים בנאמנות ובמסירות. כיום עובד במשק עם אבא משה. אחיו רועי בן 27 עבד תקופה בחוץ ולאחר מכן נכנס לעבוד ולעזור במשק המשפחתי.

נועם בת 23 גרה באזור, עוסקת בבניית ציפורניים ולק ג'ל. בת הזקונים, מרווה, חיילת בת 19.

 דודי, מתי התחלת לעבוד עם אבא?

"מיד אחרי השחרור מצה"ל, בתחילה זה היה רק בחופשים מדי פעם. אחרי השחרור נכנסתי לזה ממש".

מה אתם מגדלים במשק?

"מגדלים בעיקר עגבניות באשכולות, וחצילים.

הקשיתי על דודי ושאלתי: למה בחרת בחקלאות?

"אבא לא דחף ולא שיכנע. אהבתי את העבודה, עבודה לא קלה, עניין אותי ה"דרייב" של העבודה גם במזג האוויר החם, גם בימי החורף הקרים. אוהב את זה. אבל יש הרבה קשיים, קושי בהשגת פועלים, תאילנדים, בנוסף התאילנדים תובעים אותנו לא פעם, ואנחנו החקלאים מתמודדים עם תביעות רבות. אנחנו חשופים בעיקר לאיתני הטבע, אבל לא רק איתני הטבע מולנו ונגדנו, גם הממשלה וכל המוסדות. אנחנו בתחתית סדר העדיפויות של המדינה".

וכשאני שואלת מה יש לך להגיד לממשלה? לשר החקלאות? הוא עונה בטון יותר תקיף ובעיקר בכאב גדול.

"אני רוצה שיהיה לי ביטחון, ביטחון כלכלי, בעיקר. שלא יהיה מצב שאעבוד שנה שלמה, עבודה קשה – החל מחיטוי, שתילה ליפוף וכל מה שקשור להתפתחות השתילים. וכשאגיע ליום הקטיף המדינה תייבא מחו"ל תוצרת חקלאית! מייאש ומתסכל".

אנחנו גרים כאן בעוטף ודואגים לתוצרת החקלאית. מספקים כמעט 80% מהתוצרת החקלאית לכל המדינה. עגבניות בעיקר. בנוסף מיישבים את האזור הזה פה, מגינים על האזור מבחינה ביטחונית. מי היה גר פה אם לא אנחנו התושבים הישראלים – החקלאים? וכל זה בלי ממ"ד. בתלמי אליהו אין ממדי"ם בבתים הישנים, כמו בעוד כמה מושבים באזור. 7.1 ק"מ מעזה. לא מגיע לנו. הזוי"!

אתה מאמין שהחקלאות "מתה"?

"אין הרבה צעירים במושב מבטחים ובאזור בכלל שעוסקים בחקלאות; יש מגמת ירידה אצל הצעירים. זה בכיוון של קריסה, אבל חשוב לי להבהיר שביום שהחקלאות תקרוס, הכל יקרוס!! – המשתלות, המחסנים, החקלאים, המשביר, הגרעין, מפעלי הדשנים, מפעלי הניילונים, הרשתות, חברות שמוכרות ציוד חקלאי, מוסכי הטרקטורים, המובילים, נהגי המשאיות, הסוחרים, אפילו הפקידות במחסני החקלאים. גם המוכר בשוק, המנסה מבוקר עד ערב למכור תוצרת חקלאית ומפרנס את ביתו וילדיו. כולם יקרסו ולא תהייה להם עבודה, כולם צרכנים של השרשרת הזאת, של המערך הזה. והשרשרת היא ארוכה וענפה מאוד! ואת זה הממשלה לא מבינה! כולם יקרסו כי כולם נוגסים במערך הזה של החקלאי, ואנחנו החקלאים בתחתית למטה וכולם נוגסים בנו.

"גם מבחינה תזונתית, ביטחונית, אל לנו להסתמך על יבוא של מזון בסיסי ממדינות אויב. ראינו מה קרה עם טורקיה לא פעם. הרגשנו את זה גם בימי הקורונה.

"חשוב גם להבין שיש עליית מחירים בהכל. כמו שרואים בכל תחום בארץ – אצל החקלאים זה פי כמה וכמה – הריסוסים עלות הדשנים, עלות הפועלים הכל. ובנו החקלאים הכי הרבה נוגסים, נוגסים עוד ועוד בלי סוף".

דודי ביקש להבהיר –

 "אנחנו לא בכיינים, לא זקוקים ל"טישו" אבל שיעריכו, יכבדו. אנחנו עובדים בחום הנוראי, מהבוקר עד הערב. אף אחד לא היה מסוגל לעבוד בתנאי החום האלה, אף אחד! אנחנו בשטח עובדים ולא מתלוננים. החקלאים חיים בציפייה, כל בוקר מחדש, ציפייה לעתיד טוב יותר".

ואם אתה דודי לא היית חקלאי? במה היית עוסק?

"דבר ראשון לא הייתי גר פה. לא הייתי שומר על הקצה השני של המדינה הייתי לומד מקצוע וחי במרכז הארץ עם תנאים טובים יותר עם ממ"ד".

ממה אתה נהנה דודי בכל זאת כחקלאי?

"אני נהנה לעמול על מוצר מהבוקר עד הלילה, לראות את ההתפתחות שלו, אני מגיש תוצרת באיכות מעולה ונהנה לראות שהתוצרת הזאת תפרנס אותי בכבוד. אנחנו עושים הכול כדי שהסחורה תהייה באיכות טובה. אנחנו עוברים המון ביקורות. בקרת מים, בקרת חומרים, בקרת מזיקים, משלמים לפקח שיבוא ויבדוק את התוצרת.. עושים הכול כדי שהתוצרת לא תיפסל.

כל זה לא קורה עם הסחורה שנכנסת מעזה או מהייבוא שמגיע מטורקיה. בעזה ובטורקיה משתמשים בחומרים שלנו החקלאים בארץ אסור להשתמש. לא יאמן".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד כמה שנים?

"התחלתי ללמוד לפני כשנתיים הנדסאות בניין. אין ערובה וביטחון לי וילדים שיהיו לי בעתיד. אני עובד קשה, פיזית ונפשית זה לא קל. הכנתי לעצמי עוד נישה בלימוד מקצוע שאולי ישמש אותי בעתיד. נכון, זה לא המקצוע של חיי אבל אני חייב להכין את עצמי לאפשרות כזאת, החקלאות היא אצלי בדם. חקלאי זה גזע – גזע מיוחד.

 "הקושי הגדול הוא עם העובדים הזרים. כשבורח עובד, אין לי ויזה להביא עובד נוסף. מי נותן לי כוח אדם במקום? מסתבר שהיום זה טוב להיות "ברחן". אם הייתי תאילנדי גם אני הייתי בורח. עובר ממקום עבודה אחד לשני, מה רע? "ברחן" חי טוב ללא שום בעיה, החקלאי הוא זה שמשלם את המחיר על הבריחה של העובד, ללא עוד זוג ידיים עובדות וללא ויזה".

לסיום, לדודי יש מסר חשוב: "אנחנו החקלאים לא מסכנים. תעריכו אותנו לא רק במילים, בעיקר במעשים, תבואו לקראת החקלאים, תעזרו, אל תקשו ותערימו עוד ועוד קשיים. רוב הצעירים פה ברחו לת"א למרכז. מה יש להם לחפש פה? וזה עצוב".

אולי באמת יגיעו ימים טובים יותר לחקלאות ולחקלאים בארץ. אמן!