ואז דרסתי את הדורבן. זה היה כל כך לא נעים. זו חיה כל כך עדינה. לא היה לי לאן לברוח, הוא הפתיע אותי על הכביש. לא עצרתי מספיק מהר. לא יכולתי להסיט את הגלגלים… זה היה לגמרי באשמתי
סיימתי את ענייני הערב. וכבר היה מאוחר. איחרתי לפגוש את מולי שגר במושב ליד. נכנסתי מהר לאוטו ומאוד הזדרזתי. נהגתי בדרך שהיא לא בדיוק חקלאית אבל גם לא כביש רגיל עם תאורה מסודרת. זה מין כביש ביניים, כן אספלט, אבל בלי תאורה או תשתיות אחרות. הוא מחבר בין המושבים, לכל כלי הרכב שלא רוצים לנהוג בכביש רגיל – טרקטורים, באגי, אופנעי שטח וסתם הולכי רגל שלא רוצים להסתובב בכביש הראשי.
נהגתי קצת מהר ממה שצריך. מיהרתי כי איחרתי. ולא היתה תאונה וגם אין צפי שתהיה כי זה לא באמת כביש. לא ציפיתי לאף אחד שיהיה על הכביש בשעות האלה של הלילה. אפילו לא חתול. לא העליתי בדעתי שמישהו או משהו יכולים להפתיע אותי בכביש הזה. אני מכיר אותו כל כך טוב.
ואז דרסתי את הדורבן. זה היה כל כך לא נעים. זו חיה כל כך עדינה. לא היה לי לאן לברוח, הוא הפתיע אותי על הכביש. לא עצרתי מספיק מהר. לא יכולתי להסיט את הגלגלים…
זה היה לגמרי באשמתי. ראשית, כי בתוך רכב אני גדול יותר וחזק יותר, ותמיד מאשימים את החזק כשהוא פוגע בחלש. שנית, כי נהגתי קצת מהר מדיי. ולבסוף, כי לא הייתי אמור להיות על הכביש הזה מלכתחילה. זה בית הגידול שלו. אלו שעות הפעילות שלו. סנוורתי אותו, הבהלתי אותו, איימתי עליו. בשניה היחידה שהוא עבר לי מול העיניים, ראיתי איך הוא סומר את הקוצים שלו בניסיון להתגונן מפני. אבל לא היה לו סיכוי. ליצור העדין והנחמד הזה לא היה כל סיכוי מול כוחות הסוס של מנוע מודרני.
סחטתי את הבלם ככל יכולתי אבל זה לא עזר. הרגשתי אותו נכנס לי מתחת לגלגלים.
הרכב סוף סוף האט מספיק כדי שאוכל לרדת לשוליים המינימאליים ולהבין מה בדיוק קרה פה עכשיו. קודם כל, דוממתי את המנוע וניסיתי לעצור את הרעידות של עצמי. השיניים נקשו, למרות שלא היה קר. העור סמר למרות שלא אותי הפחידו. העיניים לא יורדות מהכביש, למרות שזה מאוחר מדיי. המוח מנסה לעשות סדר במראות שנחרטים בזיכרון ולא מרפים.
כשהרגשתי שאני מסוגל לעמוד, יצאתי מהאוטו וניסיתי לראות מה הנזקים עם הפנס של הפלאפון. הוא שכב על האספלט. דומם. בכוח הסטתי את המבט ממנו וניסיתי להקדיש את תשומת ליבי לרכב. חלק מהקוצים נתקעו לי בשבכת המנוע, יש לכלוך על הגלגלים אבל אני לא יודע להבדיל, באור הקלוש, אם זה בוץ או דם. ניסיתי להפנות את הפנס לגווייה. אני אפילו לא יודע אם זה זכר או נקבה. אולי זו נקבה שרצה להניק גורים ועכשיו עם יתומים בגללי. אולי זה זכר שמכלכל נקבה בהיריון ששוכבת במאורה ומחכה לשובו?
דורבנים באמת חיים ככה? אני חי לצידם כל חיי ואין לי מושג איך הם חיים. אני לא יודע כלום על חייהם של הדורבנים וזה רק הופך את כל העניין להרבה יותר גרוע. עד כדי כך לא אכפת לי? הדורבן הספציפי הזה נכנס לי מתחת לעור ולא יוצא, אבל כמה באמת אכפת לי מכל האחרים?
השערות סומרות לי רק מהמחשבה שדרסתי דורבן. רציתי לקרוא לעזרה. כיצור שפועל על אוטומט, הפניתי את תשומת ליבי שוב לרכב. בהיתי בקוצים שנתקעו במנוע וגמרה בליבי ההחלטה להשאיר אותם שם ולא לפנות אותם. זיכרון תמידי לקוצים שבנשמתי.
בעודי בוהה חסר הבעה בחשכה, נגלו לעיני פנסי מכונית. מכונית שמתקרבת לאט. אני מסמן לה עם הפנס של הפלאפון והיא עוצרת לצידי. זה מולי. איבדתי את תחושת הזמן והוא התחיל לדאוג. הוא ידע שאני תמיד נוהג בדרך הזאת ויצא לקראתי כששם לב לשעה ותהה למה אני לא מגיע.
הוא עצר בצד השני של הכביש, דומם את המנוע ויצא לקראתי. הוא שואל אותי: "מה קרה לך?" ועניתי לו "דרסתי את הדורבן. הוא שוכב שם ואני קצת בהלם." קולי רועד תוך כדי דיבור ודמעה זולגת על לחיי. הוא ניגש אלי ומחבק אותי חזק ולוחש לי באוזן: "לא נורא. הכל בסדר. זה רק דורבן." אני עוד רועד והמילים לא נוגעות בי. הוא לא עוזב אותי וממשיך: "נכון. אני לא מזלזל. זו נשמה בעולם, אבל זה לא הכלב של השכן וזה גם לא, חס וחלילה, הילד של אף אחד. הכל בסדר. זה רק דורבן."
החיבוק לא באמת עזר, אבל הרעידות הפסיקו. "אני לא מסוגל, מולי. אני חוזר הביתה."
"אני מבין" הוא עונה לי. בלי יותר מדי מילים ועם את החפירה מתא המטען של מולי, אנחנו מפנים את גוויית הדורבן לצד הדרך. אוכלי הנבלות למיניהם יטפלו בו. הטבע לא צריך את העזרה שלנו בנושא הזה. "רק כתם הדם נשאר על האספלט, אבל אין לנו מה לעשות מלבד לחכות שהזמן יעשה את שלו," מולי מציין אחרי שאנחנו מסיימים.
"ואצלי, מולי? אתה חושב שהזמן יעשה את שלו גם אצלי?"
"אין לך ממש ברירה חבר, אתה לא יכול להתאבל על החיה הזאת לעד. אתה תמשיך לנהוג בכביש הזה, אתה תמשיך לבוא לבקר אותי. אנחנו פשוט נזכור אותו ביחד."
* בתודה לעינת, ענב.
** הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון. הסיפור הוא דמיוני ואין לו כל קשר למציאות
