פרישתם של איזנקוט וכהנא ממפלגת המחנה הממלכתי, והצטמקות כוחם בסקרים של יאיר לפיד ובני גנץ, מעלות את השאלה שבכותרת: האם בישראל 2025 יש עדיין הצדקת קיום וקהל מצביעים למה שמכונה המרכז הפוליטי, או שמדובר, כפי שנטען רבות בעבר, ב"מפלגות אופנה" זמניות?
קצת היסטוריה: לצד ההגמוניה של מפלגות הפועלים בפוליטיקה ובביטחון, המחנה "האזרחי" תמיד היה שם. אנשים כמו פנחס רוטנברג, מאיר דיזנגוף, משפחת סמילנסקי מרחובות ואחרים שתרמו להגשמת הציונות לא פחות מפועלי ועסקני העלייה השנייה והשלישית. כותבי ההיסטוריה אומנם הבליטו את חלקם של אנשי המחנה הפועלי וההתיישבות העובדת, אבל הצד השני היה נוכח, עשה ותרם. אחרי הקמת מדינת ישראל קמו מפלגות כמו הפרוגרסיבים, ואחר כך הליברלים של שמחה ארליך, שתפסו מקום לצד חירות הימנית של בגין, ומפלגות הפועלים. (גילוי נאות: גם בקיבוצים דאז הם זכו לקולות בודדים, בדרך כלל כולם ידעו של מי היו הקולות).
לימים התאחדו הליברלים עם חירות ויצרו את הליכוד. זו הייתה מפלגת ימין-מרכז מתונה, ניצית מבחינה ביטחונית אך רחוקה ממשיחיות, ומכבדת חוק. מלחמת יום כיפור והמהפך של 1977 החזירו את המרכז: מפלגתו של יגאל ידין, שנתנה בין היתר ייצוג לדור של מפא"יניקים שהתרחקו מהבשורה הסוציאליסטית, עשו לביתם, רצו כוח פוליטי ולא פסלו את חירות או את בגין. ממשיכו של ידין היה טומי לפיד, שהלך על הדגל האנטי דתי וקצר הצלחה. בהמשך, האיחוד תחת "כחול לבן" השיג תמיכה רחבה והוכיח, שהיה אז ציבור בארץ שנרתע מהקצוות וחיפש את העמדות המתונות והריאליות.
העם זז ימינה
על פניו, על הרצף של שלושת הפרמטרים החשובים בישראל – מדיניות חוץ וביטחון, כלכלה, ויחסי דת ומדינה – יש מקום לרעיון של "מרכז". קל להגדיר זאת בתחום של היחס לדת: המרכז, מבלי להתכחש לשורשים היהודיים והאופי היהודי של ישראל, תומך בהפרדת הדת מהמדינה, בחופש אמונה ופולחן כחלק מזכויות האזרח, ומתנגד להדתה. גם בתחום הכלכלי העניין די ברור: המרכז בעד שוק חופשי ותחרות, עם נטייה של חלקים ממנו לכיוון של מדינת רווחה לפי הדגם של מדינות סקנדינביה והולנד. בתחום הבטחוני, בעבר אנשי המרכז ניסו "ללכת בין הטיפות", ובשנים האחרונות דומה שהם קרובים לעמדות הליכוד היותר קיצוניות.
מדוע אם כן אנו צופים בהיעלמות כמעט מוחלטת של הפוליטיקה של "המרכז"? ומדוע, על פי הדיווחים, אייזנקוט נוטה להעדיף את בנט על לפיד, למרות שבנט ימין קיצוני לעילא?
ראשית יש להדגיש שמדובר בינתיים רק בסקרים. עד הבחירות, אם אומנם יתקיימו, לפיד וגנץ עוד יכולים לצבור כוח. הפוליטיקה הישראלית היא כמו קזינו או בורסה. המניות שיורדות יכולות גם לנסוק. אך לתופעה שהזכרנו יש הסברים.
כפי שרבים חשים ומאבחנים, "העם זז ימינה". בוחרי ש"ס והמפלגות החרדיות, ששיעור הילודה במשפחות שלהם גבוה, מזדהים אוטומטית עם עמדות ימניות בואך משיחיות, וחולמים על מדינת הלכה. אזרחים רבים "מתחזקים", מניחים תפילין, מרבים למלמל "בעזרת השם", ותומכים בעליונות יהודית. לאלה יש להוסיף את "המתפכחים", שבעקבות אסון 7.10, ועוד לפני כן, איבדו כל אימון באפשרות של פשרה עם הפלסטינאים, ומבחינתם כל הערבים הם מחבלים וטרוריסטים.
לא בטוח שזה ישתלם בקלפי
אך בזה לא מיצינו את הכישלון של המרכז. הצד השני הוא רפיסות המנהיגות והפזילה המתמדת לימין ולכיסא. על בני גנץ מיותר להכביר מילים, "אין לו את זה". יאיר לפיד אומר את המילים הנכונות, אך לא הצליח, שלא בצדק לדעתי, לבנות את עצמו כמנהיג לאומי. נראה שבמדינה שבה סדר היום מוכתב על ידי אירועי (חוסר) ביטחון ללא הפסקה, קשה מאוד למרכז להוות משקל משמעותי. הצבעתם ההזויה והגזענית של נציגי המרכז בעד הדחת איימן עודה מהכנסת מורה על הקצנה לאומנית – לא בטוח שזה ישתלם בקלפי, יש לשער שבוחרים יעדיפו את הימין הקיצוני האותנטי על ימין בתחפושת של מרכז.
ההתאדות של מפלגות המרכז יוצרת הזדמנות לשמאל הציוני בראשותו של יאיר גולן. גולן חייב לא להתפתות למי שיציע לו לטשטש את מסריו (אם כי היו אמירות שלו שהייתי נמנע מהן). מעמדה הנוכחי והיציב בסקרים של "הדמוקרטים" מוכיח שיש ציבור התומך בעמדותיה. מצביעים רבים מחפשים היום בית, והם לא ילכו לבנט או לליברמן, בטח שלא עם נתניהו. גולן גם צריך לבדל את עצמו מהשמאל האנטי ציוני, שהתייאש מהאפשרות לקיומה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, ועם זאת להצהיר שהוא אינו פוסל ישיבה עם מפלגות ערביות שמכירות במדינת ישראל, דוחות את האלימות, ושאינן דורשות את זכות השיבה.
המצע של גולן ושל הדמוקרטים פשוט: מגילת העצמאות. דבקות בערכי המגילה, במדינה דמוקרטית ויהודית, המקיימת שוויון בין כל אזרחיה – זו כיום משאת נפש של רבים בציבור הישראלי.
