בגניגר נאבקים שישה חברים ותיקים, על הדמוקרטיה בקיבוץ. מאחורי שלל טענות הם מכוונים חיציהם אל אסף רענן, גזבר הקיבוץ כבר 30 שנה, שהפך, לדבריהם, לחבר שהכול יישק על פיו. רענן: "משייכים לי יותר כוח ממה שיש לי באמת"
זה עוד אחד מגלי ההדף של ההפרטה: הסדר הדמוקרטי ביום שאחרי וכיוצא מכך גם חלוקת מבנה הכוח בקיבוץ: מִשְכי-כהונה, איך בוחרים, באיזה פורום מחליטים וריכוז כוח בידי יחידים. נראה כי עניין ריכוז הכוח בידי הגזבר, הוא לב הסיפור שסביבו משמשות יתר הטענות כתפאורה.
בגניגר מנהלים על כך שישה חברים ותיקים, כולם בעשור השמיני של חייהם, מאבק עיקש. המאפיין את רובם הוא היותם בעבר בעלי תפקידים מרכזיים בקיבוץ, ממש בין ראשיו, וגם בתנועה. מלח הקיבוץ. בעייתם היא שאינם סוחפים אחריהם ציבור גדול של חברים. קבוצת התמיכה בהם קטנה. וככל שאינם סוחפים, כך גוברת אכזבתם. תחושתם היא שלקחו להם את הקיבוץ. החברים הם: ישראל אריאלי, האחים ראובן ודני עייק עמי ליבנה, יעקב הראל ואברהם ("אסב") מעוז.
אולי בגלל מעמדם, אולי בגלל האווירה הלוחצת מבחינתם, השניים שהציגו את הסיפור לעיתון עשו זאת לאחר לבטים. חבר שלישי, אחרי שהציג שטף מרשים של תלונות והסביר כי הסיבה לכך שמעטים תומכים בקבוצה היא פחד, קיבל בעצמו רגליים קרות והפציר בי, למחרת הריאיון, שאגנוז אותו.
הילד בן מאה
גניגר הוא קיבוץ בעל ייחוס: בראשיתו, לפני 102 שנים, הוא נקרא דגניה ג' ושכן סמוך לשתי הדגניות הראשונות. כעבור שנתיים הוא הועבר למקומו הנוכחי בעמק יזרעאל. ספירת גילו החלה מאז והשנה הוא יציין מלאת מאה שנה לייסודו. בקיבוץ יש כיום 130 חברים, 30 משפחות בנים בעצמאות כלכלית, שעד כה לא התקבלו לחברות, 40 משפחות בהרחבה ושוכרים שונים. בעבר היה אחד מהגדולים.
***
דני עייק (75), היום פנסיונר, היה בעבר "ראש גדול" בקיבוץ: מרכז משק, גזבר, מנהל מפעל ובמשך 25 שנים גזבר המועצה. הוא אחד משני הדוברים בקבוצה: "ניסינו, לאחר שבדקנו עם קיבוצים שכנים ועם התנועה, להגיש הצעה למבנה ארגוני נאור, עם שקיפות ואורך קדנציות. ההנהלה דחתה על הסף והביאה הצעה המנציחה את המצב הקיים ללא הגבלת קדנציות. מרבית החברים שמגיעים לאספה לא יודעים על מה מדובר ומתייצבים אוטומטית לימין ההנהלה. תומכים בה באופן עיוור. הם מנעו הצעה להביא דברים להכרעה בקלפי. החתמתי 70 חברים על קיום דיון על מבנה ארגוני. משכו משכו ומשכו והביאו הצעות אחרות. היינו חיוביים, שיתפנו את המזכירות, הכול נעשה בדרכי נועם. לא קיבלנו יחס דומה. אנחנו קיבוץ קטן עם מנגנונים מנופחים, בעיקר באגודה החקלאית. באגודה המוניציפלית, זה עוד בסדר. מותר לנו לדעת מהו שכר הבכירים, זה מקובל בחברות ציבוריות. העליתי את הסוגייה בפני רשמת האגודות. אני חבר בדירקטוריון של גניגר מפעלי פלסטיק. בבורסה יש דיווחים ודוחות כספיים ואישור תקציבים, אצלנו הכול בפיגור, בלי לוחות זמנים. לא מקבלים כאן את הבנים לחברות, הם בעצמאות כלכלית כבר 20 שנה. הקיבוץ לא רוצה שיהיו חברים".
שיקולי שיוך נכסים?
"לא יודע. לא דנו על זה אף פעם ברצינות. חבר אמר לי שאולי הבנים בעצמם כבר לא רוצים. לדעתי, זה קשור להנהלה. ניסיתי להוביל מהלך לקליטתם ונכשלתי. פעם המזכ"ל ניר מאיר בא לכאן לדיון וקרא לי להצטרף. הוא דיבר על חשיבות קליטת הבנים: אמרו לו 'מקבלים, מקבלים'. עברו חמש שנים ולא קיבלו איש. כבר 20 שנה לא מקבלים. הפירושים לבנים, להנהלה, להורים. במזרע קיבלו 70 בנים לחברות".
עייק אומר בצער כי קשה לו להבין לאן הקיבוץ הולך: "אני אומר בסרקאזם שאנחנו מתחדשים בכיוון של ישוב קהילתי. המון שנים עבדתי במועצה האזורית והייתי פחות מעורב. כשחזרתי הייתי המום ממה שקורה. אנחנו לא מתרוממים מספיק גבוה כדי להבין את משמעות הדברים".
"יש כאן דמוקטטורה"
ישראל אריאלי (78), דובר אחר של הקבוצה, ילדי קבוצת שיר, הגיע לגניגר ב-1954. הוא עבד כל חייו בגידולי שדה ובמקביל הפיק אירועים המוניים ופסטיבלים ברחבי הארץ. הוא סיים את שירותו הצבאי כאלוף משנה ופרסם ספר אוטוביוגרפי בשם "כאן 'זברה' עבור" (הוצאת ספרי ניב). "זברה" היה כינויו ברשת הקשר במלחמת יום הכיפורים, ששינתה, לדבריו, את התייחסותו אל החיים.
***
בדף שכתב לחברים במאי השנה לקראת דיון על המבנה הארגוני בקיבוץ, הוא כתב: "מתוך קריאה בחוברת המבנה הארגוני החדש שההנהלה תציג באספה, אני לומד שיש בו שינויים רבים מאוד ודווקא לרעה! המבנה החדש מתעלם לחלוטין מהציבור. אם בשנים האחרונות הולכת ונחלשת השפעתנו על אורחות חיינו – הנקבעת באשמתנו על ידי קבוצה קטנה של חברים בהובלתו של הגזבר – מעכשיו רק ההנהלה תחליט על הכול; פשוט ריכוזיות מפחידה. כנראה שההנהלה שכחה שיש ציבור חברים בגניגר. [מן ההצעות שהגשנו כקבוצה], ההנהלה הוציאה את כל הסעיפים שבהם הציבור אמור היה לפקח על עבודתה והחלטותיה … בשנת המאה ולקראת העשור הבא מגיע לנו, החברים בגניגר, שההתנהלות הציבורית תהיה לפי רצון החברים ולא רק לפי ההחלטות הבלעדיות של ההנהלה…".
בהמשך מציג אריאלי שורה של הצעות בדבר אופן בחירת בעלי התפקידים המרכזיים, שסופו צריך להיות בקלפי; איסור על כפל תפקידים, והלוז: "בכל מקרה, בעל תפקיד לא יכהן בתפקידו יותר משמונה שנים ברצף – שתי קדנציות וחצי קדנציה שלישית במקרים מיוחדים".
במכתב שני התמקד אריאלי בחשיבותה של הרוטציה והגבלת משך הכהונה: "התברר לי שבהצעת המזכירות חסרה המילה 'רוטציה' ואין בה גם זכר לרעיון הגבלת הקדנציות. במקומות מסוימים כתוב שלבעל תפקיד אין הגבלת קדנציות כלל. אחת הבעיות הגדולות של גניגר כיום היא שבעל תפקיד מנהל את חיינו כבר 30 שנה – מצב מזיק ופוגע בניהול חיינו בקיבוץ".
בריאיון עמו אומר לי אריאלי: "יש אצלנו דמוקטטורה. זה חמור מאוד. הכול מתחיל ונגמר בכך שהגזבר אסף רענן משרת יותר מ-30 שנה בהנהלה. לפני 20 שנה הוא העביר החלטה באספה שאותו לא בוחרים בקלפי, אלא רק בהנהלה. עם הכוח שהוא צבר בשנים הללו, כבר אין משקל לנציגי ציבור שבאים להנהלה. אין איזונים. ברגע שמרכז המשק והמזכיר (שניהם לא מהקיבוץ ע.ד) מומלצים על ידו ורואים שיש אדם אחד שעל פיו יישק דבר, החבר אומר לעצמו: אני מקבל את המשכורת אז אשב בשקט".
אבל בסוף זה בא לאספה, לא?
"הכול בא לאספה אבל אספה זה 20-10 חברים שכולם קשורים לגזבר. עשיתי סקר 20 שנה אחורה, התברר שאף נציג ציבור לא הגיש שאילתה, אף אחד לא העלה נושא לדיון אף נציג ציבור לא הצביע נגדו. הקיבוץ שלנו נעשה מסורס בצורה נוראה. התרגלו לכך ש-30 שנה הוא מנהל הכול. היה ויכוח על חלוקת בונוס. ההנהלה החליטה לפרוס את החלוקה למשך שנים. החתמנו 80 חברים על תשלום מידי. בסוף רק 30 הצביעו. היתר ברחו".
המזכיר: רוב החברים מרוצים
למרות היותו קיבוץ מתחדש, בגניגר המזכיר עוד לא נקרא מנהל קהילה. אסף בר (46) מהזורע מכהן שנה וחצי כמזכיר. מאחוריו עשר שנות כהונה כמנהל קהילה בקיבוצים אחרים. "אינני יודע למה יש חברים שאינם שבעי רצון", הוא אומר בתגובה לטענות החברים, "יש פה דמוקרטיה מסודרת, כל ההחלטות מגיעות לאספה, שהיא תמיד פתוחה. הפרוטוקולים מתפרסמים זמן קצר אחרי, העסק פה מסודר. מזה שנה וחצי כל האספות מצולמות וניתן לראותן. נכון שיש קבוצה מתלוננת, אבל החברים פה לא חוששים, לא זה המצב. חתימות של חברים על דרישות מסוימות, גובלות בקלות דעת. הם קוראים שורה וחותמים. אחר כך כשזה בא לדיון אמיתי, הם מצביעים אחרת. אם מישהו חושב שמשהו פה לא מתנהל כשורה, יש משרד ממשלתי (רשמת האגודות, ע.ד) כדי לפנות אליו".
לא מטריד אותך שחברים "שעשו כאן דברים" בעבר מתלוננים?
"אינני יודע מה קורה לאנשים שיצאו לפנסיה ונעשו פחות חשובים. הכול אישי. בסופו של יום מרבית חברי גניגר סומכים על הגזבר".
על עניין משך הכהונות אומר אסף בר: "הקיבוץ החליט שמזכיר ומרכז משק נבחרים בקלפי (אין תקרות כהונה ע.ד). בוחרים מועמד אחד שמגיע מוועדת איתור. כל שאר התפקידים מאושרים בהנהלה העסקית או במזכירות. מותר לחברים לא לאהוב את זה. בניר דוד יש יו"ר של כל המפעלים והתעשיות כבר המון שנים. על פיו יישק דבר. מרקל הייתה 17 שנים בגרמניה. דני עייק היה 25 שנה גזבר המועצה. אלישע שפירא היה הרבה שנים יו"ר בעין השופט".
למה לא קולטים את הבנים?
"לא יודע למה זה נמשך כל כך הרבה שנים, זה מקבל הכרה גם מהבנים".
"מנהל הצללים"
"לכל דרך שאציג, יש דרך נגדית" אומר הגזבר אסף רענן (בן רביבים), כשאני שואל אותו לפשר משך כהונתו ולגבי תלונות הקבוצה. "יש תאגידים גדולים, כולל חברות בינלאומיות, שאנשים עומדים בראשם לאורך שנים וזה מצוין. מול כול דוגמה יש דוגמה אחרת. ב-2017 קיבלנו החלטות מאוד מסודרות, שהגדירו תקופות כהונה שניתן להאריכן ללא הגבלה. היו על כך שתי אסיפות מאוד גדולות. האחרונה הייתה במאי השנה. אי אפשר לטעון אחרת".
לגבי קליטת הבנים לחברות, אומר רענן, "כי אחרי שעצרו את החלטה 737 התנאים השתנו והתקבלו החלטות חדשות שבעקבותיהן הקמנו הרחבה קהילתית. עכשיו בונים שכונה ל-27 משפחות בעצמאות כלכלית. אנחנו בוחנים איך נכון לעבור מעצמאות כלכלית ותושבות לחברות מלאה. לאחר ייעוץ החלטנו להעביר את תהליך שיוך הנכסים כדי שנוכל לקלוט לחברות מלאה. היה תהליך מוצלח שלווה במחלוקת. אותה קבוצה שחולקת על המבנה הארגוני רצתה לשייך באופן אחר את פירות הנכסים, ללא פריסה, אבל המלצת המזכירות התקבלה ברוב גדול. כיום בוחנים בראשית הדרך, הקמת שכונה שתאפשר המשך קליטה, איחוד סטטוסים ושדרוג התשתיות ביישוב הוותיק. שלושה מיזמים מאוד גדולים".
הם טוענים שאתה שולט כאן בכל מה שזז
"אהיה הרבה יותר צנוע. אני שותף למרבית התהליכים, אבל משייכים לי יותר כוח ממה שיש לי באמת. לעצמי אני יכול להבהיר את התסכול שלהם. יש סיבות אישיות, יש עניינים ציבוריים, לא בוחן כליות ולב".
30 שנה בתפקיד, זה לא יותר מדי?
"כשאני מגיע למיצוי תרומתי אני עוזב. יש מקום שאני תורם בו יותר ויש פחות. כל מקום זה לפי התחושה אם יש או אין מה לתרום".
בארה"ב נשיא מסיים אחרי שמונה שנים.
בארה"ב יש 400 מיליון איש. הסיכוי למצוא שם מחליף לנשיא טוב יותר מאשר במדינה של עשרה מיליון וטוב בהרבה מאשר בקיבוץ של 200 חברים. כל ארגון וטבעו".
חיפשתי בגניגר "חבר מהאו"ם", שיחווה דעה על העימות הזה. מצאתי. "אני לא בתוך הלופ, הוא אומר. כן, יש כאב. תחושה של חוסר השפעה. הדמוקרטיה נעשתה קשה. זו דמוקרטיה סמלית. ה'קייז' הוא אסף רענן שלא נבחר אבל צבר השפעה עצומה. הוא 'מנהל הצללים'. אינני חושב שהחברים מפחדים, הם חושבים שהוא עושה דברים נכונים. אין כאן שחיתויות. אסף הוא אדם חברתי. הצעירים חשים שלא מתקדמים. יש עוד חברים מבוגרים מתוסכלים. יש וטרנים שלא משתפים אותם".
***
גזבר איננו ניצב בראש ההיררכיה בקיבוץ. אבל גזבר שמכהן שלושה עשורים – כשבעלי התפקיד האחרים מתחלפים, כשהאספה כ"מוסד העליון" מתפוררת והחברים מתרחקים ופחות מעורבים – בהחלט יכול להפוך ל"בעל הבית", בלי קשר לתוארו. לפני 60 שנה ויותר האיש החזק במפא"י, שרגא נצר, אחז בתפקיד סגן יו"ר ועד עובדי התברואה… מעבר לרצון לשררה, צבירת העצמה בידי יחידים מתאפשרת משום שהדמוקרטיה הקיבוצית לא זרמה עם תהליכי ההפרטה. הופר האיזון בין מעמד המנהלים לחברים לטובת המנהלים. מתבקשת דרך יותר משוכללת לשיתוף החברים ולשמיעת דעתם. היום, באמצעים האלקטרוניים שיש, ראוי להפעיל יותר קלפיות וסקרי דעת קהל, גם בסוגיות "בינוניות".
