הבחירה של מושיקו 

גם כאשר החליט מושיקו להיות כן וישר עם עצמו, כשגמר אומר להעז ולהקשיב לעמוקה ולדקה שבהמיות הלב (הוא ידע שהלב תמיד מזהה שקרים) הוא לא ידע מה יותר חריף בליבו – ייסורי ההתמכרות להנחה כי הרעיון השיתופי הוא רעיון נצחי או פרכוסי הגמילה ממנו. לא היה מי שידע טוב וחזק ממנו כי אף שעדיין דבק בו הדימוי של "שומר חומות", זה מכבר נטש את משמרתו עליהן. אבל אף שנטש מרצון צרבה בו תחושה של כישלון. נטישתו כמוה כהודאה בהפסד. עמוק בלב הרגיש מושיקו כי נחל תבוסה. הוא ידע שדבר לא ימלא את החור שפערה תחושה זו בליבו מאשר עשייה ציבורית. טבעי היה שיתרכז בעצמו, שיעשה לביתו, אבל לא היה לו כל עניין להמשיך את חייו רק בד' אמותיו. הוא היה חייב, בעיקר לעצמו, לבחור רעיון מכונן חלופי בחייו. 

אלה לא פרפרים בבטן. זו אינה התרגשות. אלה הן צפרדעים, הרגיש. הפרכוס הוא קרקורן. מעודו לא תיאר לעצמו שכך, עמוק בפנים, ירגיש את האופן שבו תשפיע עליו הידיעה, קץ השיתוף מתחולל במשמרת שלו. 

מושיקו היה חיל שאין נאמן וצייתן ממנו בצבא השיתוף. תמיד התייצב ראשון בכל מסדר. נרשם ראשון לכל גיוס, לכל התנדבות. הוא לא חשב שהוא מקריב מעצמו אלא מעשיר את עצמו במשמעות. שהרי מה הם חיי קיבוץ בהעדר שיתוף, שהוא ליבתם.  

מושיקו לא עיוור. הוא ראה סביבו אנשים מתעייפים, מתרוקנים. הוא ידע שהקיבוץ הוא לא אי בודד וכי רוחות הפרצים הנושבות מחוץ לו מרעידות לא רק את צמרות העצים בו אלא נוגעות בגזעים, מחלחלות לאיטן לשורשים.  

עיני יגואר 

יום אחד, באחת עשרה וחצי, שעה שבה מגיע לקיבוץ אוטובוס מהעיר הגדולה, ראה אישה בהירה, בעלת חזות נורדית, יורדת במדרגותיו, נזהרת ברדתה עד מאוד. משתאה, כלא מאמינה למראה עיניה, סובבה את ראשה, רואה ברוש, רואה קבוצה של ילדים, רואה אישה מבוגרת מסיעה אופניים ובתוך סל שמונח על כידונם שקיות ניילון תפוחות. והיא ראתה גם את מושיקו. במכנסי חאקי קצרים, בסנדלים תנ"כיים, בחולצת בד אפורה, מוכתמת, איים איים, בכתמי שמן מנועים שנראו כמו יבשות על מפת העולם, משקפי שמש מבליעים את עיניו. הוא זיהה את חוסר האונים שהקרינה, את מבוכתה. משהו בה שיווע לעזרה ומושיקו, תמיד ראשון, תמיד נחשון, איש שיתופי אולטימטיבי, מורגל בכך, לא היסס אף לרגע. הוא ניגש אליה ושאל בקולו העמוק, שמיתריו אפופים בניקוטין, האם יוכל לעזור. המשקפיים עדיין לעיניו. האישה הסירה את משקפי השמש שלה ומושיקו נצמת לרגע, מבוהל, כמעט מבועת, מעיני הטורקיז המנומרות שחור שלה. עיני יגואר.  

לפתע, באחת, הרגיש מושיקו איך החיים מעלים אותו על מגרש חדש, קוראים לו להתוודע אל משחק חדש, מזמנים לו אפשרות לקבל קלפים חדשים. פותחים אופק וסיכויים. הוא כחכח, מציג מצג שווא של שיעול. יודע שהפעם השיעול לא יפתח לו פתח מילוט. לרגע נבעתה האישה, ואמרה לאיש הזר שהתקרב אליה כדי לחלץ אותה ממבוכתה, אולי מים יוכלו לעזור. הוא חייך, מובך.  

דרכים 

בשעת צוהריים חמה עמדו השניים מתחת לסככת ההמתנה ברחבת הכניסה אל הקיבוץ שהיא גם רחבת היציאה ממנו. היא אמרה לו שהיא לא הגיעה למטרה כל שהיא. היא קראה על התופעה המכונה קיבוץ וקסם לה השיתוף בין בני אדם. סקרן אותה לראות איך הדברים עובדים בשטח. חיש קל מצא עצמו מושיקו בתפקיד כפול – מארח ומסביר. עדיין לא הסיר את משקפיו. הוא חש שהם מקהים את מבוכתו, מסתירים את התרגשותו. נוכחותה הפתאומית הזכירה לו מלה עקשנית אחת, אחרונה, שחסרה לו בתשבץ אחד. רגשה. "כי סערת עליי". מושיקו הרגיש איך נטרף סדר היום המתוכנן בקפידה שלו. הוא שאל אותה האם היא צמאה. היא השיבה כן חינני, והוסיפה קידת תודה. מושיקו התלבט האם ללכת אתה אל חדר האוכל, שם טבעי שלא תסתפק רק בכוס מים או סודה וטבעי שהוא יזמין אותה לארוחת צוהריים. אלא שמחשבה כזאת צמררה אותו.  

מושיקו ידע שאם יזמין אותה לביתו, המפץ הגדול של חייו צפוי להתחולל עוד לפני שעת אחר הצוהריים. הם התחילו ללכת. 300 מטר בלבד היה עליהם לגמוא מתחנת האוטובוס עד לצומת, אשר משלוש הדרכים המתפצלות ממנה, שתיים, קוטביות, התפצלו – אחת לכיוון חדר האוכל, אחת לכיוון ביתו. מושיקו הרגיש את גלגלי מוחו הופכים להיות כדורים טעונים באקדח, אשר הגורל בחר בו, דווקא בו, מכל חברי הקיבוץ בו, לשחק רולטה רוסית.  

מושיקו התחיל להסביר לה על מהות השיתוף אבל הרגיש איך המלים בפיו הולכות וכבדות, נעשות ריקות, חלולות, לא אומרות דבר. ובכל זאת השתיקה, אם תישתק, תהיה דחוסה, מעיקה. בעודו מהסס האם להמשיך לדבר או לשתוק נותרו להם ללכת 300 מטר בלבד ומושיקו לא ידע האם יבחר במודע או בתת מודע ואיזו משתי הדרכים יבחר.