תמיד היה ברור לכולם שרק בנים דתיים יכולים להישאר בעין צורים אבל אז התחיל השיוך ושום דבר כבר לא היה מובן מאליו. איך מניעים מהלך של קליטת בנים חילונים? איך נשארים קהילה דתית? ללי אלכסנדר, חברת הקיבוץ, ישבה בצוות ההסכמות שהוביל חלק מהמהלך
לפני כשלוש שנים קיבלה עין צורים החלטה אמיצה ושנויה במחלוקת: לקלוט אליה משפחות של בני ובנות משק, גם כאלה שבחרו להיות חילונים. מה היה המניע לתהליך, ואיך הגיעו החברים להסכמה בוויכוח שהסעיר את הקיבוץ וכרך זה בזה שיקולים רגשיים ואנושיים טבעיים עם חששות ופחדים מובָנים? ביקשנו מללי אלכסנדר לחלוק אתנו את התהליך ותוצאותיו.
איך הכול התחיל?
"בשנת 2012, כחלק מדיון רחב ואסטרטגי שנערך בעין צורים בנושא קליטה, התקיימה פגישה עם בנים עוזבים, אליה הגיעו כ-70 בנים ובנות. בפגישה זו עלתה גם בקשתם של בנים חילונים לחזור הביתה ולהיקלט בעין צורים. בעקבות המפגש קמה קבוצת חברים וחברות בגילאי הביניים, בהם חברים מרכזיים בקיבוץ שהוריהם התבגרו וילדיהם בגרו ועזבו את הדת ואת הקיבוץ, אשר חשו חוסר נוחות ותסכול רב מכך שילדיהם אינם יכולים לגור לידם ולהמשיך את דרכם, בעוד הקיבוץ הולך ומתמלא במשפחות צעירות. הם ישבו בינם לבין עצמם וקיבלו החלטה לקדם העדפה של קליטת בנים בכלל, ובתוכה גם בנים חילונים, מתוך ראיית פני העתיד של הקיבוץ המתחדש המשנה את פניו, ומתוך רצון לשמר את מה שנראה בעיניהם כמורשת הוריהם, ובעיקר מתוך רצון לראות את הבנים נהנים מפרי עמל ההורים, גרים לידם ומקבלים זכויות של 'בן ממשיך', לקראת תהליך של שיוך דירות".
מה היה המצב בקיבוץ באותה תקופה?
באותה תקופה עין צורים חוותה פריחה חברתית, לאחר שנים של שפל שבהן כמעט לא נשארו או נקלטו זוגות צעירים ובתי הילדים התרוקנו. כתוצאה מההפרטה, נקלטו בקיבוץ משפחות חדשות, חלקן של בוגרי ישיבת הקיבוץ הדתי, שהזרימו אנרגיה חדשה וטובה לקיבוץ, ושוב היו ילדים רבים בגני השעשועים, ופנים חדשות שאומרות שלום בשבילים. בעקבות התחדשות השכבה הצעירה, התחילו גם בנים לחזור ולהישאר. קבוצת החברים המדוברת, בני הדור השני, חשבה שצריך לעצור את הקליטה המאסיבית של משפחות חדשות, ולהתרכז בעיקר בבני משק. כעת, כאשר במסגרת ההפרטה גם בתי החברים ייכנסו לתהליך שיוך, הם רצו להוריש את נכסי הקיבוץ גם לילדיהם, ולא רק למשפחות החדשות המצטרפות".
אז השיוך היה המניע העיקרי למהלך?
"לאו דווקא השיוך, אלא התפיסות המשתנות העומדות מאחוריו. עלה גם הצורך להחזיר הביתה בנים של חברים מבוגרים שנותרו ללא מעטפת משפחתית, של אלמנות או זוגות שאין להם אף בן בקיבוץ, ושנמנע מהם לסייע לבניהם ובנותיהם החיים מחוץ לקיבוץ. הקבוצה שהובילה את המהלך חשבה שמגיע לבני הדור שלהם ולכל חבר ותיק בקיבוץ, שילדיו יוכלו להתגורר לידו, ושהתנאי שבעבר גרם לעזיבתם, הגדרה דתית, לא יהווה עוד מכשול. כמו כן עלתה מאותה קבוצה התחושה שהבנים, גם החילונים, מבינים יותר את 'מורשת' המייסדים. בנוסף, עלתה הטענה כי בניגוד לעבר, כשהתפיסות הדתיות היו דיכוטומיות, דתי/חילוני, בשנים האחרונות ההגדרות הדתיות הן יותר על הרצף, דבר המאפשר מרחב פעולה. על הרקע הזה צמחה היוזמה".
"ועדיין" אומרת ללי, "הייתה זו יוזמה מהפכנית ומנוגדת לתפיסה שבעבר הייתה אקסיומה בקיבוץ, שמי שעוזב את הדת בהכרח עוזב גם את הקיבוץ. מי שמכיר את עין צורים יודע שלאורך שנים רבות, גאוות הקיבוץ לא הייתה על הצלחה כלכלית ויעילות עסקית, אלא על המרקם החברתי בקיבוץ, על החינוך וגם על החוזקה הדתית שלו. בין מייסדי הקיבוץ היו הרבה אנשי מעלה וחינוך, והאקלים החברתי שנוצר היה כזה ששם בהרבה מקרים את האדם לפני התקנון. זו הייחודיות של עין צורים, לטובה ולרעה. ובכל זאת, תמיד היה ברור לכולם שרק בנים דתיים יכולים להישאר. בניגוד לחלק מקיבוצי התנועה, בעין צורים לא נשארו לגור בנים חילונים 'מתחת לרדאר' ולא היו כמעט מקרים של 'חילונים בבית ודתיים בחוץ'".
איך הגיבו בקיבוץ ליוזמה?
"בתחילת הדרך היוזמה עוררה, כדרכן של יוזמות, הרבה התנגדות. חלק מההתנגדות נבעה משמרנות – אל תשנו לנו את הקיבוץ; חלק נבע מחשש – מה יהיה, ואיך נצליח לשמור על קהילה דתית ומלוכדת; וחלק מההתנגדות הייתה פוליטית וקשורה לאו דווקא לעצם היוזמה, אלא לחלק ממוביליה. הייתה טענה שאנשים מובילים אג'נדות אישיות ודואגים לעצמם ולביתם, ולא באמת מוכנים להיות קשובים לדעות אחרות ברחוב הקיבוצי. הרבה אנשים הסתובבו בתחושה שהקול שלהם מושתק, שדעותיהם לא נחשבות, ונוצרו מתח ואווירה לא נעימה. כל צד התבצר בדעותיו והאשים את הצד האחר בחוסר הקשבה והתחשבות".
נשמע בלתי אפשרי להגיע להסכמה
"בתחילת הדרך קיימו יוזמי המהלך מפגשים שונים שבהם הציגו את יוזמתם. לאחד מהם הם הזמינו גם בני משק חילונים, שדיברו על הגעגועים שלהם לבית שבו גדלו, על רצונם שילדיהם ילכו בשבילים שבהם גם הם הלכו, שיכירו את הפשטות ואת אורח החיים המיוחד של עין צורים ויותר מזה – יכירו את בית הכנסת והתפילות, אף שהם עצמם כבר אינם דתיים. הם ביקשו לגור קרוב להוריהם המבוגרים ולגדל את ילדיהם בסביבה קיבוצית־דתית. המפגש הזה עורר התרגשות רבה והבנה כי יש רצון אמיתי של בנים לחזור הביתה, ודרבן את הרצון לקדם את המהלך. אבל בד בבד, הוא עורר גם כעס אצל רבים מהמתנגדים; עלתה הטענה שיש בכך מניפולציה לא הוגנת, להשמיע את הבנים העוזבים ולתת מקום לדבריהם, עוד לפני שהתקיים בכלל דיון ציבורי פנימי, שיאפשר לחברים לדון במשמעות היוזמה. רבים מהמתנגדים עקרונית הרגישו שהמהלך הזה מעמיד אותם באור לא נעים, ואינו מאפשר להם להיאבק על מה שהם מאמינים שנכון לעין צורים כקהילה דתית. הם טענו שזה מציב אותם בעמדה פוגענית כלפי אותם בנים והוריהם, ולא מאפשר שיח ענייני".
להצליח לקיים דיאלוג
"בשלב הזה היה הרבה מאוד כעס ועלבון באוויר ותחושה של פצצה העומדת בכל רגע ליפול ולהרוס את הקהילה" מספרת ללי, "היה לאנשים קשה לקבל את האופן הנחוש שבו היוזמה קודמה, ומובילי היוזמה התקשו לקבל את ההתנגדויות – וכל זה קרה עוד לפני שהנושא הגיע לדיון ציבורי מסודר. כל אחד התבצר בעמדתו והיה משוכנע בצדקת דרכו: מובילי המהלך הרגישו שהם פועלים בשם המבוגרים שנותרו בקיבוץ ללא ילדים, והמתנגדים הרגישו שלא באמת קשובים לקול שלהם ושומטים להם בכוח את הקיבוץ מתחת לרגליים. על רקע זה הוחלט, לשמחתי, להקים 'צוות הסכמות' שנוהל על ידי יועץ חיצוני, הרב ערן מרגלית".
מה הייתה מטרתו של צוות ההסכמות, כיצד הוא פעל?
"חלק מיוזמי המהלך התנגדו בהתחלה להחלטה להקים צוות הסכמות. הם היו בטוחים שעכשיו, במשך שנתיים, יברברו בלי סוף והנושא יתמסמס, כמו שקורה לפעמים, אבל צוות ההסכמות הוקם, ולשמחתי הוזמנתי להצטרף אליו. זה אחד הדברים היותר מרגשים שקרו לי בקהילה שלנו; אני מרגישה שהייתה לי ממש זכות להיות חלק מהתהליך הזה. התהליך אכן נמשך יותר משנתיים, אבל בעיניי זה לא היה חיסרון אלא יתרון; זה היה סוד ההצלחה – לעבוד לאט, לעשות עבודת עומק שתאפשר להשמיע את הקולות כולם, ולהתמקד ביצירת תהליך חברתי מכיל ולא בהחלטות. כבר בהתחלה היה ברור שהצוות צריך לכלול את כל הדעות, אבל כדאי שישבו בו כאלה שמראש מוכנים להקשיב לקולות השונים. ידענו כולנו שזה הולך להיות תהליך ממושך ורצינו להצליח לקיים דיאלוג. בשלב ראשון רצינו לצאת לציבור, במטרה להבין לעומק את הדילמה ואת הכאבים השונים. קיימנו מעגלי שיח רבים שאליהם הוזמנו חברים עם מגוון דעות, וניסינו לברר יחד מה מפחיד ברעיון, מהיכן נובעות ההתנגדויות ומה יקרה בעיניהם אם המהלך יתממש או ייכשל. היה לנו חשוב להבין מה משפיע על העמדות השונות, מהם הערכים – מתוך הבנה והסכמה שלכל צד יש ערכים חשובים – המובילים של כל צד. המטרה שלנו הייתה ליצור בסופו של התהליך נייר הסכמה. אני אישית מצאתי את עצמי עסוקה בעיקר בדאגה לכך שיהיה זה תהליך הוגן וקשוב. כמו אחרים בצוות, לא באתי מראש עם אג'נדה סגורה בנושא; הרגשתי שאני יכולה לחיות בשלום עם כל הכרעה שתתקבל, ובלבד שההליך יאפשר גם לקולות פחות בולטים להביע את דעתם. הרי בסופו של דבר, לכולם יש פתק שווה בקלפי, גם לקולות הרועשים וגם לשקטים".
"שלב חשוב וארוך בתהליך היה קיום מעגלי שיח, שיחות אינטימיות בקבוצות קטנות שמאפשרות לכל אחד להתבטא. פגשנו אנשים שהתנגדו מהותית לעצם הרעיון לקלוט בנים חילונים; שחששו באמת ודאגו לאן זה יוביל את עין צורים, וכמובן גם פגשנו אנשים שייחלו לשינוי. קיימנו דיונים רבים בפורומים שונים – ערב לכלל הציבור, מפגשים בקבוצות קטנות לפי חלוקות שונות, דיונים בצוות ההסכמות, שאליהם הזמנו אנשים לבוא ולהשמיע את קולם. במכוון פנינו באופן אישי לאנשים שידענו שלא ידברו אם לא נפנה אליהם; היה לנו חשוב שההחלטה תתקבל במקסימום שיתוף של הציבור, במקסימום קולות שיישמעו בציבור, ורק אז החברים ישימו את פתק ההחלטה שלהם בקלפי".
האם אפשר לומר כיום שהקרע אוחה? או שעדיין יש כעס מתחת לפני השטח על ההחלטה?
"עד כמה שאני יכולה לדעת, גם אם הכעס קיים, הוא מינורי. כשהבאנו את ההחלטה בפעם הראשונה להצבעה, היה רוב, אבל לא רוב מיוחס הדרוש לשינוי, ולכן ההחלטה לא עברה. רבים הרגישו שבזבזנו זמן מיותר; אחרים ואני ביניהם, חושבים שזה היה אחד הדיונים היותר חשובים שהתקיימו בקהילה, אשר לטווח הרחוק הכשיר את הלבבות לשינוי שקרה בהמשך. בסופו של דבר, כחלק מדיון אחר בנושא של שינויים אחרים, חזרה ההצעה והפעם כבר הושג הרוב הנדרש".
עם או בלי כיפה?
"הוחלט להתחיל בקטן", מסבירה ללי, "לא קיבלנו החלטה על קהילה מעורבת, אלא החלטה שהקהילה הדתית בהגדרתה, פותחת אפשרות לבנים חילונים הרוצים להתקבל ולהשתלב בה, לא לשנות אותה. נקבעו כללים, בין השאר הוחלט שבתוך תהליך הקליטה, ייבדק מול הבנים המבקשים לחזור לקיבוץ אם הם חשים הזדהות עם ערכי הקהילה, כקהילה דתית. זה היה התנאי. עוד הוחלט כי הקליטה תהיה אטית מאוד, ומספר הזוגות שיתקבלו בשלוש השנים הראשונות הוגבל ל־3–5 משפחות בכל שנה".
אפשר לומר כיום שהניסוי הצליח?
"לדעתי – בהחלט. אני יודעת להגיד בוודאות שהבנים שהגיעו – ואני לא מכירה אישית את כולם – הם באופן כללי קבוצה נהדרת. אמנם הם לא בהכרח שומרים שבת אבל הם מאוד מחוברים למסורת היהודית. הם באו לכאן כדי לגדל את הילדים שלהם בקהילה דתית. אחד מהם נבחר לאחרונה לתפקיד רכז צוות חינוך, ונראה לי שהוא מקפיד על כל מה שצריך להיות גם בחינוך דתי, כי הוא מכיר בחשיבות החינוך הדתי והערכי בקהילה. חלקם אפילו מעבירים שיעורים בקהילה".
וסביב הלבוש אין עניין?
"בתוך התהליך היה דיבור אינסופי על הסוגיה של הלבוש והכיפה. סוגיית הכיפה הייתה אחד הדיונים הארוכים והמעניינים בעיניי בתוך צוות הסכמות. בסופו של דבר התקבלה הגדרה אמורפית המבקשת התאמה, בלי לרדת לפרטי פרטים, למה שמגדיר את המרחב הציבורי כמרחב דתי. רוב הבנים יודעים מה מצופה מהם והם עומדים בזה. לגבי הכיפה הוחלט שלא לחייב בנים חילונים ללכת עם כיפה, כי יש בכך כפייה ומסר לא נכון; להפך, עדיף שיהיה ברור מי חילוני ומי דתי ולא לטשטש זאת".
מה לדעתך חושבים היום אלו שהתנגדו לתהליך?
"נראה לי שכיום נשארו מתנגדים בודדים למהלך, ואני בטוחה שברמה האישית, גם מי שהתנגד עקרונית, שמח לראות על השבילים ילדים ונכדים של חברי קיבוץ שבניהם עזבו והיו לבד, וכעת הם עטופים בבני משפחתם; נכדים חילונים שמגיעים לתפילת ילדים בבית הכנסת; ומשפחות שמזמינות אליהן זו את זו.
אין לי ספק שיש כאן קליטה מדהימה של הבנים. ההסכמות בין הקיבוץ למשפחות נשמרות בדרך כלל מתוך כבוד והתחשבות – בתוך הקיבוץ לא נוסעים בשבת, אין מוזיקה, אין חילול שבת בפרהסיה, ומה שאדם עושה בתוך ביתו אינו מענייננו. יש אמנם שינויים הקורים בקהילה גם בתחום הזה של מוסכמות דתיות, למשל נסיעה של ילדים באופניים בשבת שלא הייתה נהוגה בעבר או לבוש של שבת; אבל הם לא קשורים לקבלה של הבנים החילונים דווקא, אלא לשינויים שעוברת החברה הדתית בכללותה. אני חושבת שהרצף הדתי שהתרחב עזר מאוד לדבר הזה לקרות, רצף מגוון שמתרחש בלי קשר לקליטת הבנים, אבל לציבור קל יותר לקבל מגוון דעות ומנעד רחב של הקפדות".
וברמה האישית איך את מסכמת את המהלך?
"באופן אישי זה מרגש אותי מאוד. קורים כאן דברים מרגשים. אני אוהבת לראות איך אנשים זזים ממקומם ומוצאים ערכים משותפים באופן אחר, ואני רואה את זה קורה כאן. הבנים החילונים שותפים לצדדים הרוחניים בקהילה, ללימוד תורה, הם וילדיהם הפכו לחלק מבאי בית הכנסת, הם שותפים מלאים במעגלי הריקודים בשמחת תורה. זה מרחיב לב. הרבה מאוד אנשים שהלכו פה עם פצע – שאין להם משפחה, שהילדים רצו לבוא ולא יכלו, מרגישים שלמים יותר. עד עכשיו, לפחות בעיניי, התהליך הזה נעשה מתוך כבוד, ואני לא מרגישה שיש הרס של המרקם הדתי בעין צורים. אני אישית הייתי רוצה לראות קהילה שלומדת יותר תורה באופן מגוון ומשמעותי, אבל זה ממש לא קשור לקליטה של בנים חילונים. בסופו של דבר, עבורי, החלק המרגש והחשוב היה ההיבט התהליכי והחברתי שהקיבוץ עבר".
יש בנים חילונים נוספים שדופקים בדלת?
"עד כמה שאני יודעת, כן. אבל נקבעה מכסה לשנים הראשונות. הצלחנו מאוד עם הקבוצה הראשונה, אך אי אפשר לדעת מה יקרה בהמשך והחששות לגיטימיים. סביר להניח שבנים שהם מאוד חילונים לא ירצו לבוא אבל אין לנו תעודת ביטוח שהסטטוס קוו ימשיך להישמר גם בהמשך. ישנה גם הסוגיה של מערכת החינוך שעדיין נבחנת. ההורים בקיבוץ שולחים את ילדיהם לבתי ספר שונים, גם חילוניים, כשהחינוך הבלתי־פורמלי משותף לכולם. כיום משפחות הבנים החילונים הן מיעוט, וברור להן שהן באו להשתלב בקהילה דתית בהגדרה, אבל אנחנו לא יודעים מה יקרה בעתיד והאם נרצה להמשיך לקלוט עוד בנים חילונים באופן שעשוי לשנות את פני הקיבוץ. ייתכן למשל, שהדבר ימנע קליטה של בנים דתיים יותר. מי יודע?"
"המציאות היא שכך או אחרת, השביל הקיבוצי משתנה" מסכמת ללי, "זאת מציאות שהחלה עוד לפני קליטת הבנים החילונים – השינוי הגדול החל בהפרטה שהובילה לתהליך קליטה גדול שלא כל כך היינו מוכנים לקראתו. יש כאן שפע של ילדים, והמון משפחות מגוונים שונים, ויש תחושה של חיים וקיום. צריך להודות שהרחוב הקיבוצי השתנה בהמון צורות וגוונים, הוא פחות קיבוצי ובהתאם, גם רמת ההומוגניות והלכידות משתנה. בעין צורים עדיין ישנה אווירה של חמימות אנושית, של קבלה ואמירת שלום בשבילים, אבל לא תמיד מכירים את מי שעובר על השביל. הלוואי שנצליח להישאר חברה ערכית וסולידרית ושנשתנה בעיקר לטובה".
הכתבה פורסמה בביטאון הקיבוץ הדתי "עמודים"
