הבשורה הלאומית באיחוד התנועות

אנו מובילים מהלך של לכידות לאומית וחיבור בין חילונים ודתיים, בין בעלי השקפות פוליטיות שונות, שהמכנה המשותף הציוני, המגשים והקיבוצי גדול מהפערים ומגשר עליהם. מן הראוי שאת בשורת האחדות הזאת נישא לחברה הישראלית כולה

*תמונה ראשית: שרה עברון, מזכ"לית הקיבוץ הדתי וליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית 

בשנתיים וחצי האחרונות נוכחנו שבניגוד לאשליות שסיפרנו לעצמנו, אנו מדינה הנמצאת תחת איום חיצוני תמידי. יש סימנים לכך שהפקנו את הלקח ואנו נוהגים היום אחרת מכפי שנהגנו לפני 7 באוקטובר.

וגם במצב הזה, דומני שהאיום הפנימי מסוכן לא פחות מהחיצוני. והאיום העיקרי הוא החשש לקרע של החברה הישראלית, השסועה בין שני מחנות שבטיים, שהזהות השבטית בתוכם חזקה יותר מן הזהות הלאומית, וכל שבט נגרר אחרי הקיצונים בתוכו ונותן יד למה שעד לאחרונה לא היה מעלה על דעתו שיראה אותו כלגיטימי. המציאות הזאת מאיימת על עצם הקיום שלנו, כיוון שחברה אינה יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן בקרע הולך ומעמיק.

כפי שהתעשתנו, וכעת אנו עומדים מול האיומים החיצוניים ופועלים באופן אקטיבי לסיכולם, כך עלינו לנהוג גם במישור הפנימי. עלינו לגבש מחדש מיינסטרים ציוני, ממלכתי, דמוקרטי, שובר מחנות וממגנט אליו את הרוב הדומם בשני המחנות. אדרבא, שמחוץ למיינסטרים הזה, בשוליים, יהיו קיצונים שיאתגרו אותנו. אך התנאי לכך הוא קיומו של המיינסטרים הזה, מרכז הכובד של החברה הישראלית.

גם לתנועה הקיבוצית יש תפקיד במהלך הקיומי הזה. מאז הקמתה, התנועה הקיבוצית ראתה בעצמה תמיד גורם אקטיבי ומוביל במשימות הלאומיות ובאתגרים הלאומיים, ומן הראוי שנחלץ גם לאתגר הזה, ונהיה אקטיביים בשבירת משטר המחנות והזהויות המאיים על החברה, ונפעל לגיבוש המיינסטרים המשותף. יש גם בתוך התנועה שלנו מי שמנסים בכל כוחם לדחוף אותנו לקוטב המפלג והמחרב, אך אסור לנו להיגרר לשם.

זה ההקשר הרחב שבו אני רואה את הבשורה החשובה של הקמת הבית המשותף לתק"צ ולקיבוץ הדתי, ואני מקווה שהמהלך יוביל בהמשך הדרך לאיחוד מלא. הנה, אנו, קודם כל בתוכנו, מובילים מהלך של לכידות לאומית וחיבור בין חילונים ודתיים, בין בעלי השקפות פוליטיות שונות, שהמכנה המשותף הציוני, המגשים והקיבוצי גדול מהפערים ומגשר עליהם, בלי למחוק אותם.

מן הראוי שאת בשורת האחדות הזאת נישא החוצה, אל מחוץ לתנועה הקיבוצית, לחברה הישראלית כולה; בשורה של אחדות בין חלקי העם בכלל, ובפרט — חידוש הברית בין החלקים המגשימים, המשרתים והמיישבים, ובראש ובראשונה ההתיישבות העובדת והציונות הדתית.

מאז 7 באוקטובר אני מטיף ליצירת "ברית קלמנזון", ברוח מופת יציאתה של משפחת קלמנזון מעתניאל לחלץ את האזרחים הנצורים בקיבוץ בארי; הברית בין תנועת העבודה המתחדשת (או ראוי שתתחדש) לציונות הדתית.

עצם הקמת הבית המשותף בין התנועות היא בשורה חשובה, אך אם לא נשכיל למנף אותה לקריאה משמעותית לחברה הישראלית כולה, נחמיץ אותה.

אתגר התקומה של קיבוצי הנגב המערבי וקו העימות עם לבנון

אך בכך לא די. מן הראוי שאיחוד של תנועות התיישבות יביא למעשה התיישבותי. במאמר שפרסמתי לפני שנתיים בבמה זו, שבו קראתי לאיחוד התנועות, כתבתי: "איחוד אינו עניין טכני. הוא משמעותי כאשר הוא נעשה מתוך משימה גדולה הנישאת על גבי רוח גדולה. כעת אנו ניצבים בפני משימה אדירה, שלא הייתה כדוגמתה בתנועה הקיבוצית עשרות שנים — אתגר התקומה של קיבוצי הנגב המערבי וקו העימות עם לבנון. את המשימה הזאת ראוי שנמנף לתחיית ההגשמה ההתיישבותית של התנועה הקיבוצית, מה גם שזו שעת רצון בחברה הישראלית, ביחסה לתנועה הקיבוצית. סביב המטרה הגדולה הזאת, ראוי לאחד את התנועות הקיבוציות".

אנו נמצאים בשעת רצון; תובנה הולכת וגוברת בהכרח הציוני בחידוש ההתיישבות לאורך הגבולות, באזורי הספר, ותובנה בחברה הקיבוצית ובהנהגתה שאקטיביזם קיבוצי אינו מתבטא במחאה והפגנות, אלא בהגשמה חלוצית והתיישבות.

על התנועה לחזור ולהיות תנועה מיישבת, שמיישמת את ייעודה המרכזי — הקמת קיבוצים חדשים בגליל ובנגב ולאורך הגבולות.

לאורך השנים, ההתיישבות הייתה המעבדה היצירתית לניסיונות החברתיים החשובים ביותר בתולדות הציונות — הקבוצה, הקיבוץ, מושב העובדים, המושב השיתופי, היישוב הקהילתי. כעת, כאשר המשימה החברתית הלאומית החשובה ביותר היא איחוי הקרע בין דתיים וחילונים, האתגר הגדול הוא התיישבות משותפת לחילונים ודתיים.

כבר היום קיימים יישובים כאלה. אני קשור לאחד מהם — רמת הנשיא טראמפ, בצפון הגולן, שזכיתי להיות בצוות ההקמה שלו ומאז עלייתו לקרקע אני חבר במנהלת שלו. אני יודע שהקמת קהילה משותפת לחילונים ודתיים היא אתגר לא קל, שמחייב יציאה של שני הצדדים מאזור הנוחות, ומחייב את חברי הקהילה לעבוד בזה, כדי להצליח. אך זה אפשרי, וקהילה כזאת היא קהילת המופת של ימינו.

קל וחומר, כאשר יקומו קיבוצים משותפים לחילונים ודתיים. כבר עתה אנו עדים לסנונית הראשונה — הקיבוץ המתעתד לקום במבואות ערד הוא קיבוץ מעורב, שיוקם בידי גרעין מעורב. יש לקוות שזו סנונית ראשונה לגל של הקמת קיבוצים מעורבים באזורי הספר, שיסמלו את ברית הייעוד בין חלקי החברה הישראלית.