הדבורים זכו לסרט ממשק אופיר

מעל 500 מגדלי דבורים רשומים בישראל, אך רק ממשק אופיר באלון הגליל יצא לאור סרט מיוחד בשם "עמלים", פרי יצירתה של אדוה אופיר, שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב". הסרט עוסק בחיי הדבורים, המשפחה, עבודת הדבוראים ועוד. אופיר היא הנכדה והבת הבכורה שגדלה במשק המשפחתי, בו מגדלים דבורים וכרם. הסרט צולם במשך עשור וכבר הספיק לרגש ולעניין קהלים בארץ ובפסטיבלים ברחבי העולם

*תמונה ראשית: אדוה אופי וצוות צילום והפקה של הסרט "עמלים". צילום: שני הלוי 

לפגוש את אדוה אופיר (40), יוצרת דוקומנטרית, המתגוררת באלון הגליל עם משפחתה – יוצרת הסרט "עמלים" – זאת אינה משימה קלה, במיוחד אחרי צאת הסרט להקרנות מאז שנת 2025. בהכשרתה אדוה אופיר היא עוס"ית ומנחת קבוצות בווידאו תרפיה, וכיום היא מנהלת את "מרכז המבקרים" במשק אופיר, ואחראית על השיווק בו. רעיה לרון ואמא לשלושה ילדים: עמית בן 10, יעלי בת 5 ורומי בת 3 שנים.

ציונות, חקלאות, שורשים ומכוורות דבורים

סיפורה של משפחת אופיר החל בשנים הראשונות והחלוציות של כפר חגלה בעמק חפר, שהוקם בשנת 1933. השורשים צמחו והתרחבו באילן משפחתי מסועף, ששלח ענפים רבים כשבני הזוג ישי וזהרה אופיר התחתנו. השניים, בני הדור השני של המייסדים בכפר חגלה ממשפחת פינקל וממשפחת פפרקורן, היו מושבניקים ציונים וחקלאים בנשמתם.

אדוה אופיר: "סבא רבא יוסף וסבתא רבא יונה פינקל ז"ל הם ההורים של סבתי. סבא יוסף עלה לארץ ישראל בשנת 1923 בגיל 17, וסבתא יונה עלתה מאוחר יותר מפולין. השניים נפגשו במהלך תקופת ההכשרה שלהם בחדרה והקימו משק חקלאי בכפר חגלה."

לבני הזוג מדור המייסדים נולדו שלושה ילדים: זהרה, ניצה ואבנר. זהרה, הבכורה, היא סבתי שנישאה לסבי ישי אופיר (לבית פפרקורן). הוריו הם: אפרים וצילה פפרקורן ז"ל שעלו מפולין. נולדו להם ארבעה ילדים כשהבכור הוא סבי ישי ז"ל והוא אחד הטריגרים לסיבה שיצרתי את הסרט. סבי נשא לאישה את זהרה – סבתי תבדל"א שחגגה לפני 3 חודשים 90 שנים ועדיין מתגוררת בכפר חגלה. שלושת אחיו של סבי הם פינוס, תולי ומוישיל'ה אופיר ז"ל. מושיל'ה היה ממייסדיי מושב חצבה, ולימים שימש כראש המועצה האזורית ערבה תיכונה. הוא גם עיברת את שם המשפחה מפפרקורן לאופיר, וכל האחים אימצו שם משפחה החדש. לישי וזהרה אופיר נולדו 4 ילדים: צביקה, אייל, רביטל ואודי.

כבר בשנת 1959 הוקמה מכוורת אופיר הוותיקה בכפר חגלה ע"י ישי אופיר, לאחר שמצא נחיל דבורים על עץ בפרדס שגידל. מאותו הנחיל נוספו עוד נחילים והמכוורת גדלה. במקביל במשק הייתה גם רפת והוא עבד בחריצות בין הפרות לדבורים. סבתי הייתה אחות במקצועה, והייתה שותפה לעבודת המשק. בשנת 1994 הצטרף בנו אייל למכוורת המשפחתית, ולימים הפך לשותף. הפעילות במכוורת גדלה עד שהגיעו לכ-2,000 כוורות. בשנת 2023 הצטרף גם הנכד דור (35), הנחשב כדור השלישי במשפחה. רביטל ואודי שבגרו ממשיכים להתגורר בחגלה, עם משפחותיהם. כיום אודי ממשיך בגידול מטעי האבוקדו ופרדסי ההדרים במשק. הבן הבכור צביקה אופיר (כיום בן 69) החליט לצאת להתיישבות חדשה בגליל, והקים מכוורת חדשה באלון הגליל, הנקראת "משק אופיר". כך ששני הבנים במשפחה, ממשיכים בענף הדבורים, למרות כל הבעיות. השאלה מה יהיה בהמשך הדורות? ויש נגיעות בנושא גם בסרט"עמלים".

1980 – הקמת אלון הגליל

אדוה אופיר: "סבי, ישי אופיר ז"ל, שנפטר ביוני 2019, לא זכה לצפות בקטעי הצילום ובסרט המוגמר, אך נתן לי את ברכתו במשך תהליך התיעוד והצילום ונהנה מהעובדה שהתעניינתי בתחום – ובמיוחד שהנצחתי את עבודתו המסורה במכוורת גם בגילו המבוגר. אבי צביקה חיפש בזמנו מושב חדש, שיוכל להקים בו משק חקלאי משלו. באותה תקופה קמו מצפים והתיישבות חדשות בגליל, במה שהוגדר 'יהוד הגליל'. אלון הגליל הוקם בשנת 1980. הוריי צביקה והדס הגיעו למושב בשנת 1984 ונמנו בין 23 המשפחות הראשונות.

"בתחילה התגוררו המשפחות החקלאיות ביישוב הזמני עד שעברו לבתי הקבע. נולדתי בשנת 1986 באלון הגליל למשפחה חקלאית, משפחה המגדלת דבורים וכרם ענבים, הבכורה מבין ארבעה הילדים, אחות ל: נועם, דרור וניצן. אמי הדס אופיר נולדה וגדלה בכפר-יהושע לזיוה ודנדו שמיר. אחות בכורה מבין ארבעה, למשפחה חקלאית של משתלת פרחים ולולי תרנגולות לביצים. אמי היא עובדת סוציאלית במקצועה, ושותפה פעילה במשק."

בשנת 1985 הקימו צביקה והדס אופיר את מכוורת הדבורים באלון הגליל. שנה אחרי, בני הזוג החליטו לטעת כרם ענבים על מנת להעמיק שורשים במקום. כמה סימלי שביום בו ניטעו ראשוני שתילי גפני היין, נולדה אדוה הבכורה. אחריה נולדו: נועם, דרור וניצן.

כיום יש למשק מכוורת המונה 800-1000 כוורות, כרם ענבים מזנים מגוונים, יקב בוטיק ומרכז מבקרים. אדוה משתפת בזיכרונות ילדות: "אני חושבת שבתוכי הייתי מאד מחוברת למשק, לא הכרתי משהו אחר. הוא היה חלק מאד אינטגרלי בחיים שלנו והשפיע עלינו כילדים מאד. החל מעונות השנה השונות שמכתיבות את לו"ז המשפחה. זה אומר: מתי אפשר לנסוע לטייל ומתי לא ועד לארוחות משותפות. כשאבא לא בשטח הוא מגיע לאכול צהרים בבית. בקיץ הוא ישן שנ"צ בבית, ובחורף כשהימים מתקצרים הוא היה חוזר לעבוד.

"שאלת הגשם הייתה תמיד מאד נוכחת אצלנו בבית, והמתח סביבו לא תמיד היה פשוט. כילדה לא אהבתי שמבקשים ממני לבוא לעזור במשק, תמיד העדפתי לשחק עם חברות. כילדה זה הרגיש לי שהעבודה במשק, באה על חשבון הכיף. אני זוכרת שהיו רגעים שאפילו קינאתי בחברותי שאביהן עובד במשרד, כי מהן אף פעם לא ביקשו לבוא לעזור, לפחות כך חשבתי. למרות כל זאת בזיכרונותיי מהילדות, אני רואה תמונות חיוביות ושמחות שביליתי שעות רבות במשק, בין הכרם למכוורת. תמונות שאני עובדת עם בני המשפחה בבציר וממלאת צנצנות דבש.

"עברו השנים, בהן עברתי תחנות רבות בחיי מחוץ למושב: שנת שירות, שירות צבאי, טיול גדול, לימודים, חתונה והקמת משפחה. בין כל אלו גם מצאתי את עצמי עוסקת בתיעוד מעמיק ומתמשך של העולם החקלאי ממנו הגעתי, ושל הדמויות העוסקות בו, צילומי הסרט במשך תקופה ארוכה, מתוכם כחמש שנים רק צילומים וליקוטי חומרים. גרמו לי להסתכל על העבודה והחיים במשק, בעיניים אחרות.

"כשעמית, הבן הבכור שלנו היה בן חצי שנה, עברנו לגור מאחורי הורי בבית קטן שבנינו לעצמנו. ההחלטה לחזור לאלון הגליל לא הייתה פשוטה לי, למרות שמאד אהבתי לגדול כאן ותמיד הייתי מחוברת למשפחה ולמקום. אבל חששתי שלא אוכל להיות כאן 'אני' עד הסוף. רון בעלי, שהוא קיבוצניק וחקלאי במקור, וכיום מנהל פרויקטים בחברה למערכות סולאריות, רצה מאד לגור באלון הגליל. אני הסכמתי וזרמתי, כי במקום מסוים גם רציתי להיות קרובה למשפחה ולמשק. באותה תקופה הייתי עוס"ית בפנימייה לנוער בסיכון, אבל הייתה בי איזה ידיעה שמתישהו ארצה לפתח במשק את ענף התיירות.

"אני שמחה ומודה מאד שעשינו את המעבר המשמעותי לחיינו ולי. כי בשנים האחרונות אני מנהלת את כל תחום השיווק והאירוח במשק: החל ממרכז המבקרים ועד לחנות האונליין ועריכת אירועים. מאז הקרנת הבכורה של הסרט 'עמלים' במאי 2025, אני גם יוצאת להקרנות רבות של הסרט ברחבי הארץ, בפסטיבלים שונים, בקהילות מגוונות, במועצות אזוריות ומקומיות, במושבים, קיבוצים, מתנס"ים, במרכזי הגיל השלישי, ואף זוכה לחשוף את הסרט בפסטיבלים שונים ברחבי העולם."

ספרי בכמה מילים על סרטך "עמלים".

"העבודה על הסרט, שצולם על פני למעלה מעשור, החלה באפריל 2010, ביום בו סבי ישי אופיר נכנס לניתוח חרום, ועד חמש שנים לאחר מותו בגיל 84.5," אומרת אדווה.

הסרט פורש בפני הקהל את עיקר מוקדי החיים במשק אופיר – חיי בני המשפחה בעבודתם וחייהן של הדבורים. אין ספק שהצילומים היפים מבליטים את החיבור לטבע המדהים, בכל עונה. כל אלו לצד המחזוריות בטבע ובחיי הדורות במשפחה החקלאית, עם הדאגה הנובעת מימים במזגי אוויר קיצוניים, לצד הדאגה לשרידות הפרנסה. כך מתוארים חיי הכוורת וחיי המשפחה במשק, בקווים מקבילים וגם שונים.

אדוה מצטטת משפט משמעותי שהוא המוטו של אביה צביקה: "דבורה לא יכולה לחיות לבד". רביטל דודתה תרמה לשיח כשהסבירה: "יוצרת הסרט הינה כדבורה עמלה, המפיקה מכל נתונים אלו דבש, בדמות סרט מיוחד." ואופיר שקטעי הצילומים רבו וגדלו שיתפה בתהליך. "הרגשתי שיש כאן סיפור שמבקש לצאת החוצה דרכי. ושחשוב לי להנגיש את עולם הדבורים לעולם שבחוץ. כוורת דבורים זה לא משהו שפותחים סתם ככה, זה מסוכן. כמעט לאף אדם בעצם אין גישה אמיתית לחרק הזה, מלבד סרטונים או תמונות. והדבורה היא קריטית לקיום שלנו, ומעבר לזה היא פועלת על אינסטינקטים גאוניים, שאשמח לחלוק אותם באמצעות הסרט, ואולי גם אפשר יהיה ללמוד ממנה משהו. ברגע הזה התחלתי להתכוונן יותר ליצירת הסרט מהחומרים, כשבמקביל עדיין המשכתי לתעד. ידעתי שיש כאן סיפור, לא ידעתי איך לספר אותו ובמה להתמקד."

אדוה מבהירה שצילומיה לא בנויים לפי סצנות מסוימות, אלא לפי ימי צילום שברובם גם חזרו על עצמם. כי העבודה מאד רפטטיבית, צילום כל שנה באותה עונה ובאותו מטע. "אך חיפשתי כל הזמן את השינוי, בתוך הקבוע. לא הרביתי לשאול שאלות את אבי, כדי לא להפריע לו. עם סבא ישי ז"ל זה היה אחרת, הוא מאד אהב שאני באה לצלם אותו. שיתף פעולה ושמח מכל מפגש בינינו. האמת היא שהמצלמה הייתה כלי מאד משמעותי עבור שנינו. ביצירת מערכת יחסים מחודשת בין סב לנכדה שהיא כבר בוגרת. לאורך שנות התיעוד הייתה מצד אחד שיגרה מאד ברורה, מתוך כך התקשיתי למצוא קונפליקט. אבל אז בשנת 2019 קרתה תפנית מצערת ומשמעותית, פטירת סבי ז"ל. שבדיעבד היא הכניסה לסיפור מעט דרמה. וכניסת אחי נועם לעבודה עם אבינו."

מה הוביל אותך ליצירה זו?

"הסרט התחיל מתוך צורך אישי בתיעוד של 'עולם הולך ונעלם' – האנשים היקרים לי והדבורים. קצת לפני אותו ניתוח חירום של סבי, באפריל 2010, זכיתי לעבור קורס מזורז בעולם הדבורים ע"י יוסי סלבצקי, מדריך הדבורים מטעם משרד החקלאות ומרצה בפקולטה לחקלאות. דרכו נחשפתי לחשיבות דבורת הדבש בהאבקת הגידולים החקלאיים ולתלות שלהן בדבוראים, כמו גם שלנו בני האדם בדבורים. ברגע הזה הבנתי שעולם הדבורים הולך ונעלם ובער לי להתחיל לתעד. לאורך הדרך המשכתי להיעזר בסלבצקי וגם לקראת סגירת הסרט היה לי חשוב שיראה אותו, על מנת שיאשר מבחינה מקצועית שכל הנאמר בו נכון."

אופיר מספרת שהתחילה לצלם באפריל 2010: "לשמחתנו סבי ישי המשיך לחיות אחרי הניתוח עוד כ-9 שנים. המצלמה הייתה כלי עבורי כדי להתמודד עם הפחד הגדול שחוויתי. באותה תקופה נחשפתי לראשונה לתופעת היעלמות הדבורים בגלל אקרית הוורואה, המזיק שפוגע בהן, ובעיקר לחשיבותן האדירה להאבקת הגידולים החקלאיים וצמחי הבר, החיוניים לחיים של כולנו. בהמשך הבנתי שעצם קיומן של הדבורים תלוי בדבוראים, שמטפלים בהן כנגד אותו הטפיל. כשם שקיומם של הדבוראים תלוי בדבורים, שכן הם מתפרנסים מהדבש שהן מייצרות.

"ההקבלה בין העולמות הזו סיקרנה אותי, ומתוכה יצאתי למסע תיעוד. עדיין לא ידעתי בדיוק, לאן כל המהלך הצילומי שלי מוביל. רק בהמשך הכרתי בהבנת הסרט, שמטרתו הייתה להכיר לי לעומק את העולם ממנו הגעתי ו'על הדרך' להנציח את היקרים לי. הכנת הסרט ארכה זמן רב, בחמש השנים הראשונות רק צילמתי חומרים. והתהליך לקח עוד כעשור עד שהסרט הסתיים, ויצא לאור בשנת 2025".

הסרט קיבל הכרה רבה. מאז פסטיבל דוקאביב 2025 הוקרן הסרט בפסטיבלים בינלאומיים, כמו: פסטיבל MIFF במומבאי, שם גם השתתף בתחרות הדוקו הבינלאומית. בנוסף הוא השתתף בפסטיבל יהודי באורוגואי, ישתתף בפסטיבל יהודי במיאמי ובפסטיבל בינלאומי נוסף בג'איפור הודו.

"כשהסרט יצא," מספרת אופיר, "אבי צביקה אמר 'במשך שנים אדוה הסתובבה עם המצלמה ותיעדה אותנו. לא תמיד הבנתי למה היא מצלמת כל כך הרבה. ותהיתי מה בסוף ייצא מכל החומרים האלה? היום, כשאני רואה את התגובות לסרט ואת ההדים שהוא מעורר, אני מבין עד כמה תיעוד זה משמעותי. הסרט פותח לאנשים צוהר לעולם שלנו, לעולם הדבורים והחקלאות, ולדרך החיים שבחרנו. הוא מאפשר לאנשים להכיר מקרוב עולם שלא תמיד נחשפים אליו, ולהבין עד כמה הוא חשוב לכולנו'."

מה למדת תוך כדי התהליך של הסרט?

"למדתי המון. קודם כל שהדבורים הן חרקים חברתיים, הן חייבות אחת את השנייה כדי לשרוד והתלהבתי מהגילוי הפיזיולוגי חברתי שלהם. למשל בחורף הן מתכווצות יחד ועושות ויברציות עם גופן על מנת להתחמם. בקיץ הן מנדפות מים על ידי נפנוף הכנפיים, בכדי לקרר ולמזג. לאבי יש משפט שאני מאד אוהבת: 'דבורה לבד לא יכולה לחיות, גם אנשים, חייבים אחד את השני כדי להמשיך'."

אדוה משתפת על התקשורת המדהימה של הדבורים. הן מסמנות אחת לשנייה על ידי ריקוד ייחודי להן, היכן יש צוף ומה המרחק שלהן ממנו. הן כל הזמן מתקשרות אחת עם השנייה, לצרכי עשייה, הישרדות והמשכיות. "הייתי שמחה שנלמד מהם את הפרקטיות, את הדיבורים לצורך מעשים ופחות סתם לקשקש. עוד דברים זה הטיפול המסור שלהן במלכה, הנאמנות לה, הטיפול שלהן בוולדות, ובכלל עצם היותן עמלות. לדבורים הפועלות בכוורת קוראים 'עמלות'. השם 'עמלים', כשם הסרט, הוא ההקבלה של הדבוראים לדבורים. כשם שהן 'עמלות', גם הדבוראים 'עמלים'. לא מרבים בדיבורים אלא בעשיה, נעזרים אחד בשני כדי להמשיך. ודואגים באופן כל כך מסור לדבורים שלהם, כמו גם למשפחותיהם הפרטיות."

מה הקטע שהכי ריגש, והפתיע אותך במהלך הצילומים?

"היה יום צילום שבו הגעתי לצלם את אבי בפרדס, זה היה בתחילת האביב. וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מאוכזב באופן שלא הכרתי. אבי אדם מאד אופטימי וככה תמיד תפסתי אותו. הוא גם מאד אוהב את מקצוע 'הדבוראות' ותמיד אמר שאם לא אוהבים אותו, אי אפשר לעסוק בו. אבל זו הייתה שנה שמצב הדבורים היה קשה מאד, אחרי חורף מאד קר. ופעם ראשונה מבעד למצלמה הרגשתי את הכאב שלו, והקושי הזה בלחיות חיים שאין לו באמת שליטה עליהם. ושהוא מגיע לקבוצת כוורות בציפייה מאד גדולה, ולא יודע מה יפגוש?"

האם הגישה לחשיבות בעבודה במשק הדבורים התחדדה?

"בהחלט. תוך כדי התיעוד בחרתי גם אני בעצמי להצטרף למשק המשפחתי שלנו. למרות שיכולתי להמשיך במסלולים אחרים, אך בחרתי להיכנס לפתח את ענף התיירות החקלאית ומכירת התוצרת שלנו. הבנתי שיש כאן 'מפעל חיים' שההורים שלי הקימו בעשר אצבעותיהם, כולל היסטוריה משפחתית לאורך דורות של חלוציות. ואם אנחנו הילדים לא נמשיך את זה, זה ייגמר ויעלם. בחרתי להיכנס לתחום התיירות והאירוח, כי אני אדם של אנשים וזו גם הייתה הגשמה עבורי, עבור היזמית שבי, למנף את הקיים. מעבר לזה, מצאתי המון סיפוק באפשרות להעביר אנשים חוויה בעצם האירוח שלהם, אצלנו במשק."

טופיר מסבירה שבעצם ההקשבה לסיפור משק הדבורים שלהם, החשיפה לחשיבות הדבורים בפרט והחקלאות בכלל, עושים לה את העניין. ההיסטוריה האישית של אופיר מראה שלמדה וטעמה תחומים רבים, מהלימוד בתיכון בביה"ס החקלאי בנהלל, ועד לימוד במגמות קולנוע ומדעי החברה.

"לאחר שנות התיכון יצאתי לשנת שירות בפנימיית 'עלומים' ולאחר מכן התגייסתי להיות מדריכת חי"ר בביסל"ח 17. למדתי ב'מכללת תל חי' עבודה סוציאלית כתואר ראשון, במקביל השתתפתי בחוג לקולנוע בתל חי כשומעת חופשית. לאחר מכן המשכתי ללימודי וידאו תרפיה בביה"ס 'מעלה' בירושלים. ומשם המשכתי לתכנית השלמה לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב, במקביל לעבודתי כעוס"ית בפנימייה לנוער בסיכון בעמק חפר. בסוף אותה השנה התקבלתי ל'חממת נשים יוצרות' של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. שם התחלתי לפתח את הסרט, כשמאחורי שנים של תיעוד עם המון חומרי גלם. בעצם הבנתי שיצירתי היא הגשמה של תשוקה מאד גדולה שלי, לספר על חשיבות הנושא לכולם."

"הצלנו את עצמנו"

צביקה אופיר, האב הגאה, אומר: "הסרט שיצרה בתנו הבכורה אדוה הוא מזכרת יפה המנציחה את אבי ישי אופיר ז"ל ועבודת המכוורת. כמובן שאני צופה על הסרט במבט סובייקטיבי. אנחנו מתייחסים לענף גידול הדבורים כקטע משפחתי, הנוגע לאנשים. כלל הצרכנים המגיעים לסופרים, ומתלבטים איזה דבש לקנות? לרב מתרשמים מהמחיר היחסית נמוך, ולא תמיד בודקים את איכותו ורשימת מרכיביו. לראות צנצנת דבש על המדף במחיר של 20 שקל, ולחשוב שזאת מציאה, זאת טעות יסודית. אולי באמצאות הסרט 'עמלים' ציבור הצופים יבינו, כמה עבודה מושקעת לייצר דבש אמיתי בצנצנת, ובאיזה אתגרים בלתי צפויים הדבוראי מתמודד, עד קבלת הדבש. וכמה חשוב ובריא לקנות דבש מהיצרן במשק. ולהבין למה מחירו יותר גבוה, ביחס לדבש המגיע מחו"ל."

קובי עזרן, מפיק הסרט: "כל יצירה וכל יוצרת הם עולם ומלואו. אדוה אופיר הביאה עולם שלם, מלא ומעניין, שברגע אחד אתה רוצה להישאב אליו פנימה. הפרויקט הגיע עם מאות שעות של חומרי גלם, אבל ללא סיפור מגובש וללא אלמנט דרמטי. אבל היה ביטחון מהרגע הראשון שיש סרט ויש יצירה, כי המחויבות של אדוה הייתה חזקה מאוד לסיפור, לחיי המשפחה – וזה הדבר הכי חשוב ליצירה, שיהיה מישהו שלא ישן עד שהוא לא יעשה בצורה הכי טובה שיש. אכן העבודה הייתה ארוכה וסיזיפית ונמשכה והתפרסה על פני שנים. אבל אפילו לרגע אחד העבודה עליו לא נזנחה. במובן הזה זאת הייתה חוויה חיובית מאוד כי לא היה צורך 'לעורר' את היוצרת. היא הייתה שם כל הזמן, סבא שלה ישי, אבא צביקה, הדוד אייל, נועם ועוד מיליוני דבורים והטבע היו שם כדי להגיד – יש סרט.

"זה סרט שעבר תהליך ארוך מאוד אפילו ביחס לסרטים ארוכים – בגדול כ-15 שנים ואני כ-6-7 שנים. זה זמן חיים, נולדו ילדים, החיים טסו, מגיפות ומלחמות ולא עזבנו את הסרט הזה. היופי של הטבע והדמויות שואבות אותך פנימה לעולם שקורה לצד החיים והדרכים. אתה פתאום מבין מה קורה מאחורי כל קופסת עץ. שלאורך כל הסרט הרגיש והמרגש הזה, שיש בו יופי רב וצניעות כנה. ושעומד על המתח בין אנשים וביניהם לטבע ועל הארעיות בחיים, אופיר מכניסה אותנו לאינטימיות המשפחתית. בתוך כך, הסרט שנוגע ללב נוגע גם בלב המשבר הסביבתי: העלמות דבורת הדבש בישראל ובעולם והמרחק של רובנו מהטבע. עד שנדמה שהדבורים העמלות והדבוראים העמלים, עומדים כחומה בצורה המגנה על כולנו מול איום ההעלמות. 'אתם הצלתם את הדבורים' אומרת הבת לאב באחד מרגעי השיא הדרמטיים בסרט, והוא משיב לה כדרכו: 'הצלנו את עצמנו!' אין ספק שהסרט עמלים מספק לנו חבל הצלה ומבקש מאיתנו לראות את העולם בעיניים קצת אחרות. זה סרט פשוט, במובן הטוב של המילה, על אהבת הטבע ועל אהבת האדם, סרט שכל אחת ואחד צריכים לראות."