יש קווי דמיון מעטים בין הקרבות בגוש עציון בתש"ח לפוגרום ביישובי העוטף בשמחת תורה תשפ"ד, למרות שבשניהם הגנו חברי הקיבוצים על ביתם בחירוף נפש
מאז הפוגרום הנורא בשמחת תורה תשפ"ד (7.10.2023), ביישובי עוטף ישראל (כהגדרתו של ידידי, צביקה צמרת ז"ל), שבה ועולה ההשוואה לגוש עציון. יש נקודות השוואה ובראש ובראשונה גבורת חברי קיבוצים שהגנו על ביתם בחירוף נפש, לצד לוחמים מגויסים, שרבים מהם נפלו בקרב ועוד. אבל, רבות מההשוואות הרווחות אינן במקומן. את בשֹוֹרת הנחמה הגדולה של קהילת שרידי כפר עציון, לעומת זאת, לרוב מחמיצים.
האימהות הצליחו להשתקם
קיבוץ כפר עציון איבד בתש"ח 84 מחבריו וחברותיו שנפלו בקרב, מתוך 160 חברי וחברות הקיבוץ. מהם 79 נפלו ביום הקרב האחרון, ד' באייר 13.5.1948. הילדים והאימהות, פרט לאימא אחת שנשארה ונפלה בקרב, פונו לירושלים הנצורה ושרדו את המערכה. רבות מהאימהות יצאו מאירופה בנעוריהן, שם הותירו את משפחותיהן שרובן הושמדו בשואה. אותן אימהות עלו ללא רכוש, ללא מקצוע וכמעט ללא משפחה בארץ. בכפר עציון נישאו, ילדו ובקרבות איבדו את בני זוגן ונותרו אלמנות, ביתן ועולמן חרבו. היינו קהילה ובה למעלה מ-40 אלמנות, כ-40 ילדים יתומים ופחות מ-20 חברים. בשנות המדינה הראשונות התמודדו שורדי כפר עציון עם תנאי חיים קשים ביותר, בימי הצנע, בשכונה קשה בדרום יפו. המדינה לא נחלצה לסייע לשורדים, השכול והאלמנות הוטלו בעיקר על כתפי האימהות.
חלק מהאימהות נישאו שנית ובנו בתים לתפארת. חלקן רכשו מקצוע, עשו חייל בעבודתן וזכו להישגים ניכרים. חלקן בחרו בחברוּת בקיבוץ, חלקן נותרו אלמנות, עקרות בית, התפלגות נורמטיבית באותם הימים. אנו, ילדי כפר עציון, גדלנו בבתים נורמטיביים, החינוך שהעניקו לנו בבית ובקהילה טיפח בנו זיקה לבית החרב ולמשפחת שרידי כפר עציון. מכוח חינוך זה זכינו לשוב לכפר עציון כחלוף י"ט שנות גלות וניתוק. הצלחת האימהות להשתקם היא בעיניי מופת מחנך ומנחם למשפחות ולקהילות שנפגעו באסונות נוראיים. העובדה שלא איבדנו את התקווה לשוב ולבנות את ביתנו, היא מקור נחמה למי שביתו וקיבוצו נהרס. עם שובנו לכפר עציון קבענו את ביתנו על חורבות כפר עציון, והקמנו דווקא כאן יישוב פורח ומפעל הנצחה לנופלים. לא קל לדרוך על האדמה עליה נשפך דמם של רבים, בצל שרידי הבית שחרב. בחרנו בכך במודע, ונדמה לי שנכון עשינו. כוח החיים, הבניין והיצירה, גובר על הזיכרונות הקשים והמייסרים. בית אחד נותר מכפר עציון של הורינו. פרופ' דינה פורת הציעה להותיר בכל אחד מיישובי העוטף שנפגעו בפוגרום בית אחד לעד ולמזכרת, לאסון ולגבורה.
לא היה טבח
בהוראת הפיקוד העליון של ההגנה, יזמו מגיני גוש עציון ולוחמיו חסימת כביש ירושלים-חברון ותקפו שיירות של האויב בדרכן לירושלים. שני הקרבות האחרונים שהוביל הלגיון הערבי נגד גוש עציון היו תגובה ליוזמה ההתקפית שלנו. תחילה תקף הלגיון את המשלטים שחלשו על הכביש, כ"פעולת עונשין". כאשר הבינו מפקדי הלגיון שמגיני גוש עציון לא יאפשרו להם לנוע לירושלים, החליטו לכבוש את גוש עציון. חברי כפר עציון היו מודעים היטב לסיכון הרב הכרוך בתקיפת התחבורה הערבית. במכתביהם האחרונים ניתן ביטוי חד ובהיר לנכונותם למסור את נפשם למען תקומתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, בה נזכה גם אנו, ילדיהם, לחיות ולבנות.
כפי שהוכחתי במאמר "כיצד הסתיים הקרב האחרון בכפר עציון?", בקרב האחרון בכפר עציון לא היה טבח של עשרות מגינים. בודדים נורו במרכז הכפר אחרי שהניחו את נשקם. רוב מכריע של המגינים נפלו בקרב. לא הייתה אז אוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת בגוש עציון. ככל שידוע לנו, בכפר עציון לא הייתה התעללות בגוויות (לא כאן המקום לעסוק בהתעללות בגוויות ה-ל"ה). האויב כלל לא ניסה לכבוש את שאר קיבוצי גוש עציון, שבודדים מחבריהם נפלו בקרבות. 320 מגיני גוש עציון נלקחו בשבי הלגיון הערבי וזכו ליחס הוגן. הצלב האדום ליווה את נפילתם בשבי. הם שהו בחברון ושם חיילי הלגיון הגנו עליהם מפני המון ערבי פרוע (לא כאן המקום לברר את הסיבות לכך). בשום אופן אסור לייחס לחיילי הלגיון ולא להמון הכפריים שבא אחריו התנהלות מוסרית ושמירה על טוהר הנשק, כפי שנוהגים חיילי צה"ל, אבל ראוי להכיר את העובדות ולהתייחס אליהן.
אין להשוות
בכל אלה ועוד, נפילת גוש עציון איננה דומה לפוגרום שנערך ביישובי מערב הנגב, שכולנו נחשפים לזוועה שהתחוללה בו. קווי הדמיון המעטים בין שני האירועים מחווירים לעומת קווי השוני הבולטים ביניהם. פוגרום שמחת תורה מעורר בזיכרון היהודי את מסעות הצלב; פרעות ת"ח-ת"ט שביצעו הקוזקים בהנהגת חמלניצקי; "סופות בנגב"; פוגרום קישנייב; רצח המוני יהודים אחרי מלחמת העולם הראשונה; הפרהוד בבגדד; הפוגרומים בארץ, ביפו ב-1921, ובחברון ב-1929, ועד האכזריות הנוראה בשואה. במובנים רבים פוגרום שמחת תורה נורא ואיום בלא השוואה לנפילת גוש עציון בתש"ח. ההיסטוריה לעולם איננה חוזרת על עצמה במדויק. עלינו ללמוד ולהפיק ממנה לקחים. נוכח האסון הנורא בשמחת תורה תשפ"ד עלינו לברר מחדש את יחסינו למדינת ישראל, לשנאת ישראל הרצחנית – אנטישמיות, ועוד הרבה.
