הורסים את מרפאת השיניים  

איך מתקיימת לוויה של בית? מתי "צבע אדום" נחשב למבהיל וה"בום" למרגיע? עוד פרק בתולדות בארי 

*תמונה ראשית: הורסים את מרפאת השיניים של בארי. חלק מהטקס הוא המבנה שמתרסק מול העיניים 

עשר וחצי בבוקר, אוויר אביב מתוק. מכונת ההריסה עומדת באזור המגודר כמו חית בית מאולפת. המנחה קוראת לאנשים לעמוד בצל. הם לא זזים. עומדים במעגל שחור וגדול, קיבוצניקים ואורחים, כוחות ביטחון הכרחיים, ותקשורת הכרחית גם כן. נאספו פה אלה שיצאו מהממ״ד כדי להציל, אומרת המנחה.  

מאחור מדברים בשקט: גם את הבית שלך הרסו? שניים שהיו פה ניצלו, תמונות של החמישה האחרים תלויות על הגדר. המבנה בסכנת קריסה, אומר רכז הבניין, המנחה מדברת על שיקום. אני שמה את הטלפון על שקט, כאילו מדובר בלוויה. גל המזכיר מדבר על החטופים שצריכים לחזור. אומר שהריסות המבנה יפונו כדי להקים מתחם חדש.  

שוב אנחנו מול אותו בוקר, אבל מעכשיו בנקודה הזו לא יעמוד מולנו זיכרון פיזי, אם זה משנה. במקום הזה קמו גיבורים מקרבנו, כמה גיבורים הצמחנו, אנשי משפחה ובית, שלא הצליחו להגיע ליעדם ונלחמו כאן עד הכדור האחרון. דורון ועפרי צמח (ממשפחתו של שחר צמח, חבר כיתת הכוננות שנהרג) מדברים. החטופים צריכים לחזור, ועדת חקירה ממלכתית. אחרי זה משתרר שקט, אלה לא נהלי לוויה מקובלים. מחכים למנוע שיניע. זה בית ישן נושן, בנוי מקרטון. 25 דקות והוא נהרס כליל.  

השכבות נחשפות, ענן אבק עולה על האנשים שלא זזים. הם מסתכלים, המצלמות עולות על גבעה כדי לתפוס יותר טוב. לוויה של בית. שלא כמו אצל האנשים, חלק מהטקס הוא המבנה שמתרסק מול העיניים, כמו המערכות. השכבות מתקלפות, ואין מי שיספר תולדות, כמו שעושים בלוויות של האנשים. אין מי שימסגר את סיפור החיים מהסוף ויסגור את התמונה המלאה, הקומפוזיציה והאלמנטים החשובים.  

או שאולי כן, בדרכו, זה מה שקורה פה?  

בלי זיכרון 

ככל שהבית נהרס נגלות צמרות העצים מאחוריו, ואני מבינה, שלא כמו שהיה בהריסות אחרות – אין לי את הזיכרון מה היה פה לפניו. כשהורידו בשיכון ותיקים עלה לי בחיות זיכרון הבוסתן ומגרש הכדורגל שהיו שם קודם. נוצר במקומם פארק שקט וירוק, וכאילו הוחזר לי משהו מהילדות. אבל הבית הזה הוקם לפני שנולדתי. ההיסטוריה הפרטית שלי לא מגיעה לאדמה מתחת לערימת ההריסות.  

הכלי מסיים ומטפס עליה. מישהו מוחא כפיים שלא זוכות לעידוד. בשקט שנוצר, שהוא שקט, למרות שהמנוע ממשיך לפעול, אנחנו משוחחים – נציגי שלושה עשורים. מספרים שבהתחלה היו פה צפרירים ענבלים, בתי תינוקות ופעוטות. אחד מהדוברים גדל בהם, ואחד גידל את הילדים. אני בתווך לא עשיתי לא את זה ולא את זה.  

המבנה הוקם ב-54, אומר הידען, אחרי הרבה שנים הפך להנהלת החשבונות. פה צולמה התמונה הידועה של העובדים העומדים במסדרון בהתראת "צבע אדום" לפני שהיו הממ״דים. המוטו היה ש"צבע אדום" מבהיל, הבום מרגיע. מעטים מבין אלה שעמדו אז במסדרון וחיכו, ניצלו מ-7 באוקטובר. אחר כך הפכו את המקום למרפאת שיניים, וחדר ההמתנה היה מלא בציורי ילדים עם חיוכים גדולים.  מישהו מזכיר את הפיקוס הענק שעמד ליד המרפאה, העץ הכי גדול בקיבוץ, שנפל בלילה אחד בלי שאף אחד (חוץ מאחד, ככה זה בקיבוץ, לא?) לא ראה את הנפילה.