31 מוותיקי הזורע תובעים מקיבוצם להחזיר להם סכומים אותם ניכה, לטענתם, מקצבת הזקנה שקיבלו מהביטוח הלאומי
בבית משפט השלום בחיפה החלה מתבררת בימים אלה תביעה כספית שהגישו 31 מחברי קיבוץ הזורע, מרביתם בעשור השמיני לחייהם. החברים-התובעים הגיעו לגיל הפרישה (67 שנים) קודם ל"יום השינוי" (1.1.2014) באורחות החיים בקיבוץ.
לפי החלטות הקיבוץ, תארו התובעים בתביעתם, זכאים היו החברים-הגמלאים ל"תקציב פרישה", המורכב ממקורות קופות הגמל והפנסיה של החבר וכן קצבאות הביטוח הלאומי (קצבת שארים וקצבת זקנה), אותם העביר המוסד לביטוח לאומי בעד כל אחד מהחברים הזכאים לכך.
פנים רבות לשוויון ערך העבודה
לטענת התובעים, החלטות הקיבוץ יצרו שתי קבוצות של חברים בגיל הפרישה.
הקבוצה הראשונה כוללת את החברים שהגיעו לגיל הפרישה קודם ליום השינוי. לכל אחד מחברי קבוצה זו העביר הקיבוץ קצבת זקנה בסכום אחיד של 2,300 ש"ח, אף אם בפועל הביטוח הלאומי העביר לקיבוץ סכום שונה של קצבת זקנה עבור החבר.
בקבוצה השנייה נכללים חברים שהגיעו לגיל הפרישה לאחר יום השינוי. לכל חבר בקבוצה הזאת מעביר הקיבוץ קצבת זקנה ("קצבת אזרח ותיק", במונחי הביטוח הלאומי), באופן דיפרנציאלי, לפי סכום קצבת הזקנה שקיבל הקיבוץ בפועל מהמוסד לביטוח לאומי בעד ועל שמו של אותו חבר.
סכומי קצבאות הזקנה, יש להסביר, משתנים לפי הגיל בו החל החבר לדרוש את קצבת הזקנה שלו מהמוסד לביטוח לאומי. כך למשל חברה שנתבעה עבורה קצבת זקנה בגיל 62 תקבל קצבה נמוכה יותר מחברה שהחלה לקבל קצבה בגיל 67, וכך גם לגבי חברים שנתבעה עבורם קצבה בגיל 67 לעומת חברים שהחלו לקבל קצבה רק בגיל 70.
לטענת התובעים, "הבין הקיבוץ כי הוא נוהג שלא כדין", בכך שהוא "קיזז את קצבת הזקנה" המלאה מתקציב הפרישה של החבר. במרץ 2020, החליטה אסיפת חברי הזורע, שהחל מאותה שנה הקיבוץ יעביר לכל חבר פנסיונר סכום קצבת זקנה לפי הסכום המועבר בפועל לקיבוץ עבור אותו חבר. במועד זה, תארו התובעים, "הקיבוץ ביטל את ההבחנה המלאכותית שיצר בין שתי קבוצות הפנסיונרים". בהחלטת האסיפה גם נקבע כי "תערך בדיקה לגבי החזרת כספים לחברים הללו בגין הפערים שנוצרו בין השנים 2014- 2020, בגין אי העברת מלוא הקצבה לתקציבם".
התובעים, הנמנים כולם על הקבוצה הראשונה, דרשו מהקיבוץ להשיב להם את הפרשי הסכומים הללו, הנובעים מכך שלא קיבלו את קצבת הזקנה במלואה אלא סכום אחיד כאמור.
משלא נענה הקיבוץ לדרישתם, אמרו התובעים, "שלא נותרה בידיהם כל ברירה", והם הגישו את תביעתם זו, באמצעות עורכות הדין עדן ענבר ולרה קוניצר ורבה (אטיאס, גראור, וישניצקי, ענבר, חכים ושות') ודרשו מהקיבוץ להשיב להם כדי 600 אלף שקלים וכן למסור להם פירוט מלא של כל התשלומים שקיבל הקיבוץ בעד כל אחד מהם. התובעים סיכמו ואמרו שהם "מוותיקי הקיבוץ, אשר חיו את מרבית חייהם בקיבוץ שהיווה עבורם את כל עולמם, והם עבדו בו במשך כל שנותיהם", אך הקיבוץ מסרב להשיב להם רטרואקטיבית את התשלומים שניכה מקבצת הזקנה לה היו זכאים.
תקציב פרישה שוויוני
מנגד, וכדרכן של תביעות שכאלה, הציג קיבוץ הזורע עמדה המשקפת התייחסות חברתית ומשפטית שונה. בכתב ההגנה שהגיש הקיבוץ, באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות'), הוא פתח ואמר ש"הדרך הראויה לפתור מחלוקות פנימיות בתוך חברה קיבוצית היא בדרך של הידברות ומיצוי ההליכים הפנימיים בקיבוץ, כדי לפתור את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט, אך משלא צלח הדבר, מבקש הקיבוץ לדחות את התביעה אליה נגרר יחד עם שאר 470 חבריו".
לעמדת הקיבוץ, הוא פעל כלפי חבריו לפי הכלל שהכנסות שמקורן בעבודת החבר לפני יום השינוי הן רכוש הקיבוץ, שכן הגיונם של הדברים הוא "שוויון ערך העבודה שהיה מיסודות הקיבוץ עד ליום השינוי". כך פעל הקיבוץ גם ביחס לקצבת הזקנה מהביטוח הלאומי. מאחר שהקצבאות (בדומה לפנסיה לדוגמה) לא שיקפו בהכרח את מידת התרומה של החבר לקיבוץ עד ליום השינוי, הקיבוץ ערך "מיצוע" של הקצבאות הללו והעניק לחברים שפרשו לפני יום השינוי תקציב פרישה שוויוני בשיעור של 7,300 שקל לכל חבר (לפי ההחלטה משנת 2014), שהורכב משילוב של קצבת זקנה אחידה של 2,300 שקלים ועוד סכומים שנצברו ממקורות הגמל של החבר לצד השלמה תקציבית נוספת אם נדרשת מהקיבוץ.
הקיבוץ דחה את הטענה לפיה קיזז שלא כדין את קצבת הזקנה מתקציב הפרישה והסביר שיש להבחין בין "הגמלה הפנסיונית" כהגדרתה בתקנות הערבות הדדית בקיבוץ המתחדש (ששיעורה, אגב, עומד היום על 4,692 ש"ח), אותה חייב הקיבוץ לשלם לחבריו בגיל פרישה ללא כל הפחתה או קיזוז של קצבאות ביטוח לאומי, לבין תקציב הפרישה שהוגדר בחוברת השינוי של הזורע ולפיה יינתן תקציב פרישה אחיד ושוויוני לחברים שהגיעו לגיל פרישה עד ליום השינוי, ללא קשר להיקף מקורות הגמל והקצבאות שמועברות לחשבון הקיבוץ על שם החברים האלה. בקיבוץ הזורע שיעורו של תקציב הפרישה השוויוני הכולל הוא מעבר לשיעור "הגמלה הפנסיונית" שבתקנות, ומכאן עמדת הקיבוץ שהוראות "תקנות הערבות" שמגדירות את שיעור המינימום של הגמלה אינן נוגעות להסדר הפנימי של הקיבוץ.
לשיטת הקיבוץ, המשמעות של החלטת האספה במרץ 2020 לעניין התשלום הרטרואקטיבי שדרשו התובעים, היא ש"הנושא ידון בהמשך ויחזור לדיון". ואכן, לאחר שהסתיימו "ימי הקורונה" והסגרים, הגיע הנושא לדיון מועצת הקהילה של הקיבוץ. זו דחתה את בקשת התובעים להחזר בדיעבד, "תוך הבהרה שזכותם להביא את הנושא לדיון והכרעה בשיחה, ככל שהם לא מקבלים את עמדת מועצת הקיבוץ".
עוד אמר הקיבוץ, כי לפי החלטות השינוי, התחייבות הקיבוץ היא, כאמור, לתקציב פרישה שוויוני עבור התובעים, ללא קשר לשווי מקורות הגמל או שווי קצבאות הביטוח הלאומי המגיעים על שמם, בכפוף לכך שסכום הקצבה הוא מעבר לסכום המינימלי של הגמלה, לפי התקנות.
"זו תביעה תאורטית"
מכאן, אמר הקיבוץ כי גם אם ייקבע שמגיעה למי מהחברים-התובעים תוספת בדיעבד בעד רכיב קצבת זקנה (מעבר לסכום האחיד ששולם), המשמעות היא שאותו חבר יידרש להשיב לקיבוץ כל סכום שיקבל העולה על תקציב הפרישה האחיד שנקבע (בסך 7,300 שקלים). במילים אחרות: "זו תביעה תאורטית", טען הקיבוץ, שכן "כל שקל שהקיבוץ ישלם לתובעים, יהיה על התובעים להשיבו לקופת קיבוץ".
המשך יבוא.
