you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
קיבוץ 2020

קיבוץ 2020: השינויים מרחיקי הלכת שעברו על הקיבוץ

9 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

האם הקיבוץ של היום הוא עדיין קיבוץ, ואם כן, מה משמעות המושג במציאות של היום? האם,למרות השינויים שעבר, יצליח הקיבוץ לשמור על דפוס חיים ייחודי ובעל מסר לסביבתו הלא-קיבוצית? בספר "קיבוץ 2020" שראה אור לאחרונה, מנסים חוקרי הקיבוץ לתת תשובות לשאלות הללו

 

במשאל אקראי  שערכנו בקרב חברי קיבוצים ביחס לשאלה "איך יראה הקיבוץ בעוד 20 שנה?", קיבלנו תשובות שונות. הקיצוניות שבהן תארו את היעלמות צורת ההתיישבות הקיבוצית ממפת ישראל, לעומת תשובה של חזרה אל הדגם השיתופי של הקיבוץ. עם זאת, רוב המתייחסים לשאלת עתידו של הקיבוץ רואים אותו בעוד 20 שנה כיישוב קהילתי עם אוכלוסייה גדולה ומגוונת, שהערבות ההדדית ושיתוף הפעולה בה הם גבוהים – קיבוץ 2020

"קיבוץ 2020" הספר שיצא לאחרונה בהוצאת יד טבנקין המרכז המחקרי של התק"צ, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי באוניברסיטת חיפה ובסיוע מינהל התרבות במשרד התרבות והספורט, מנסה לענות, בעזרת כ-25 חוקרי הקיבוץ, האם הקיבוץ של היום הוא עדיין קיבוץ, ואם כן, מה משמעות המושג במציאות של היום.

עורכי הספר, אליעזר בן רפאל  וארנה שמר, חילקו את המחקרים לארבע קבוצות עיקריות העוסקות למעשה כמעט בכל ההיבטים של חיי הקיבוץ, כשהרעיון המרכזי של כל אחד מהמחקרים הוא לא רק לעסוק בעבר ובהווה, אלא גם לנסות לומר משהו גם על העתיד.

הספר פותח בהערה אישית של אליעזר בן רפאל, חבר קיבוץ מנרה לשעבר במשך 20 שנה, הוא מספר שבשנת 2002 התמנה על ידי הממשלה לשמש כראש הוועדה לסיווג הקיבוצים, כדי להגדיר מחדש את המושג קיבוץ, לאור השינויים שהנהיגו קיבוצים רבים בתחומי החיים. מסקנות הועדה נועדו להוות בסיס להתייחסות המדינה למציאות הקיבוצית המשתנה. בן רפאל הופתע מכך שדו"ח הוועדה גרם לקיבוצים לראות בו הכשר להרחבת השינויים ורבים מהם "הסתערו עם חידושים בלתי צפויים למכביר". 15 שנה לאחר פרסום הדו"ח, ביקר את חבריו  במנרה וגילה אירועים ויוזמות שלא היה יכול לנחשם מראש, ושהראו ללא ספק, שהקיבוץ מתפתח לכיוונים חדשים לגמרי. גילויים אלה הביאו אותו ואת ארנה שמר לקיים סמינר של שנה בהשתתפות חוקרי הקיבוץ, עם חברי וועדת ההיגוי  יונה פריטל, מיכל פלגי, אביגיל פז ומנחם טופל,  שכונס כאמור לספר "קיבוץ 2020".

 

הקיבוץ –  "חברה בסיכון"

השאלה המרכזית המעסיקה את החוקרים, היא האם השינויים שנעשו בעשרות השנים האחרונות בקיבוצים, מובילים למעין מחיקה כללית של ההוויה הקיבוצית המקורית, או שמא הכיוון הוא הפוך. האם הקיבוץ המתפקד היום מסמן את סוף הקיבוץ, או שעדיין אפשר לראות בו אותו קיבוץ שהתקיים במשך שלושה דורות ויותר. אולי יש לדבר היום לא על קיבוץ אלא על יישוב קהילתי מופרט בכל נושאי החיים ובכל זאת שומר על ערבות הדדית, חיי תרבות וחברה משותפים. במשפט אחד –  האם יש משמעות היום, לאור השינויים המפליגים, למושג קיבוץ, לפחות בהקשר לנושאים המרכזיים של ההוויה שהוא אמור להציג.

בן רפאל קרא להקדמת הספר "מטמורפוזה של אוטופיה – הכיצד ומה הלאה?", בו הוא סוקר בקצרה את הקיבוץ האוטופי של "כל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו", כולל גם חזונו של א"ד גורדון, מפגש עם הטבע ושאיפה לשנות את האדם באמצעות העבודה. הביטוי ההיסטורי היה של קולקטיב חקלאי ואחר כך גם תעשייתי, שמימש שיוויון כלכלי ודמוקרטיה ישירה. לא נוכל להרחיב כאן בתהליכי השינוי שעברו הקיבוצים, בעיקר בגלל המשבר הכלכלי בשנות ה-80 של המאה שעברה. אך די אם נזכיר את המעבר מבית הילדים ללינה המשפחתית, סגירת חדרי האוכל ומאוחר יותר, בהחלטה אוטונומית של כל קיבוץ לעבור מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מופרט שהתאפיין בעיקר בהנהגת שכר דיפרנציאלי.

כל אלה התבטאו במסקנות הוועדה משנת 2002, שמצאה את הגרעין המשותף שאמור לאחד את כלל המגזר הקיבוצי: "גרעין זה מורכב משתי דרישות. הראשונה היא עקרון הערבות ההדדית, לפיה חובה על הקיבוץ להבטיח לכל חבר זכויות חברתיות וכלכליות בסיסיות – הזכות לעבודה ולדיור, הזכאות לשירותי בריאות, חינוך לילדים, הכנסת מינימום ועוד. כל אלה במימון המס הקהילתי אשר כל חבר משלם על פי הכנסתו – מעין מנגנון של חלוקה מחדש עד גבול מסוים. העיקרון השני הוא של רוב מיוחס – שני שלישים של המשתתפים בהצבעה, שהם לא פחות מ-75 אחוז מחברי הקיבוץ, בכל החלטה הנוגעת לקודים הבסיסיים של הקיבוציות… שני הקודים הללו הם ההבטחה שהקיבוץ ימשיך לייצג דרך חיים ייחודית שעיצובה נתון בידי החברים".

במילה "מטמורפוזה"- מצב נתון וקיים והפיכתו למשהו אחר – בן רפאל מגדיר את המעבר מהקיבוץ השיתופי לקיבוץ המתחדש, המופרט. אך יחד עם היתרונות בעיקר בתחום הכלכלי, הוא מצביע על מספר סיכונים במצב זה, הקיימים כיום בכמעט בכל הקיבוצים: אפשרות בהסכמה של מעל 75% של החברים להוציא את היישוב מהמרחב הלגיטימי של הקיבוציות על ידי ביטול הערבות ההדדית, חלוקת הרכוש ועוד; הרחבת פערים בין החברים, עד כדי קיטוב המנוגד לקיומה של קהילה שוויונית; חולשתו של הקיבוץ במעמדו במדינה, תוך החלשת הדימוי העצמי של הקיבוצניקים שנוטעת בהם הרגשה של הידחקות לשולי החברה עם רגשות ניכור העלולות להתבטא בהזדהות הקיבוצית של חבריו.

בן רפאל מגיע למסקנה, שמוצדק לראות בקיבוץ "חברה בסיכון", דווקא בשעה של התעצמות כלכלית ודמוגרפית, בדומה להגדרתו של מרטין בובר שראה בקיבוץ "אי כישלון למופת". אם כי הקיבוץ היום עדיין מופת לרבים, יש בדרכו  אופנים נועזים להתמודד עם אתגרי קיום, אך היא גם טומנת בחובה ערעור רדיקלי על זהותה. לסיכום  הוא רואה במצבו של הקיבוץ "חברה בסיכון" כיוון ש"…אינו עוד התגלמות של שיוויון קפדני, גם כאשר עדיין (ובינתיים?) קהילה ששומרת על דרגה של לכידות. זו קהילה שחולשתה המהותית הוא בהיעדר מנגנון שיגן על דמותה בפני מי שמסכן אותה יותר מכל גורם אחר – חבריה עצמם, אף שבניגוד לניסיונות רבים אחרים של קהילות שיתופיות, המאה של קיום קיבוצי לא מסתכם בכישלון מוחץ וסופי".

 

עבודה ויזמויות

בחלק של "כלכלה, ארגון, תעסוקה" בספר מופיע מחקרם של מיכל פלגי, מיכאל סופר וסיביל היילברון בנושא "מעבודה לפרנסה – תעסוקה ויזמות בקיבוץ", בו הם מציגים את השינויים שחלו בקיבוצים בתחומי התעסוקה והיזמות ומתמקד במאפייני עולם העבודה הקיבוצי היום. בעוד שבקיבוץ המסורתי העבודה השיתופית הייתה ערך בפני עצמו ולמען עצמו, בקיבוץ המתחדש העבודה היא אינדיבידואלית ונתפסת כיום יותר כמקור פרנסה ואמצעי להשגת פרנסה וקידום יזמויות אישיות ומשפחתיות, בקיבוץ או מחוצה לו.

במחקר שנעשה על פי שאלונים מקיבוצים שונים ביחס למקום העבודה, נמצא שבשנת 2009 45% עבדו בקיבוץ ובשנת 2018 רק 28% מצאו עבודתם בתוכו. נמצאו אחד עשר נושאים בהם עקב הארגון מחדש של תחום העבודה נוצרו תהליכים נוספים, ביניהם: העסקת עובדים שאינם חברי קיבוץ ועלותם נמוכה מזאת של החברים; הפסקת העסקת תלמידים בענפי הקיבוץ כחלק ממערכת החינוך הקיבוצית; אי קבלת מתנדבים מחו"ל בקיבוצים המתחדשים; סגירת ענפים להעסקת קשישים עקב חוסר רווחיות; הפרטת ענפי שירות או סגירתם כמו חדר האוכל, מכבסה, מרפאה; חברים שנפלטו מעבודתם בקיבוץ הפכו לשכירים מחוץ לקיבוץ או פתחו יזמות משלהם; בוטלה הרוטציה של תפקידים ניהוליים, שבמקור אמורה הייתה למנוע אליטה ניהולית ושיוויון בין החברים; העברת סמכות לקבלת החלטות לידי מומחים, תוך ויתור על הדמוקרטיה הישירה שהייתה אחד מערכי היסוד של הקיבוץ. נוצר מעבר של הקיבוץ ממערכת יחסית שיתופית למערכת המבוססת על יחסי שוק והיררכיה. תהליכים אלה גרמו בין היתר להתמעטות אספות הקיבוץ והכוח לקבלת ההחלטות עבר לבעלי התפקידים. התחיל גם נוהג לתשלום שכר לתפקידים שבעבר נעשו בהתנדבות והעסקת שכירים בתפקידי ניהול.

בהמשך עוסק המחקר ביזמות בקיבוץ ומצביע על כך כי בשלושים השנים האחרונות חודרת היזמות העסקית למשקי הבית הקיבוציים בקצב מהיר יחסית. בעשרות  השנים האחרונות, הקיבוצים היו חייבים להתמודד עם לחצים קיומיים, כלכליים, דמוגרפיים וחברתיים. הפעילות החקלאית הצטמצמה והתפתחה תעשייה שחלקים ממנה עברה לבעלות משותפת עם גורמי ומיקודי חוץ. כל זאת וסיבות נוספות הביאו להתפתחות היזמות הקטנה בקיבוץ הנשענת על משק הבית או על שיתוף פעולה של מספר משקי בית. היזמות העסקית מתרחבת בעיקר בקיבוצים בשלוש קבוצות עיקריות: תיירות, בריאות, סדנאות ושירותים עסקיים. המחקרים והסקרים שערכו החוקרים בחלק זה של "קיבוץ 2020" מראים על משקל יחסי גבוה של נשים המפעילות אותם. הן מאפשרות לחברי הקיבוץ להתפרנס מעיסוקים ההולמים את כישוריהם ושאיפותיהם ומשפרות את רווחת כלל אוכלוסיית הקיבוץ בהרחבת מיגוון המוצרים והשירותים.

עבודתם של החוקרים בנושא תעסוקה ויזמות בקיבוץ מסתכמת בכך, שהן נמצאות בשלב של שינוי דינמי ולא ברור עדיין לאן הוא מוביל את הקיבוץ המשתנה. הוא מרחיב את השינוי מדגם הקיבוץ המסורתי ומייצר דגמים שיש ביניהם דמיון, אך גם ייחודיות מקומית ברמת הקיבוץ הבודד. מסלול זה, לדעתם, מעלה שאלות לגבי מהותו של הקיבוץ, כיווני פיתוחו ותבניתו העתידית. לפיכך, הדיון על עתיד הקיבוץ ומקומו הייחודי בחברה ובכלכלה בישראל דורש דיון נפרד בפני עצמו.

 

חינוך – ההורים הפכו לגורם המרכזי

בפרק "חברה , מגדר חינוך",  בחרו החוקרים יובל דרור ויונה פריטל לצטט בנושא "חינוך בקיבוץ המשתנה" את דבריו של מרדכי סגל, מאבות החינוך הקיבוצי, שנאמרו בשנת 1940: "הכל מודים כי חיי השיתוף משנים את החינוך יותר מכל גילוי אחר בחיים, וכי מאידך עלול החינוך בקיבוץ להשפיע על החיים ולכוונם יותר מבכל דרך חיים אחרת". במחקרם הם בוחנים את החינוך הקיבוצי של היום, והאם ניתן עדיין להגדיר את החינוך בקיבוץ כחינוך קיבוצי על בסיס העקרונות שייחדו אותו בעבר.

החינוך הקיבוצי בעבר, התבסס על עקרונות שנבעו  ממקורות שעוצבו משנות העשרים במאה העשרים ועד סופה: ציונות וסוציאליזם בהיבט התוכני-אידאולוגי, חינוך פרוגרסיבי-מתקדם, חינוך בלתי פורמלי ברוח תנועות הנוער מההיבט הדידקטי-חינוכי. לדעתם של דרור ופריטל עקרונות אלה עדיין נשמרים, אם כי יישומם השתנו ומשתנים כל הזמן, וחלקם של עקרונות אלה פחתו.

בעבודתם הם סוקרים את השינויים בחינוך הקיבוצי שהתבטאו במעבר ללינה משפחתית והעברת האחריות לחינוך להורים ולמשפחה, יציאת בתי הספר מחצר הקיבוץ ותהליכי הפרטה והתחדשות. בשיטת החינוך הפיידוצנטרית נקט הקיבוץ בעבר, הרואה בילד ובצרכיו את המרכז ועל פיהם יש לחנכו. כך גם כיום, אלא שהשינוי המרכזי והמשמעותי שחל הוא המעבר מדגש על הילד, האמור לממש את מלוא הפוטנציאל שלו לחיי הקיבוץ ולהגשמה אישית כחבר קיבוץ – לילד האינדיבידואלי של הוריו שאמור להגיע למימוש עצמי כפרט בקיבוץ או מחוצה לו, על ידי מערכת החינוך מלידה ועד י"ב. העיקרון של אחריות קהילת הקיבוץ לחינוך כל ילדיה עבר שינויים משמעותיים עקב תהליכי ההתחדשות בחינוך הקיבוצי. ההורים הפכו לגורם החינוך המרכזי המקבל החלטות בכל תחומי החיים הקשורים לילדיהם והם אלה שנמצאים בקשר ישיר עם גורמי בקהילה ומחוצה לה ונושאים גם העלויות.

בהמשך מתארים החוקרים עקרונות נוספים בחינוך הקיבוצי, בעבר ובהווה: אחדות החינוך וההוראה –לימודים, חברה ועבודה; למידה פעילה לסוגיה; אוטונומיה בחברות ילדים ונעורים; אוטונומיה של צוותי מורים ומחנכים ורציפות החינוך המשותף בקבוצות החינוכיות מינקות ועד גיל העלומים. הם סבורים שהחינוך הקיבוצי הצליח לגבור על המשברים האידאולוגים, הכלכליים והדמוגרפים והצליחו לבנות מחדש את עקרונותיו בקבוצות הגיל השונות, במערכות הפורמליות והבלתי פורמליות. יש לייחס הצלחות אלה, לדעתם, בעיקר לצוותים החינוכיים במסגרות המקומיות והארציות, הבאות לביטוי בהערכה למערכות החינוך בקיבוצים ולכוח משיכתן בקליטת בנים ומשפחות שמצטרפות לקיבוצים.

בסיום מחקרם מדגישים יובל דרור ויונה פריטל שני נושאים, הראשון: "השפעתו של החינוך הקיבוצי בסביבתו ובחברה הישראלית כולה נותרה בעינה. החינוך הקיבוצי עודנו משפיע על החינוך הישראלי  בחינוך הפורמלי….ומעצבי החינוך הגני במדינת ישראל הינם חברי קיבוץ….וחדשנותם של בתי הספר היסודיים בקיבוצים נלמדת באגף הניסויים והיוזמות במשרד החינוך".

השני, עם מבט לעתיד, החינוך הקיבוצי מוצא את ביטויו בהתנדבות לשנת שירות, מכינות קדם-צבאיות, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער. הקיבוצים העירוניים באזורי הפיתוח ובפריפריות העירוניות מונהגות ברובן על ידי בני קיבוץ וחניכי תנועות הנוער. אם אלו יעבירו לפחות חלק מפעילותם לקיבוצים וותיקים, המתחדשים והשיתופיים, ויקיימו את מסגרותיהם הייחודיות בתוכם הם יוכלו לתרום רבות לחינוך בקיבוץ המשתנה.

 

אידיאולוגיה ופוליטיקה

"מגזר מחפש משמעות" הוא שם המחקר של סיגל בן רפאל גלנטי, אלון פאוקר ומיכל היישריק בפרק "אידאולוגיה ופוליטיקה". הם מתארים את יחסי הקיבוץ עם הפוליטיקה הלאומית לאורך השנים והדרכים בהן ההנהגה הקיבוצית הובילה כדי לשרוד במציאות של שינויים דרמטיים במדינה ובקיבוצים עצמם.

לפני קום המדינה ובעשורים הראשונים להקמתה קיבוצי תנועת העבודה הציונית שילבו מהפכנות חברתית והתייצבות בראש המשימתיות הציונית סוציאליסטית. התיישבות שוויונית-שיתופית המבוססת על ערכים כלל חברתיים ואיפיונה כחיל חלוץ במשימות הלאומיות זכו להערכה ויוקרה: ההתגייסות לפלמ"ח, התנועה מן העיר אל הכפר, קליטת ילדי חוץ בקיבוצים, יוזמת שנת השירות, שירות קרבי משמעותי היו משימות לאומיות שהקיבוץ לקח על עצמו, תוך טיפוח זיקות ארגוניות ואידאולוגיות למפלגות תנועת העבודה – מפלגות האם – מפא"י, אחדות העבודה מפ"ם ובהמשך המערך ומרצ. החל מהמהפך בשנת 1977 והמשבר הכלכלי בקיבוצים בשנות ה-80 זרזו את הקיבוצים לדבוק בהתנהגות של "מגזר לא פוליטי ונזיל". כלומר, הם התנתקו מלראות במפלגות האם משענת בטוחה שניתן לסמוך עליהן בזמן משבר ולמדו לפנות ישירות לכל גורם פוליטי או בירוקרטי שעשוי לקדם את עניניהם החומריים לשם ייצובם והשתקמותם, בעיקר כלכלית.

החוקרים מפרסמים, בלוחות סטטיסטיים, את התפלגות ההצבעה בקיבוצים למפלגות השונות מקום המדינה ועד לבחירות אפריל 2019. הם מצביעים על העובדה שיש התרחקות קבועה ממפלגות האם עד למצב שבבחירות 2019 תוצאות הבחירות בקיבוצים באחוזים התבטאו ב-50 – כחול לבן, 21 – העבודה, 16 – הליכוד, 13 – מרצ. תוצאות אלה כוללות גם את הגרים בהרחבות בקיבוצים. החוקרים מביאים דעות ועמדות של מזכ"לי הקיבוצים כשניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית היום, בראיון  באוגוסט 2017, קובע שלקיבוצים לא צריכה להיות מחויבות למפלגה זו או אחרת ושגישה זאת  היא לטובת "מי שטוב לנו".

ממצאי המחקר  מלמדים, שגם לאחר שהמשבר הכלכלי בקיבוצים חלף,  השתרשה "הנזילות המגזרית" כדרך חיים ואף שכללו אותה. הדבר נעשה בהישענות על העוצמה הגוברת של המשאבים הכלכליים החזקים של הקיבוץ, כדי להתחזק מול הממסד, בעיקר בהידברות על בסיס קבוע בין הקיבוצים לבין משרדי הממשלה, לטובת האינטרסים החומריים של הקיבוץ, תוך שימור מאפייניו כקיבוץ. כיום המנהיגות הקיבוצית שמה את הדגש על הבשורה הקואופרטיבית של הקיבוץ, כבסיס  לקהילות בעלות גוון סוציאל-דמוקרטי. בנוסף, היא מובילה שיתופי פעולה עם הסביבה הלא-קיבוצית  בפריפריה על בסיס שוויוני, אם כי תוך איזכור המשימות החלוציות בעבר בביטחון, בחקלאות, תעשיה וחברה. מכאן מגיעים החוקרים למסקנה, שבעת משבר הקיבוץ החליף מטרות כדי לשרוד, הרי כשיצא ממנו הוא מחפש מטרות חדשות עם זיקה למטרותיו המקוריות. בן רפאל גלנטי, פאוקר והיישריק, מביעים עמדה זהירה, שהמקרה של הקיבוץ מלמד על כך שתשתית אידיאולוגית-משימתית עשוייה להיות בסיס להשתמרותם ולהמשך קיומם של ארגונים הנקלעים למשברים קיומיים. התשתית הזאת עוזרת להם לחפש משמעות חדשה המותאמת למציאות מבלי לוותר על ייחודם.

 

תרבות, שלושה דורות

אביגיל פז-ישעיהו, חקרה את "תרבות בקיבוץ – בין קהילת תרבות לתרבות בקהילה" בחלק הספר הקרוי "תרבות ושפה". במחקרה הניחה שתי הנחות. הראשונה שלא ניתן לדון בתרבות הקיבוץ בלי ההקשר ההיסטורי שבו עוצבה והשנייה היא שייחודה של התרבות הקיבוצית נובע מהיותה יצירה חברתית שלימה שהיא חלק מדרך החיים המשותפת. השאלה ביסוד המחקר היא האם הקיבוץ עודנו קהילת תרבות השרויה בתהליך עיצוב מחודש של תכניה המשותפים או אולי יש לבחון אותו כעת כמסגרת התיישבותית וקהילתית שהייתה קיבוצית בעבר והיום מקיימת תרבות שאינה שונה במהותה ממסגרות תרבות בסביבתה.

פז-ישעיהו מחלקת את תהליך גיבושה ויצירתה של התרבות הקיבוצית לשלושה דורות המייצגים את בנייתם של מרכיבי הזהות התרבותית בישראל: דור המייסדים – דור האבות, המשתייך לעליות הראשונות שניסה לעצב את עיקרי התרבות החלוצית כתרבות יהודית חילופית; הדור השני, בין שנות ה-30  3   לשנות ה-60   במאה שעברה. דור זה השתייך למסגרות החברתיות הפורמליות ובלתי פורמליות של תנועת הפועלים בארץ והתחנך במערכת החינוך העברית-ציונית וספג את המיתוס של התרבות החלוצית שפיתח ועיבה אותה; הדור השלישי משנות ה-60  ותחילת ה-70  שעוצב מהשינויים החברתיים והאירועים ההיסטוריים של מלחמת ההתשה, מהפך 1977 ומלחמת לבנון הראשונה. דור זה קידם את הבקורת על מכלול היצירה התרבותית שהתמקדה בקולקטיב ובחר באנטי ממסדיות ובהפנייה לאישי; באשר לדור הרביעי, "דור ה-Y", מאפייניו טרם גובשו לצורך הבנת השפעתו על המסגרת הקיבוצית הרב-דורית.

במחקרה מצביעה פז-ישעיהו על כך שבעבר ,הבחירה ביסודות חברתיים שיתופיים הבאים לידי ביטוי באורחות החיים המשותפים, איפשרה לקיבוץ לפעול כקהילת תרבות ותרבות היחד היא שהצמיחה את העשייה התרבותית והאמנותית הייחודית לקיבוץ. הזהות היהודית בפרשנות חילונית, הקשר לטבע ולעבודת האדמה התלוו לתרבות הקיבוצית, אבל מרכיבים אלה יכולים להתקיים גם במסגרות חברתיות שאינן שיתופיות. לכן מדגישה החוקרת, שהמרכיב הייחודי, שבלעדיו קשה להבחין בייחודה של התרבות הקיבוצית הוא המרכיב החברתי-שיתופי. מסקנותיה מהמחקר הן אלה: "פעולותיה או החלטותיה של התנועה הקיבוצית, לא הן שייקבעו את מהלך הדברים, שכן חיי הקהילה המקומית הקיבוצית כקהילת שותפות הם הנבחנים עתה והם עומדים ביסוד תהליכי השינוי. הסדרי החיים המעשיים, לא הצהרת כוונות וניסוחים רעיוניים, הם שייקבעו בסופו של דבר את אופיו היישובי והחברתי של הקיבוץ – ומכאן גם את תרבותו ואת מידת יכולתו לראות בקיבוצים אחרים שותפים לדרך חברתית ותרבותית ייחודית ומשותפת,. על כיוון השינוי ועל המשך דרכו של הקיבוץ ימים יגידו".

קיבוץ 2020 – הכותבים

אליעזר בן רפאל: פרופ' אמריטוס באוניברסיטת תל אביב, חבר מנרה לשעבר.

ארנה שמר: ד"ר בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית וחברת הנהלת מחקר ביד טבנקין.

מיכל פלגי: פרופ' לסוציולוגיה ארגונית, עמדה בראש המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי באוניברסיטת חיפה.

מיכאל סופר: פרופ' אמריטוס לגאוגרפיה וסביבה באוניברסיטת בר אילן.

סיביל היילברון: פרופ' לסוציולוגית ארגונית, דיקנית ביה"ס למדעי החברה והרוח במכללה האקדמית כנרת.

יובל דרור: פרופ' אמריטוס מביה"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב, חבר קיבוץ כפר רופין

יונה פריטל: תואר שני בחינוך באוניברסיטה העברית, לשעבר מנהלת מחלקת החינוך בתק"צ, חברת קיבוץ מעלה החמישה.

סיגל בן רפאל גלנטי: ד"ר במדע המדינה, מרצה בכירה במכללה האקדמית בית ברל.

אלון פאוקר: ד"ר, מרצה ומדריך פדגוגי, ראש בית המדרש למורי עם במכללה האקדמית בית ברל. חבר קיבוץ בארי

מיכל היישריק: ד"ר לסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.

אביגיל פז-ישעיהו: היסטוריונית. רכזת המחקר ביד טבנקין.

רונית שניר מזכ"לית תנועת השומר הצעיר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 לד"ר הני זובידה, מרצה למדע המדינה במכללת עמק יזרעאל, יש מדור בערוץ הכנסת בשם "משכן לילה" שבה הוא מביע את דעתו על נושאים שונים ומראיין אנשים שלדעתו יכולים לתרום לדיון. את המדור על שידוריו ניתן למצוא ביו-טיוב. 
4 דק' קריאה
אלון קשי היה קצין ביטחון בקונסוליה הישראלית בניו יורק, בזמן בו אירעה התקפת הטרור. צילומים ומסמכים מאותו אירוע מטלטל נשמרו אצלו בקופסה שחזרה אתו ארצה. בנו גילה את הקופסה במהלך ניקיונות בית בתקופת הקורונה  ה-11 בספטמבר 2001 נצרב בתודעתנו
4 דק' קריאה
בגיל 40 קיבל  אייל אגוזי מבית השיטה את הבשורה המרה שהוא חולה פרקינסון. על עטיפת ספר השירים הראשון שהוציא, "שירים אל תוך הים",  הוא כתב "במקום לשאול 'למה אני', אמרתי תודה על כך שקיבלתי הזדמנות שנייה, ויצאתי למסע למצוא ולהמציא את עצמי מחדש"
4 דק' קריאה
ספר הביכורים של הילה פלורסהיים-בראון, עוסק בהתמודדותה של גיבורת הספר מול שלושת הגברים שבחייה: אביה שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, בנה הסובל משיתוק מוחין ובעלה האמריקני שחי בארץ בתלישות  "זר לא יבין" (הוצאת נופך ספרים), הוא ספר הביכורים של הילה פלורסהיים-בראון (45) המתגוררת כיום בעיירה רוקוויל שבפרברי וושינגטון די.סי, ארה"ב. הילה נולדה בקיבוץ מגידו וגדלה בקיבוץ דן, לאב פדוי שבי שנפל בשבי המצרי במהלך מלחמת יום
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן