החיים בשיטת מונטסורי 

סיפור שמתחיל ברכבת עץ פשוטה, ממשיך לאין ספור צעצועים מעלי אקספרס ומסתיים בשידה מיוחדת מאוד. סיפורי סבא 

שני צעצועים בלבד זכורים לי מימי ילדותי. 

הסיבה שאני זוכר רק שני צעצועים משנות ילדותי היא פשוטה: אלו כל הצעצועים שהיו לי. 

הצעצוע הראשון שקנו לי הוריי היה רכבת עץ. אלו היו קוביות פשוטות למראה, שהורכבו להן גלגלים מעץ. הגלגלים הסתובבו, פחות או יותר, כשגררת את הרכבת על הרצפה, והקוביות היו מחוברות אחת לשנייה בווי ברזל קטנים כדי ליצור מראה של רכבת. הקובייה הראשונה בשרשרת הייתה על תקן קטר. 

הייתי מאושר עם הרכבת הזו עד בלי די. 

זה היה בגיל צעיר מאוד, אולי שנתיים, אולי שלוש, וזו הסיבה שקנו לי אותה: היא הייתה פרס על הישג אישי! 

וההישג האישי היה זה: נגמלתי ממוצץ. 

שנים אחר כך סיפרה לי אימי כמה כוח רצון נדרש ממני להיגמל – מצצתי את סורגי העץ של המיטה, היא סיפרה, ונשכתי שפתיים, וחיכיתי שיעברו 24 השעות הראשונות לגמילה, כמו נרקומן בקריז שמפתח תסמינים. 

אבל הצלחתי. 

וקנו לי את הרכבת הזו. 

שנים שיחקתי בה, אבל לא רק בה – מטבע הדברים הוא שילדים מחפשים שינוי וגיוון, ועוד מטבעם של הדברים הוא שדמיונם של ילדים חופשי וללא גבולות, על כן לקחתי כל מה שהיה בהישג יד, בין אם מאפרות שולחן וכלי סכו"ם, ואביזרי קישוט בורגניים אופייניים המצויים בסלון, כולל בובות פורצלן, וכל אלו קיבלו תפקידי בוקרים ואינדיאנים, כמו גם תפקידי חיילים הנלחמים ביניהם בקרבות, ולא היו לי תלונות על כך. 

וכשגדלתי וכבר הייתי בן חמש קיבלתי במתנה מעין בובת סוס. 

אהבתי את הבובה הזו מאוד, ישנתי איתה ואפילו שוחחתי איתה לפעמים, ובין היתר חלקתי איתה את התסכול שלי שבימי ההולדת שלי לא קונים לי אף פעם צעצועים. 

בכל יום הולדת כזה קיוויתי שהפעם זה סוף-סוף יקרה ואקבל צעצועים מהסוג שבאמת משמח ילד ומרחיב את ליבו – מכונית כיבוי, למשל, או טרקטור שופל מפלסטיק, אקדח או רובה צעצוע, חיילי פלסטיק שגם נראים כמו חיילים ולא כמו מאפרות, או צעצוע אמיתי כלשהו – אבל סנטה-קלאוס היהודי-רומני חשב אחרת. 

רוצה לומר: סנטה קלאוס היהודי-רומני חשב בימים ההם שהדבר שהכי נחוץ לילד ביום הולדתו הוא פיג'מה של אתא, או סוודר של פולגת, מה שקראו "פולובר" בשפה העממית – אלו דברים שיש בהם נחיצות אמיתית וילד צריך אותם, כך חשב כנראה סנטה קלאוס היהודי-רומני, וכמוהו חשבו הדודים שלי וכך גם חשבה אימי.  

כי איזה שימוש רציני כבר יש לצעצועים? 

לשלוף מהבלאגן 

אצל מיכאלה, נכדתי בת השמונה חודשים, ספרתי 50 צעצועים. 

זה לא שבזה הם נגמרו, הצעצועים, אלא שכשהגעתי ל-50 הפסקתי לספור. 

חלק מהצעצועים הללו, אגב, חניה זוגתי-לחיים-ארוכים שהיא גם הסבתא של מיכאלה, יחד איתי, קנינו לנכדה שלנו.  

ואנחנו ממשיכים לקנות. 

כי מי שמכיר את עלי אקספרס היטב יודע שהמגוון שיש בו מכל דבר והמחירים המגוחכים ממש, עושים את הקניה למשהו שלא מצריך שיקול דעת. 

והאמת שזה גם סוג של התמכרות. 

זה לא שמיכאלה שמחה עם כל צעצוע חדש – היא בגיל שבו אין לזה כל משמעות עבורה. המשמעות היחידה של כל צעצוע חדש היא הצבעוניות שבו, והגירוי הוויזואלי והמוטורי שהוא מעורר בה.  

בגלל הגירוי הוויזואלי והמוטורי הזה אנחנו קונים אותם, אבל אז קורא הדבר הבא: 

מיכאלה בוחנת את הגירוי הוויזואלי מוטורי הזה מכל הכיוונים, ואז מכניסה אותו לפה. 

ואחרי שטעמה אותו ונגסה בו וליקקה אותו מכל הכיוונים ומלפני ולפנים, עבר זמנו ומגיע תורו של צעצוע חדש. 

אני בטוח, אגב, שאם מיכאלה הייתה יודעת לדבר, והיינו מכסים לה את העיניים, היא הייתה יודעת לזהות כל צעצוע לפי הטעם שלו ולפי צורת הנשיכה שהוא מחייב. 

גם אצלי, אגב, זה עובד אותו דבר, הזיהוי עם הפה בעיניים עצומות, אבל רק עם עוגות. 

וכך נערמו הצעצועים בסלי קש גדולים ושטוחים, השוכבים על הרצפה ומיכאלה יכולה לזחול אליהם ולשלוף מהסלים מה שבא לה, שזה אומר: לשלוף מהבלאגן, עד שיום אחד בתי, שהיא אימא של מיכאלה, אמרה לי:  

"אני צריכה שידת מדפים לסדר בה את הצעצועים, שיהיו מסודרים בשורה ושיהיה למיכאלה נוח לזחול אליה ולבחור ממנה כל צעצוע בנפרד". 

"אחלה", אמרתי, ומלא רצון טוב פתחתי באינטרנט קטלוג מדפיות ושידות של איקאה והצבעתי על אחת, מרובת מדפים במיוחד, ושאלתי: "אחת כזו זה בסדר? ב-200 שקלים? או עם מדפים ארוכים יותר ב-300?" 

ובתי היקרה, שרק אז למדתי עד כמה היא יקרה גם פיננסית, אמרה לי במבט של רחמים: "זו מדפיה פשוטה. אני מחפשת מדפיה מסוג אחר". 

ומיד גלשה אל האתר של "הנגרייה של נחום" והצביעה לי על מדפיה שנראתה בדיוק כמו כל מדפיה אחרת, ואמרה: "כזו". 

אני מציין כאן שעד לרגע זה חשבתי שנגריות עובדות בעץ, שעל כן הן נקראות נגריות, שפירושו "עיבוד עץ" בלשון חז"ל, אבל "הנגרייה של נחום" הנ"ל שבתי הראתה לי עובדת ככל הנראה עם זהב משובץ ביהלומים – כך לפחות חשבתי כשראיתי את המחיר. 

שהיה 1,500 שקלים. 

מדובר, להזכירכם, בשלושה לוחות עץ באורך 80 ס"מ שביניהם שמונה רגליים מהסוג הפשוט, ארבע רגליים בין מדף למדף, כדי שיהיה מרווח להניח בו את הצעצועים. 

"למה זה כל כך יקר?" שאלתי את בתי היקרה לי מאוד, שעכשיו כבר יקרה לי משתי סיבות לפחות. 

"כי זו שידה בשיטת מונטסורי," בתי היקרה אמרה. 

משיכה של 1500 שקלים 

מסתבר שממש בתחילת המאה ה-20, משהו כמו שנת 1900, חייתה באיטליה רופאה ומחנכת שנקראה מריה מונטסורי, והיא האמינה שילדים לומדים ומתחנכים הכי טוב כשהם נמצאים בסביבה שמעודדת סקרנות טבעית ואהבה לידע.  

ועצמאות. 

שאלו רעיונות יפים ונכונים אפילו כיום, 125 שנים מאוחר יותר. 

וכך, למשל, תינוק שמבקש לשחק בצעצוע כלשהו, מן הראוי והנכון הוא שהצעצוע יהיה מונח על מדף של שידה בגובה הנוח לו, והפעוט יזחל אליו וייקח מן המדף את הצעצוע המועדף עליו, או את זה שמשך את עינו, ולא יחכה שמישהו מן המבוגרים שסביבו יבחר לו צעצוע באורח שרירותי ויגיש לו. 

וכל הורה נבון יודע, שאין זה דומה כלל וכלל כשהפעוט מושך את הצעצוע ממדף של איקאה שעולה 200 שקלים, לעומת משיכתו ממדף בשיטת מונטסורי שעולה 1500 שקלים! 

לא דומה כלל! 

ועל כן בתור סבא משקיען ואכפתי, האוהב את נכדתו המתוקה יותר מאשר את עצמו, הלכתי ובדקתי והעמקתי בנושא ומצאתי כך: 

כל מוכר ריהוט לתינוקות ופעוטות, בגדים לפעוטות, צעצועים לפעוטות, אם הוא מכבד את עצמו, מיד הוא רושם באתר "בשיטת מונטסורי", וכבר הוא יכול להכפיל את המחיר בלי כל חשש. 

אפילו פי שלוש.  

או ארבע. 

וגם מסתבר ש"שיטת מונטסורי" זה כמו "האלגוריתם של פייסבוק" ו"דיאטה קטוגנית" –  כולם אומרים את זה ואף אחד לא יודע מה זה. 

רק יודעים שזה מאפשר לבקש מחיר יקר בטירוף. 

אז החלטתי לבנות שידה כזו לבד, ואת הברגים המיוחדים שאני זקוק להם להרכבה ארכוש אצל "יהושוע מונטסורי ובניו, פירזול וכלי עבודה", ברחוב הקישון בדרום תל אביב, ועכשיו גם השידה שלי תהיה בשיטת מונטסורי. 

אבל באמת.