אנשי הימין מולם הפגנו הם לא "בבונים", ביביסטים או כת. הם פשוט חושבים אחרת מאיתנו
השבוע קרו כל מיני דברים, אבל הבוקר מרגיש כאילו קרה רק דבר אחד.
כרמל גת האמיצה והחזקה, במיוחד אותה אפשר היה לדמיין חוזרת אלינו, נטמעת חזרה בחיים, ועכשיו אני לא רוצה לדמיין כלום.
רק ביום חמישי חשבתי עליהם. גדלתי עם חלקם, היו שנים שהייתי אצלם בת בית. אליהוגת (בבארי לא מפרידים – להבדיל מעוד אליהואים) גידל אותנו לתורה ועבודה וצניעות ועוד עבודה בפינת החי. התחשב בנו בפורים כשרצנו עם התחפושות לתורנות חליבת עזים.
משפחה ישרת דרך, אינטליגנטית וצנועה. והם כמובן באו לעצרת בבארי. והם כמובן נלחמו להציל אותה בכל מאודם. הלכתי לבית ממנו נחטפה. על הבית הבאנר, הפנים מלאי החיים קרובים, משבים מפיחים בהם רוח.
היא לא תחזור. כלומר בחיים.
בכבישי הנגב, בחוץ, תולות קבוצות ימניות קיצוניות באנרים שמכריזים שבמותם ציוו לנו את החיים. תושבי היישובים תולשים אותם בשאט נפש.
באנו לחיות. בני משפחת גת בחלקם עבדו עם הקרקע, הצמיחו נוי וחקלאות. לא תדביקו להם שהידיות, לא למשפחה הזאת, לא לשאר המשפחות שנחטפו בעוטף.
צילמתי בשער הקיבוץ את שלט החטופים שלא עודכן מזמן. כמה מהם נותרו שאולי בחיים? אולי שלושה.
בצד השני קוראים לוועדת חקירה ו"בשם העוטף" מצטטים את עינב צנגאוקר הכל כך מדויקת שאמרה שהחטופים הם נפגעי הפקרה. המציאות עוד הורעה מאז, המדייק העכשווי הוא גלנט, שאמר שרוה״מ יכול להוציא את החטופים להורג.
הייתי במוצ"ש בשער הנגב. לפחות 700 איש הדליקו פנסים ועצרו את התנועה (ברשות) לדקות ארוכות. יפה, אבל חסר משמעות עכשיו. עכשיו אין להישאר בבית. לא אחר כך, ולא "לא נוח לי" ולא "לא רוצה להתעסק בפוליטיקה". תסתכלו מאחוריכם, לפניכם ומכל צדדיכם. אין מישהו אחר שייצא. אין מישהי אחרת שתצא. כולנו אחראים לדמות המדינה ולחטופות ולחטופים האחרונים והמעטים שעוד בחיים.
