"אולי בימות המשיח," אומר רמי בן צבי, רועה ותיק מגבעת יואב * בן צבי בן ה-77 כבר העביר את עדר הצאן לאחריות בנו חנוך, אך עדיין עוזר במשק ובמיוחד שומר עליו, שעה שהבן נמצא מאז ה-7 באוקטובר במילואים * במקביל הוא מדריך טיולים באזור * בביקור במרעה הוא מספר לנו על המאבק הבלתי פוסק בזאבים ובטריפות הצאן
*תמונה ראשית: רמי בן צבי. צילום: אתי לילטי
שעה חמש וחצי אחר הצהרים בדרום הגולן. השמים מתחילים לקבל את הצבע הכתום-סגלגל של לפני שקיעה, החום מתחיל לעזוב את האוויר הצרוב מחום השמש ואני יורד לשביל עפר המתפתל מטה לעבר העמק, שכמובן משקיף על האגם הלאומי שלנו, בעוד השמש מתחילה להנמיך אל האופק. "אני רואה אותך עכשיו," אומר לי רמי בן צבי (77) מגבעת יואב, שממתין לי במרעה. "סע עד לקרוון וחכה לי שם, אני בא לאסוף אותך עם הג'יפ."
אני מגיע לקרוון ואחרי כמה דקות מגיע רמי עם ג'יפ מהסרטים, בלי חלונות וכזה שמסוגל להגיע לכל מקום, נוסע בכל מקום, כולל על סלעי הבזלת של הרמה. קטן עליו. רמי אוסף אותנו, יורד למכלאות ומשם ממשיך לאורך הגדר לעבר ההר ממול.
הגדר לא עוזרת
תוך כדי נסיעה רמי מספר על המאבק האינסופי של המשק מול הזאבים ועל הטריפות הרבות. "בלילה יש לך עוד איכשהו יתרון עליו, אתה רואה אותו והוא לא רואה אותך. ביום אין לך יתרון עליו, ההיפך הוא רואה יותר טוב ממך," הוא מסביר.
המאבק בזאבים לא נפסק. בעבר היו הרועים מצלמים כל טריפה והיו מקבלים פיצוי כספי. אחר כך השקיעה המדינה במיגון (הקמת גדר) והפיצויים הופסקו. למרות הגדר שהייתה אמורה לחסום את דרכם של הזאבים, "הגדר לא עוזרת," אומר בן צבי, "הם קופצים מעליה בקלות. חוץ מזה, בלילה מגיעים חזירי הבר, מתנגחים ועושים חור בגדר ודרכו נכנסים הזאבים. עד שאתה מגלה את החור ומתקן – יש לך טריפות. אז התחלנו עם כלבים, שזה גם לא נותן פתרון מלא ואז נתנו לנו רישיון לנשק (מפעל ראוי). יש פה מלא זאבים, אם לא היו לנו כלבים לא היה נשאר לנו זכר מהעדר."
אנחנו יורדים למכלאות ועוברים ליד קבוצות שונות של כבשים במכלאות וכמובן השיות. כאן מגדלים כבשי סאפוק ואווסי לבשר. "על אלה קל לשמור, אם זאב טורף פה זה דבר נדיר, כי הכלבים פה לא נותנים לאף אחד סיכוי, הם תמיד יבואו על העדר הגדול," הוא מצביע לעבר שטח המרעה הענק, שם רועות הכבשים. כדי לראות מה בדיוק מה מתרחש בשטח צריך כאן עיניים חדות וגם משקפת.
עם השנים הזאבים פיתחו כל מיני טכניקות לצוד את הכבשים. "היה ידוע שבצהרים לא טורפים," מסביר רמי, "כי זה שיא החום והזאבים הם בדרך כלל רובצים ליד מקור מים. גם הכלבים שלי בדרך כלל נחים בצהרים, כשהחום כבד. לאט לאט הזאבים הבינו שאם הם רוצים בכל זאת לטרוף, הם צריכים לבוא כשהכלבים שלי ישנים, אז הם באים וטורפים בצהרים. אין להם ברירה, הם רעבים."
להבדיל מבקר, שם הזאבים תוקפים את העגלים ואילו הפרות יודעות להגן על עצמן, הרי שכבשה היא חיה קטנה, בגודל עגל והבוגרות פגיעות לזאבים באותה מידה כשיות. אנחנו עולים עם הג'יפ ורמי מסביר לנו: "אני בכוונה שומר על המדרונות, כי אם זאב רודף אחרי כבשה כאן הוא בטוח טורף אותה, היא לא מצליחה לברוח מכאן.
"פעם היינו מביאים אותן לדיר כל לילה," אומר בן צבי. "למדנו להשאיר אותן כמו הבוקרים בחוץ. ההבדל ביננו לבוקרים שאנחנו מכנסים אותן כל לילה במכלאות. אז נכון שיש גדר אבל החזירים קודם כל עושים חור ואז הזאבים גם נכנסים. מלבד זאת, הזאב גם יכול לקפוץ מעל הגדר. הנה אתה רואה? פה החזיר עשה חור, אנחנו עוברים ומתקנים. זה שטח שלא פשוט לשמור עליו, כי יש כאן מלא סבך וגם עצים והזאבים מנצלים את הסבך.
"בחורף האחרון סבלנו כאן ממפחי נפש, מכמות אדירה של טריפות. היו מוציאים את העדר והטלאים ובערב היו סופרים רק את הגדולים בהנחה שכל הקטנים איתם. עד שיום אחד היה לבן שלי איזה ברוך, ברחו לו כבשים, הוא החליט לספור את הקטנים וראה שחסרים לו איזה 60-70 טלאים. בהתחלה חשבנו שגנבו אותם. יש לי מצלמות כאן, עשיתי סריקה לאחור לראות אם באו לי לגנוב. מסתבר שהזאב הזה כל יום טרף טלה אחד ואתה לא מרגיש, חודשיים שלושה וזה מה שקרה.
"אז כשהתחלנו לסגור את הטלאים הוצאנו רק את האימהות למרעה, ואז הוא התחיל לטרוף את האימהות. הבנו שיש לנו עניין עם זאב – הוא טרף לנו עוד איזה 30-40 כבשים. עד היום יש כל כמה זמן איזה כבשה טרופה. מישהו ראה את הזאב ואמר שהוא ענק. הוא בא מהצד השני של הכביש, קופץ מעל הגדר בלי בעיה. אז הבעיות שלנו קשות, אני רוצה שחנוך יצליח אז אני מגיע כל יום כי חייבים לשמור על העדר."
תלאות הרועים לא מסתיימות בטריפות. בכל לילה יש סכנה של גניבות באזור. "היו לנו גניבות פה במרעה," מסביר לי בן צבי, "פעם גנבו לנו 90 ראש בלילה. הייתה פה כנופיה שהגיע מחורה שבנגב ופעלה בכל האזור. הם היו נופלים על אזור ומרוקנים אותו, באים עם משאית. לשמחתנו בסוף תפשו אותם.
"קיבלנו אישור לעשות פה סככה ובקתת שומר. ולא מזמן הבן שלי יותם קיבל אישור לתוכנית לתיירות שהוא הגיש לפני שנים ואישרו לו להקים אוהלי גלמפינג, שזה אוהלי אירוח ברמה גבוהה. את הסככה הוא לקח והבית שומר הפך לצימר ובמקום בית השומר הוא הציב לנו את הקרוון ההוא שלמעלה. מה שטוב בקרוון שאפשר לנייד אותו לאן שרוצים, הוא על גלגלים. יש ליותם ארבעה אוהלי גלמפינג. שטח המרעה שלנו גובל במפעל תעשיות הגולן ובכביש הראשי (כ-2,000 דונם), ויש לנו עוד חלק במורדות לכיוון הכנרת (כ-2,000 דונם)."
בן צבי מביט בכאב בכבשים המלחכות את הקוצים היבשים: "הבצורת פגעה בנו קשה מאוד, זה לא עשב ירוק ומזין, זה כמו לאכול קש, אתה בכל מיקרה צריך לתת להם את התערובת. בשנה רגילה, גם אחרי שאתה עוזב את השטח, עוד יורדים גשמים של מרץ ואז שוב יש לך עשב. השנה היתה בצורת. עזבנו את השטח וכשחזרנו מצאנו אותו באותו מצב. בתחילת ינואר עוד היו קצת גשמים אבל בפברואר, מרץ ואפריל לא היה גשם. אם השנה תהיה עוד פעם בצורת – הכל אבוד, כי זה לא כלכלי. ממה נרוויח? כשאתה מגדל במרעה, המרעה זה הרווח שלך."
הטברייני שהפך למושבניק
עשרות שנים גידל רמי בן צבי את הכבשים במרעה ובשנים האחרונות העביר את העדר לידי בנו חנוך בן צבי. "היום אני רק עוזר, כרגע אני שומר ובמקביל אני עושה טיולים באזור עם הג'יפ, אני גם מורה דרך מוסמך. הבעיה שהבן שלי מאז שפרצה המלחמה לא מפסיק לעשות מילואים ואני מנסה לעזור. קודם כל אני אוהב את העבודה, כך שלבוא לכאן ולעבוד זה עושה לי טוב. דבר שני, העדר הזה הוא מפעל חיים שלי ואני רוצה שהוא יצליח כי ההצלחה שלו זו ההצלחה שלי. לקחת אחריות על העדר זה פרויקט רציני, זה לא דבר פשוט. יש כאן התמודדות עם איתני הטבע, התמודדות מול גניבות, מול הטריפות, התמודדות עם שריפות שיש לנו בקיץ, מחלות ועוד," מסביר לנו רמי.
"אני בגבעת יואב די מההתחלה, הראשונים הגיעו לכאן אחרי מלחמת ששת הימים," מספר בן צבי. "במקור אני מטבריה אבל הייתה לי אהבה לכבשים, תמיד ציירתי כבשים. אמנם הייתי עירוני אבל בזמנו טבריה הייתה בהרים, גרנו בשיכון עממי, במדרון, כשהתחילו לבנות את השכונות. היית הולך שני מטר הצידה וכבר היית בטבע.
"גבעת יואב נקראה ע"ש יואב שחם, שהיה מג"ד 202, שחם היה המג"ד שלי בצנחנים. אהרון צורף, חבר שלי, התגייס בנובמבר 65, הוא התגייס לפני ושנינו הלכנו לצנחנים. בא נגיד שאם לא היינו בצנחנים ולא הייתה מלחמת ששת הימים אולי לא הייתי מושבניק. אחרי הצבא אהרון אמר לי 'בוא נראה איפה אפשר להתנחל. הלכנו לקק"ל ולכל מיני גופים כי לא ידענו. יום אחד הגענו לגבעת יואב, היה לי אז אופנוע BSA וראיתי אז את הטלאים בשגרים, ואמרתי לעצמי: 'אני חייב דבר כזה' אבל זה היה חלום כי אז הכל היה משותף. בכלל לא היה ברור שיתנו לכל אחד לגדל עדר. היה לנו בקר משותף וצאן משותף ובאיזשהו שלב התחילו לחלק. בקר כמובן לא היה לי סיכוי לקבל, כי אלה שעבדו בבקר לקחו זאת לעצמם ונשאר לי הצאן. היו לי גם סוסים. אז בהתחלה הייתי באבוקדו ואז החלטתי להשקיע בעדר של 50 ראש. בהתחלה הייתי מוציא אותם כל יום למרעה, זו היתה עבודה קשה. תחשוב על העבודה בחורף, אתה יוצא למרעה כל יום, גם בגשם. אין ענף בחקלאות שעובד בגשם. היום אני עושה כל ערב את הסיור הזה, בשבילי זה טוב לצאת מהבית ולהיות בעבודה. כשהעדר היה שלי הייתי בא מוקדם יותר וכל הזמן דואג, היום האחריות לא עליי אבל אני עדיין אוהב את זה, אני רוצה לעזור לבן שלי שבמילואים וחייב לצאת כל יום לראות מה קורה עם העדר."
בן צבי התגייס לשירות סדיר בצה"ל בפברואר 1966: "כבר בסדיר נלחמתי במלחמת ששת הימים, בגדוד 202 של הצנחנים, כבשנו את כל רצועת עזה. אחרי המלחמה הייתה הזדמנות לבוא ולהתנחל בגולן. בהתחלה היה מושבוץ באפיק, זה היה כמו קיבוץ, גם כשעברנו לפה רציתי להישאר במושבוץ, פחדתי להיות לבד. זה היה נורא קשה, פיזרו את האנשים. מי שעבד בענפים המשותפים היה לו משכורת ומי שלא הלך לאיבוד. אתה לא מבין מה שהיה אז. אנשים התחילו לגדל כל מיני שטויות ונכשלו. הרבה עזבו.
"אני לא ממש מהמייסדים שבאו ב-67, חלקם באו מאלמגור, אני באתי ב-69. השתחררתי אז מצה"ל ועבדתי קצת כדייג בספינות להרוויח כסף. הייתי רואה את החבר'ה מגבעת יואב יורדים לטבריה לקניות ושואלים אותי" 'אתה לא בא?'. יום אחד קראו לי לעבוד בגבעת יואב כמסגר, כי המסגר שהיה להם ברח. ידעו שהמקצוע שלי מסגר, למרות שלא אהבתי מסגרות. אז באתי לכאן ועבדתי כמסגר בתור שכיר ולא היה לי נוח עם זה. קיבלתי אז 30 שקל ליום כשלפני זה שילמו לי אולי 15. עבדתי כאן וכל פעם חזרתי הביתה לטבריה, אבל מהר מאוד ויתרתי על השכר הגבוה. הגזבר אז התעצבן עלי נורא, הוא תיכנן להקים איתי מסגריה גדולה במושב אבל אני אמרתי לו: 'אני לא רוצה להיות מסגר'.
"היינו מושבוץ ועברנו לישוב, קיבלנו בתים (60 מ"ר) וחלקת אדמה. הסוכנות שילמה לנו כסף כדי שנגדל את המטעים שזה היה גידול ניסיוני אז. למשל היה לנו אבוקדו שבסוף עקרנו את כולו. אז זה לא הלך אבל הזנים היו אחרים. היום יש פה אבוקדו עם זנים שמתאימים. קיבלנו משכורת של 50 שקל לחודש, זה היה מספיק לחיות. קניתי אז ג'יפ קטן אבל לא היה לי כסף לדלק והייתי נוסע איתו פעם בחודש."
היית רווק אז?
"כולם היו אז רווקים, כשעברנו מהמושבוץ לגבעת יואב הזהירו אותנו שמי שלא מתחתן לא יקבל את כל הדברים האלה חינם, אמרו רק זוגות נשואים, משפחות יקבלו שטח ובית. לא רצו רווקים. לבסוף, נותרנו שלושה רווקים הסכימו שנישאר במושב. קיבלנו קורת גג, אוכל, היה חדר אוכל משותף, זה היה כמו קיבוץ.
"לא היה לנו גרוש ואחר כך כשנתנו לנו את המשקים המצב היה עוד יותר גרוע, כי אמרו לאנשים תסתדרו. למזלי הייתי מרכז אבוקדו וקיבלתי משכורת מהסוכנות, כל מי שריכז ענף הסתדר אבל לא יודע איך אנשים אחרים חיו… המשפחה עזרה לנו, המשפחה של בתיה, אשתי הראשונה, קנו לנו אוטו פסאט. הרכב היה רשום על שם ההורים, כי אז זה היה מנקר עיניים, זו היתה תקופה נוראית, יותר גרוע מקיבוץ, זה היה מושבוץ."
איך הכרת את רעייתך?
"כאמור, אני הייתי בין הרווקים. בהתחלה כולם היו רווקים ואיימו שאם כולם יהיו רווקים יפרקו את המושבוץ החברים התחתנו בקבלנות מהפחד לאבד את הבתים והמשקים. אמרתי שמצידי שלא יקבלו אותי לא הייתי מוכן להתחתן סתם. היום הכל שונה, הבן שלי יש לו משק, הוא קנה נחלה ב-300 אלף שקל. הבן השני יותם קנה מגרש בהרחבה הקהילתית ב-150 אלף כדי לבנות בית, הוא בנה אותו לבד. אז השאירו אותנו, שלושת הרווקים: שלמה ממן, בנצי צפריר ואני. בנצי התחתן לפני ושלמה ממן עדיין רווק.
"הכרתי את בתיה לפני מלחמת יום כיפור. הגדוד שלנו 71 חצה ראשון את התעלה עם האוגדה של אריק. המחט שלנו היה דני מט. היה לי אז בית עם סוס וכמה תרנגולות. לפני המלחמה בתיה שבאה מרישפון, היא רצתה לגור בגולן. הסכמתי שנגור ביחד אך בהתחלה לא היה ביננו משהו אינטימי. אחר כך היא נסעה לטיול הגדול של אחרי הצבא ואני יצאתי למלחמה. כשפרצה המלחמה בתיה חזרה ארצה ובאה לגבעת יואב ואז הפכנו לזוג. יותם הבכור שלנו נולד וב-76 התחתנו. אחר כך נולדו אלעד, יואש וחנוך.
"ליותם יש את אוהלי הגלמפינג ויש לו את 'יקב עין תאנה' והוא עושה יינות מדהימים. תשמע, הוא עבד על האישורים האלה במשך שנים ועכשיו זה מסתדר לו. לאלעד יש מאפיית לחם 'המאפיה של אלעד' בגבעת יואב והוא מתגורר במבוא חמה, בנה שם בית. יואש קנה נחלה במושב ומגדל אבוקדו, רואים את המטע שלו מפה, הוא כבר קוטף שנה שניה. חנוך, הבן הקטן שלי שהוא כבר בן 38 הוא הבן הממשיך שקיבל את העדר, הוא משרת ביחידה מובחרת ועושה מילואים."
לרמי בן צבי היום ארבעה ילדים ועשרה נכדים. רמי אמנם כבר בפנסיה אבל הוא נראה נהדר ואף הולך מידי שבוע למועדון החתירה בטבריה, שם הוא חותר, בין היתר עם נכדתו החיילת טליה. משנת 2011, אחרי שהתגרש, הוא חי עם אישה אחרת בדירה שכורה במושב.
תוך כדי שהחשיכה מתחילה להשתלט על העמק, והצללים משתלטים על כל פינה, אנחנו מבחינים בשתי כבשות רועות במעלה ההר. ידוע שכבשים אוהבות להיות בעדר, ברוב המקרים זה אכן נכון, אבל לבן צבי יש גם צאן מזן סאפוק (פנים בצבע שחור) שלדבריו מתנהגות כמו בקר. הן יוצאות מהמכלאה ומתפזרות בשטח. רמי מנסה להניס אותן חזרה לעמק עם צפצופים של הג'יפ ופול גז אבל הן אדישות.
הוא מעלה את תמר שעובדת בשטח, שאומרת שהיא מכירה את השתיים הללו, זה מנהגן מידי יום והיא מגיעה עם הטנדר וכלבי הבורדר קולי המאומנים, כדי להחזירן. בינתיים שתי הכבשות מתרצות ומתחילות בדהרה לכיוון המכלאות. באופק אנחנו מבחינים בכתם שחור וגדול שנע משמאל לימין, נראה כמו חזיר בר. רמי יורד ומאיר את השטח האפלולי בזרקור והחזיר נעלם, כנראה ברח.
עוד יום במרעה של משק בן צבי.
