ב-13 בינואר, היום הבינלאומי להגשמת חלומות, השיק יוני רוטשטיין (25) מקיבוץ עין החורש את ספרו "טימלי – המסע אל נהר הצ'אקרה".
היום להגשמת חלומות
מה מביא בחור צעיר, בעל תואר ראשון בכלכלה בהצטיינות יתרה, שמלמד את עצמו להיות אנליסט בתחום ההייטק, לכתוב ספר ילדים על מסע שנראה כבלתי אפשרי? כנראה העובדה שהוא עצמו מאובחן כחולה SMA ולמרות שאינו יכול להזיז את ידיו ומרותק לכיסא גלגלים הוא מפלס לעצמו את הדרך
יוני נולד לויוי ואדי, חברי עין החורש, אח צעיר לשתי אחיות ואח גדולים. בגיל שנה אובחן כחולה SMA, מחלה הגורמת לחולשת שרירים כתוצאה מניוון עצבי אשר החולים בה מאבדים את היכולת להפעיל את השרירים.
"עם השנים איבדתי יכולות שהיו לי"' מספר יוני בפתיחות, "היכולת לאכול לבד, להחזיק חפצים, לעשות תנועות ידיים. השרירים חלשים והמערכת החיסונית חלשה, כל שפעת מסוכנת מאוד."
"עברתי הרבה אשפוזים במהלך השנים, כל אשפוז קשה, ויש פגיעה ביכולות. בתקופת הקורונה נשמרתי מאוד". למרות הקשיים, יוני מקבל את מצבו בהשלמה: "זה מה שיש, זה מה שאני יכול".
הוא למד בתיכון האזורי "מעין השחר" ועד כיתה י' למד בבית ספר עם כל הילדים. "כשהייתי בכיתה י' אחותי נסעה לפרו לטיול אחרי צבא ונפצעה בתאונה בה היו גם הרוגים. היא נחשבה פצועה באופן בינוני אם כי עם הזמן התגלו דברים נוספים. הדבר הזה השפיע על הבית. לא היתה לי אנרגיה לשבת הרבה שעות, סבלתי ולא יכולתי ללמוד באמת."
"מורי בית הספר, באישור המנהל, היו מגיעים אלי שעה בשבוע ללמד אותי. נוצר קשר מיוחד עם המורים, יש לנו קבוצה בווטסאפ 'הכיתה של יוני' ואנחנו בקשר עד היום". את הבגרות סיים הצטיינות."
"בגיל 18 בסיום התיכון הייתה תקופה קשה, מה עושים עכשיו? הצבא לא גייס אותי, האקדמיה לא נראתה אפשרית". בגיל 19 החל ללמוד בכוחות עצמו מספרים, חברים דחפו אותו לברר על אפשרויות ללמידה: "פניתי לאוניברסיטה הפתוחה והם קיבלו אותי בלי שום פחד. הם לא ידעו איך יעשו את זה, אבל לא היה להם ספק שיעשו".
למרות האופטימיות שיוני משדר, לא הכול הלך חלק. בימים של טרום קורונה השימוש בזום היה נפוץ פחות, ואיך מציירים גרפים וסימנים מתמטיים כשאי אפשר להשתמש בידיים?
"זה לא היה קל, לא הכל הסתדר, הקושי הכי גדול היה ללמוד לבד ואין מי שיראה לך איך לעשות את זה, כי לא מתמודדים עם מה שאני מתמודד".
בתחילה היה כותב כשהוא שוכב על הבטן ומזיז עם הנשימות את העכבר, מאוחר יותר היה מכוון בעזרת הג'ויסטיק שמחובר לכיסא הגלגלים ועם הזמן למד להפעיל את המחשב בעזרת העיניים.
"בכל סמסטר היתה התמודדות חדשה שהייתי צריך לחשוב עם עצמי איך אני עושה. הם לימדו אותי ואני לימדתי אותם. התחושה שזה מוסד שעושה מעל ומעבר כדי לתת מענה לאנשים שאף אחד לא מאמין בהם, הם ראו למה אני מסוגל והיו מוכנים לעשות את המאמץ". את התואר בכלכלה סיים יוני בגיל 23 בהצטיינות יתרה.
בסיום התואר התקבל יוני לעבודה כאחראי תשלומים בחברה. "באחריותי היה לשלם משכורות ל- 400 אנשים בחודש, הכל צריך להיות בזמן, מדויק, הרבה אחריות. כל החיים אומרים לך, במילים או במבטי עיניים, שאתה לא יכול ואז אתה מאמין בזה ובמקום מסוים אתה חושש, מה יהיה אם אני לא אצליח."
"אבל כשהייתה לי אחריות כלפי המעסיק וכלפי אנשים שמחכים למשכורות, התאמצתי וראיתי שאני יכול. יש לי את שיטות העבודה שלי. הייתי צריך להמציא לי את הדרך שלי". כיום יוני לומד להיות אנליסט נתונים במטרה להשתלב בחברות הייטק.
סיפור הרפתקאות
הספר, אותו החל לכתוב שהיה בן 21, נולד במקרה ומהווה עבורו נקודת מפנה. "הייתי בחופשת סמסטר, עייף, אחרי תקופת מבחנים והתחלתי לכתוב."
"לא התכוונתי להוציא ספר, הרעיון לסיפור הגיע משום מקום ואימא אמרה לי 'אל תעצור, תמשיך'. עם הזמן סיפור ההרפתקה נשזר בסיפור שלי. הדברים שעברתי עד אותה נקודה, הקשיים שאני התמודדתי ומתמודד עמם הם לא רק שלי. יש להם ביטוי בצורה מסוימת אצלי, אבל כל אחד מתמודד אתם."
"האנשים שעליהם מבוססות הדמויות בסיפור השפיעו עלי במילים שלהם וחשבתי, אולי גם אני יכול להשפיע על אחרים ממה שקיבלתי מהם".
את הספר מייעד יוני לילדים למרות שהוא עוסק בנושאים לא פשוטים. "אני מאמין שכתבתי אותו בשביל כולם, אבל קודם כל בשביל ילדים, דווקא בגלל הנושאים האלה. ילדים אולי לא יבינו הכל, אבל ירגישו את הדברים כמו שהם יכולים. המטרה שלי להראות לילדים איך אפשר להתמודד עם קשיים, שאצלם מתבטאים בצורה שונה או בעוצמה שונה."
"מבחינתי, יותר כואב להרגיש כאב של אדם אחר. אפשר לקוות שהמילים שלך והמעשים שלך יהוו השראה וכוח כדי לעזור לאחרים, מעבר לזה אתה חסר אונים".
כתיבת הספר הייתה רק חלק אחד במסע. "לא פשוט להוציא בעצמך ספר. פניתי בעצמי לעורך יורם ורטה ולמאיירת הילה חבקין שהסכימו לעבוד על הספר. האמנתי בסיפור, אך לא היה לי את הידע. יש הרבה אחריות והכול עלי: ההדפסה, המשלוח. הדמויות בספר הן כמו הילדים שלי וידעתי שאף הוצאה לא תטפל בהן כמוני. זה היה תהליך מורכב, היו קולות שאמרו לוותר.
"תמיד הייתה לי שמחת חיים ורצון, למרות דברים שעברתי: להיות לבד, מצב בריאותי, שלא מבינים אותי, שאומרים לי שאני לא יכול, עברתי לא מעט."
"כל אלו לא גרמו לי להיות מדוכא או עצוב. יש לי את הכוחות המנטליים שיש לי, אני יודע מה זה קושי, יודע מה זה כאב. אולי דווקא בגלל שהצלחתי להתמודד, אני יכול למצוא כוחות לכתוב על הקשים."
"אני כותב על נושאים כואבים והכתיבה עצמה הייתה סבל. הכאב לא רק שלי, הוא גם כאב של אחרים. עברתי הרבה והיום אני מכבד את הקושי, יודע שהוא מחזק אותי, חלק בלתי נפרד מהחיים."
"אני לא מסתכל על הירידה, אלא איך לעלות למעלה. כל יום יש התמודדות עם משהו קשה, לפעמים אני לא מרגיש טוב כמה ימים, לפעמים לדבר זה מעייף. הקושי ישנו, אני חושב איך להתגבר עליו ולא איך לשקוע בו. ואני יודע שאני יכול, גם אם ייקח זמן, אמצא את הפתרון, אמצא את הדרך לפתור את מה שאני מתמודד אתו".
גם הקורונה לא תעצור
הקורונה הביאה עמה חששות גדולים וצורך להישמר ויחד עם זאת החלה תקופה של שינוי בתודעה: "הקורנה העלתה את האפשרות לעבוד מהבית, פתאום מבינים שאפשר לעשות מהבית הרבה דברים. זה השפיע על ההבנה עם עצמי מה אני יכול, והראייה השתנתה בזכות התקופה הזו. שינתי לי משהו גדול בתודעה. מצאתי עבודה והדברים הסתדרו טוב מאוד. יש לי הישגים אקדמיים, אני חרוץ ואוהב לעבוד קשה ויש לי שאיפות.
הספר "טימלי- המסע אל נהר הצ'אקרה" הוא ספרו הראשון (הוצאת"בינתיים") "בתקווה שיהיו עוד, זה החלום. הדמויות הן כמו הילדים שלי, אני רוצה לגדל אותם ולתת להם חיים. וזו רק ההתחלה".
ערב ההשקה נדחה בשל הקורונה. ניתן להשיג את הספר ב-beintaim.com
