אמצע הלילה. כל הבית שקט. בני הקטן שוכב ונוחר קלות מתחת לפוך. הוא הגיע אלי לפני כשעתיים עם דמעות בעיניים וסיוטים. הוא נענה להזמנה להתחפר מתחת לשמיכה, הסתובב ונרדם. רק אני לא מצליחה לחזור לישון. התבוננות בילדון התמים הזה, רגוע וחולם, משרה עלי דווקא תחושה מטרידה. כמה זמן יעבור עד שחיבוק של אמא לא יהיה מספיק נגד הסיוטים?
רשרושי העלים ברוח שנושבת בחוץ, והענפים מטילים צל על החלון בזכות הפנס הענקי שתלוי על הקיר החיצוני, בדיוק בנקודה הנכונה. החיים בכפר הבטיחו שלוות נפש ושקט, אבל הקולות לא מפסיקים, גם כשהבית נרדם. להקת התנים ביער הסמוך מיללת לירח קונצטים ארוכים ונוגים, מלאי רגש שמרטטים את הלבבות של כל האנשים שעדיין ערים. שער הכניסה למושב חורק בפתיחה ובסגירה. יש כאלה שטוענים שזה בכוונה, על מנת להתריע מפני גנבים. אני לא מאמינה להם. החריקות חורקות והשער נפתח ונסגר ואף אחד לא מורתע. באמצע הלילה, כשהכל שקט, החריקות האלה הן חלק מכוון מקולות הלילה. באוזניי, הן קיימות, אך ורק למען הפרת הדממה.
אני קמה מהמיטה. קשה לי לשכב חסרת מנוחה. יוצאת החוצה לאוויר המושב הנקי. שדות החיטה שנזרעו לפני זמן מה צומחים וגובהים. הירוק לא מרגיע את הלב והחיטה צומחת שוב. הצעיף על כתפיי מחמם אותי ונותן לי את החיבוק שאין מי שייתן. הקבלן עובד בשטחים במהלך היום. רק הוא רואה את החיטה בשלבי הגדילה. רק הוא מבחין בשינויים הקטנים שמצביעים על חילופי העונות; בשלוליות בדרכים, שמתמלאות, ומתייבשות; בקרני השמש שנוחתות בזוויות משתנות על הקרקע החרושה.
מסוק טס מדרום מערב לצפון מזרח, מעל הראש שלי. משדה הקרב לבית החולים. הלב שלי מתכווץ. את מי הוא לוקח וכמה חמורה הפציעה? המחשבות לא עוצרות, כמו אוטוסטרדה עירונית. לא שמעתי רעשי אוטוסטרדה כבר שנים, מאז שעברנו לכאן, אבל הראש לא שוכח והוא גם יודע לדהור. כמה גרועה הפציעה? כמה פצועים? כמה הם הצילו בנופלם? מה גילו במשימתם? התשובות לא מגיעות מספיק מהר וגם המסוק חולף ונעלם. אני רק אישה אחת, בתוך בית אחד, שמעליהם הוא חולף במעופו. את מי עוד הוא מעיר? מי עוד לא מצליח לישון עם רעשי המנוע ברקע? למסוק הרי זה לא אכפת. הוא מתרחק במשימתו החשובה ומותיר אחריו שובל של רעשי רקע. השכנה מתעוררת לשמע המנוע. הכלב נובח ומנסה לאיים על מקור הרעש הבלתי נראה ואפילו הציפורים על חוטי החשמל מתרוממות במשק כנפיים שמשקשק את האוויר ומותיר אחריו אדוות של כאב.
יש לי שלושה חתולים בחצר, אבל אף אחד מהם לא שלי. בלילה אני ומוצאת כל אחד בפינתו. במבטיהם המצונפים, הם גורמים לי להרגיש קצת פחות בודדה.
הקלנועית של השומר מטרטרת. הוא עושה את הסיבוב הקבוע שלו בין הרחובות. הוא זקן חביב ביותר. בשעות האור, אפילו מסיע את הילדים טרמפ מהמכולת למגרש המשחקים או ממגרש הספורט הביתה. הוא לא בוחל באמצעים לוודא שכולם בביתם אחרי החשכה. מצד שני, לצערנו הרב, אם הוא נדרש לפעולות אקטיביות יותר, אין בסמכותו או בכוחו נגד אורחים בלתי רצויים – בין אם הולכים על שתיים ובין אם הולכים על ארבע. זה פרדוקס מעניין. כל עוד הוא פעיל ומתנדב, למושב אין שום רצון לשלם לאף אחד אחר, שאולי יעשה עבודה יותר טובה. חלק מתושבי המושב ישנים מאוד טוב בזכותו וחלק אחר מתושבי המושב לא מצליחים לישון בגללו.
גם בין ארבע הקירות שלי, הבית לא שקט, אבל אלה לא קולות של מושב ומרחבים, אלא קולות של מקרר סטנדטי שיש בכל בית. קולות של דלת שלא סגורה עד הסוף. קולות של הכביסה המתנופפת על החבל. קולות של הילדים הישנים במיטותיהם. קולות טפטופים מברז שאני לא מצליחה לתקן. הכי מטרידים אותי הקולות שאני מתחילה לייצר מתוך חוסר היכולת לשבת בשקט. רגליים בנעלי בית שצועדות מפה לשם ומשם לפה. קולות המחשב שמתעורר לחיים. קולות הכיסא שמתגלגל על הרצפה. האנחות שיוצאות מליבי ללא שליטה. קולות העט על הנייר מנסות ליצור עוד רשימה מלאה במטלות אותן אסור לי לשכוח לבצע בבוקר. ישנם לילות שאני מתפתה להכין לעצמי כוס תה. אבל אני מרתיחה את המים בפינג'ן הקטן על הכיריים, ששריקות הקומקום לא יעירו אף אחד חלילה. קולות הבעבוע של המים הרותחים מוציאים אותי משרפעיי וכשהלשון פוגשת את הנוזל החם, יוצאת לי מין נשיפה כזו, ספק מצחיקה, ספק מבהילה, שמקפיאה אותי לרגע, למרבה המוזרות. אני חוזרת למחשב שהתעורר ונקישות אצבעותיי ממלאות את האוויר סביבי ברעש.
החשיבות של כל הרעשים האלה, הפנימים והחיצוניים לבית, היא, שהם מסיחים את הדעת מהשקט שבלב. הם מכריחים אותי לקום, לעבוד, לפעול, לתקן את הברז ולהרגיע את הילד הישן. אני גוערת בליבי בתנים המייללים ובקלנועית המשתרכת ברחוב. אני קופצת מכל חריקה של השער ומכל מעוף קבוצתי מחוטי החשמל. אני דרוכה וחסרת מנוח. השקט המדומה של המושב הוא בדיוק מה שהוא, שקט מדומה. ניסיון נואש ליצור שלווה ונחת במציאות שלא מוכנה להתכתב עם הרצון הזה. הדלת שוב חורקת ואני קמה לנסות, שוב, לשמן את הציר. אולי הפעם זה יצליח. אני מציצה על ילדי הקטן מהפינה ותוהה: אולי חיבוק שלו יעזור לסלק את הסיוטים שלי?
אני ניגשת לספה, נשענת לאחור, כוס התה הריקה והקרה על השולחן לצידי ואני לא מוצאת שקט בנפשי. דמעה דקה זולגת בזוית העין ואני לא מצליחה להביא את עצמי לנגב אותה. לעיתים קרובות מדיי, הרצון ליצור שקט מכריח אותי להילחם בדממה.
